סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה |
---|
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
קשה היא הקריאה בפרקים המתארים את סוף ימיו של דוד המלך. הן בפרקי הסיום של ספר שמואל, הן בפרקי הפתיחה של ספר מלכים. דומה על הקורא, כאילו לא חסך הנביא כל מאמץ מלהציג את סוף ימיו של דוד כימי חולשה, העדר, חלל וריק.
ימים של מרידות וסכסוכים בתוך משפחת המלוכה.
במשפט אחד, שהוא כזעקת כאב נוראית, מתמצת הנביא את חולשתו של דוד, בעצם את העדרו המוחלט מבימת המציאות בתקופה קשה זו של אחרית ימיו:
"והמלך דוד זקן בא בימים, ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו"
דוד המלך הנערץ, הגבור אשר "חכם כחכמת מלאך האלוקים", שוכב במיטתו חסר אונים וישע. ועבדיו מבקשים לו נערה בתולה לחממו, כאשר יבוקש לאחד הזקנים אפסי הכוחות.
משפט תמציתי זה הוא מעין סיכום נוקב של כל מהלך שקיעת שמשה של מלכות דוד. החלל המתואר בפרק א במלכים,[1] הוא קיצה של תקופה ארוכה, בה מורגש העדרו של דוד כישות שלטונית מובילה. חלל המהווה קרקע פוריה לטענתו של אבשלום "מי יתנני שופט בארץ והיה כל איש אשר יבוא אלי והצדקתיו..." - טענה שמבין שיתיה, ובעצם מן השיתין עצמן, מבצבץ החסרון הגדול במלך שופט ומנהיג.
"שאין ממליכים מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמה שנאמר: 'ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם מלחמותינו' "
(רמב"ם מלכים, ד,י)
על פסוק זה מביא רש"י שתי דרשות של חז"ל על מקורו של החלל. דרשות אשר מלבד פשוטן, המופלא כשלעצמו, נראה שטמון בהם, למביני לב, ניתוח מעמיק על שורשיה של השקיעה.
"ולא יחם לו - אמרו רבותינו כל המבזה בגדים אינו נהנה מהם לסוף - לפי שקרע את כנף המעיל לשאול."
מלבד 'פשוטו של מדרש' העולה מן הפרוש הראשון שהביא רש"י, המלמדנו על החשיבות והערך של הכרת הטוב לבגדים ולחפצים המשמשים אותנו. נראה שיש בו, בהפניה המקשרת בין סוף ימי דוד לסוף ימי שאול, כמין קריאת כיוון: שורשיו של החלל הנוצר בימי דוד - חלל הנוצר במעבר בין תקופה אחת לתקופה גדולה הימנה. חלל הנובע מביקוש חדש של האומה, של הדור, ביקוש שאין בכוחה של המלכות הנוכחית למלא ולממש - שורשיו של חלל זה, במעבר מסובך אחר, בביקוש של דור אחר, הוא דורו של דוד עצמו, שלא עלתה בידו, לעבור ממדרגתה של תקופת שאול למדרגתה של תקופת דוד, בלי תהליך של שבירה, של "קריעת כנף המעיל" של שאול ומלכותו.[2]
הזכות "להעביר את השרביט" לדור הבא - בצורה חלקה ומתוך הרמוניה והשלמה, שמורה רק לדורות אשר בעצמם, ידעו להתנווט נכון ולקבל את השרביט, מן הדור הקודם, בהרמוניה ומתוך שלמות.
מוסיף רש"י ומטעימנו מעומקו של מדרש האגדה:
ומדרש אגדה: א"ר שמואל בר נחמני כשראה דוד את המלאך עומד בירושלים וחרבו שלופה בידו - נצטנן דמו מיראתו.
נראה, שגם במשכיות הכסף של מדרש זה, טמונים תפוחי זהב.
שברה הגדול של מלכות דוד - מנוקז וממוצה אל אותו רגע בו מבחין דוד, שתביעת הקב"ה מדורו - מתנופפת על מקום המקדש. המלאך המכה בעם - הוא המלאך הקורא לבניין בית ד'.
דוד ודורו יודעים שלא הוא אשר יבנה את הבית :
דם לרב שפכת ומלחמות לרב עשית – לא תבנה בית לשמי!
(דה"י א כב, ה)
בראית המלאך המנופף על מקום המקדש מכה בדוד ההבנה - מהי המטרה הפנימית של הדור. מהי השאלה אשר שואל הקב"ה מעמו לעת כזו, וממילא גם השאלה אשר שואלת כנסת ישראל בלבבה, מעצמה וממלכה. כארס של עכנאי מחלחלת בו הידיעה ששאלה זו - לא הוא האיש אשר ימלא אותה. לא משימת מלכותו היא. מכאן ועד שקיעה בפאסיביות חסרת אונים, המתכסה בבגדים ולא יחם לה - קצרה הדרך.
