זכור ד' לדוד את כל ענותו

מה נשגב הוא הציור העולה לעיננו עד כה, ציורם של דוד ודורו כבעלי תשובה, המתעלים מן החטא של שכחת המקדש, אל חדוות ההכנה "בשמחה להתנדב לך".

אמנם, דומה שיש לחדד את הדברים, וממילא להפיק מהם לקח עמוק ועדין יותר. שהרי כאן הבן שואל:

האמנם נכון לצייר את דוד ודורו כאשמים בשכחת המקדש?

והרי עוד בתחילת מלכותו בקש דוד לבנות את בית המקדש:

"ויאמר דוד אל נתן ראה אנוכי יושב בבית ארזים וארון האלוקים יושב בתוך היריעה"

גם כאן, אין טוב מדברי דוד עצמו, לבטא את עומק כמיהתו אל המקדש:

"שיר המעלות זכור ד' לדוד את כל ענותו. אשר נשבע לד' נדר לאביר יעקב: אם אבוא אל אהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי, אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לד' משכנות לאביר יעקב".

נתן הנביא, בדבר ד', הוא המונע מדוד לבנות את בית המקדש:

"כה אמר ד': האתה תבנה לי בית לשבתי?"

מהי, איפה, התביעה מדוד ודורו, תביעה אשר הגיעה עד כדי מגיפה נוראית כל כך, עד כדי חלל צורם כל כך, במנהיגות דוד.

התביעה מדורו של דוד אינה על כך שלא בנו את בית המקדש. התביעה מהם היא: שלא תבעו את בניין בית המקדש.

כי על כן יש דור, אשר אין תפקידו לבנות בית לד'. תפקידו לתבוע בית לד'. והתביעה הזו היא מפעל חיים שלם, מפעל של בניין רוח, וגיבוש חומר. מפעל של הקרבה ומפעל של שמחה