"כיוון שראה דוד את המלאך - נצטנן דמו מיראתו"
חז"ל , העמידו אותנו בצורה ציורית על הדור ותחושותיו, בסופם של ימי דוד:
"אמר דוד לפני הקב"ה שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבוא שלמה בנו ויבנה את בית המקדש."
(מכות י.)
בדור מתחילה לפעם ההבנה, שמשימת חייו, מונחת לפתחו של המלך הבא.
מה יעשה, אם כן הבן, ולא יחטא? מה יעשה דור האחוז בצפיה בלתי אפשרית, למשימה שאין בכוחו למלאה - ולא ישקע בחלל, ריק וצפיה נואשת לחלופי שלטון.
"תוחלת ממושכה מחלה לב - ועץ חיים תאווה באה"
פתחנו, בלימוד הפרק הראשון של ספר מלכים.
התבוננות בתקופה זו, של אחרית ימי דוד, מן הזווית של פרק הסיום ספר שמואל, מעלה אף היא תחושות קשות וכואבות. בשל חשיבותו של הפרק להבנת העניין, נצטט כלשונו את רובו של הפרק, תוך חלוקתו לפרקי משנה:
א. ההסתה והחטא
וַיֹּסֶף אַף ד' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם: ס וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ד' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה:(ד) וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל:...
ב. החרטה
וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם ס וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ד' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה ד' הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד:
ג. העונש
וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר פ וּדְבַר ד' הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֵה דָוִד לֵאמֹר: הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ד' שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ: וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר: ס וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ד' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה: (טו) וַיִּתֵּן ד' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ:
ד. המלאך
וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם ד' אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ד' הָיָה עִם גֹּרֶן <האורנה> הָאֲרַוְנָה הַיְבֻסִי: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ד' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי: פ
ה. התיקון – קניית גורן ארונה
וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַד' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן <ארניה> אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי: וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד': וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה: וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַד' וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם: וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב <בעינו> בְּעֵינָיו רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים: הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ ס וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים:
וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל:
המתבונן בפרק זה אינו יכול להימנע מלשאול מספר שאלות נוקבות:
נמנה, שלוש מתוכן:
"הנה אנוכי חטאתי ואנוכי העוותי ואלה הצאן מה עשו?"
מדוע על ישראל להיענש בעקבות חטאו של דוד במפקד העם?
ר' שמעון בר יוחאי, מאיר את עינינו במדרש תהילים:
" 'ויבוא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח' -תני ר' שמעון בר יוחאי משל לאחד שהיה מכה את בנו ולא היה יודע הבן על מה הוא מוכה לאחר שהכהו אמר לו לך ועשה דבר פלוני שציוותיך היום כמה ימים ולא השגחת בי, כך כל אותם אלפים שנפלו במלחמה בימי דוד לא נפלו אלא על שלא תבעו בניין בית המקדש"
(מדרש תהילים)
במדרש זה מבאר רשב"י את סיבתו של חרון האף הכמוס, אשר היה על דורו של דוד - "לא תבעו את בניין בית המקדש". ר' שמעון בר יוחאי אף מרחיב את חרון האף ואינו מייחס אותו רק למגפה עצמה, אלא לכל האלפים הרבים אשר נהרגו במלחמה בימי דוד.[3]
מכותלי דבריו של ר' שמעון בר יוחאי, שומעת האוזן הרגישה גם את הסיבה לכך שלא פנה הקב"ה אל עמו במישרין - קומו ובנו את בית המקדש!
כאותו האב המצפה מבנו, לחוש את חסרונו, לקום ולמלא בעצמו את רצונו של אביו. כמו ביחסי האב והבן, גם ביחסי הקב"ה עם ישראל עמו, אין כשלון גדול יותר מהצורך לומר בפרוש, את אשר היה מצופה להיות מובן מאליו.
בקשתו המפורשת של הקב"ה "עלה הקם מזבח" - באה בנזיפה, ולאחר מגפה קשה. כאומר: "היה לכם להתעורר מעצמכם לדבר".
דרשתו של ר' שמעון בר יוחאי, משקיטה מעט את הלב, בעניינן של השאלה הראשונה והשאלה השלישית. אך עדיין אנו תוהים מדוע דווקא המפקד נבחר להיות האמצעי - החטא, שדרכו פוקד עלינו הקב"ה את עלבון שכחת המקדש.
אמנם, המתבונן באיסור למנות את ישראל בפרשת כי תשא, יראה שהקישור בין איסור המפקד לבניין המקדש, מונח כבר בפסוקי התורה עצמם:
"וידבר ד' אל משה לאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לד' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש"
ומחצית השקל, אשר נותנים העוברים על הפקודים למען לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, היא היא המשמשת ליציקת אבן היסוד למשכן ה' - האדנים:
"בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקדש לכל העובר על הפקודים... לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרוכת"
(שמות לח, כו -כז)
הרי שהתורה עצמה, מכוונת אותנו, לכך שמפקד האומה - הוא הרה סכנות ונושא בחובו אפשרות לחרון אף ומגפה. והפתרון לכך הוא – הכוונתו ויעודו לבניין בית ה'.
הבנה עמוקה יותר של הקשר בין מפקד האומה לבניין בית המקדש, תתאפשר לנו מתוך הבנת עניינו של המפקד ומשמעותו מבחינה לאומית.
וכך כותב המלבי"ם בביאור משמעותו של המפקד:
"כי עד העת ההיא לא התייחדו אנשי החייל מי יצא בצבא - רק בכל עת בא מלחמה בארצם יצא כרוז מן המלך שיצאו העם למלחמה והלכו כל החרדים אל דברו"
המלבי"ם ממשיך ומתאר שעובדה זו גרמה לכך שמספר היוצאים למלחמה היה משתנה ממלחמה למלחמה ותלוי במידת ההצלחה של המלך לעורר מוטיבציה בלב הלוחמים:
"הלא תראה כשפקדם שאול בבזק היו ישראל שלש מאות אלף... וכשפקדם בטלאים היו איש ישראל מאתים אלף"
תפקידו של המפקד הוא ליצור יציבות צבאית, המשחררת את המלך מן העול הקבוע של יצירת מוטיבציה ללחימה:
"רצה (דוד) להנהיג שכל יוצאי צבא יהיו מופקדים במספרם ויהיו כתובים בפנקס המלך עד שבעת מלחמה ידע מי החסר מהם אשר לא בא לעזרת ה' בגבורים וענוש יענש..."
המפקד הוא, איפה, עליית מדרגה בבשלות הלאומית. שחרור משאבי הרוח של האומה מהצורך להיות נכונים בכל עת לעורר את רוחם של ישראל למלחמה, והפיכת היציבות הביטחונית לדבר קבוע, מעוגן בחוק. אשר חדל בזאת להיות למשימת הרוח של מלכי האומה ומנהיגיה.
מעתה, ההכרח לקשר את המפקד עם בניין בית המקדש - הוא הכרח לשעבד את משאבי הרוח שהתפנו מן העול המלחמתי, מבניית רוח הצבא הלוחם, אל האידאל הלאומי האמיתי - דבקות הרעיה בדודה במקום אשר בחר לשכן שמו שם.[4]
אומה אשר הגיע לבשלות רוחנית מן הבחינה הביטחונית - צבאית ואינה מתקדמת אל השלב הבא, היא אשר צפויה לחרון אף ולנגף.
ישראל קדושים, עם השלמת בניינם הלאומי - הצבאי, שוקלים שקליהם ומניחים את היסודות לבניין המקדש:
"והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח - והיה המקום אשר יבחר ד' מכל שבטיכם לשכן שמו שם, שמה תביאו את כל אשר אנוכי מצווה אתכם..."
(דברים יב, י -יא)
[1] חלל המביא לבקשת יואב להמליך את אדוניה כדי למלא את הואקום שנוצר.
[2] בלשון אחרת, אותן האנרגיות אותן היה אפשר לנצל להתפתחות מתאימה לכיוון המעבר הנכון לדור הבא, בוזבזו על לבטים והתמודדיות כלפי היחסים מול הדור הקודם. כיוצא בדבר מצינו כלפי יוסף, עליו דרשו חז"ל שהיה ראוי להוציא י"ב שבטים אלא שבשעה שנעץ ציפורניו בקרקע בניסיון אשת פוטיפר, בטלו עשרה מהם, כנגד עשר אצבעות שנעץ - האנרגיות שנדרשו מיוסף להתמודד מול הנסיונות במצרים, מנעו ממנו מלמצות את הפוטנציאל הרוחני של העמדת י"ב שבטים.
[3] הדברים מתאימים ללשון הכתוב "ויוסף אף ה' לחרות בישראל" המגפה היא תוספת חרון אף , על חרון אף שכבר קיים היה, וכבר נתבע מישראל.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
והמלך דוד זקן תחילת ספר מלכים - תיאור מתמצת של סוף ימי דוד קשה היא הקריאה בפרקים המתארים את סוף ימיו של...
מתוך סדרת השיעורים:
בין דוד לשלמה
זכור ד' לדוד את כל ענותו מה נשגב הוא הציור העולה לעיננו עד כה, ציורם של דוד ודורו כבעלי תשובה, המתעלים מן...
מתוך סדרת השיעורים:
בין דוד לשלמה
קנין הגורן מארונה - מחצית השקל בשקל הקודש על פי האמור בחלק א, בענין מנין בני ישראל, מואר באור חדש מעשה...
מתוך סדרת השיעורים:
בין דוד לשלמה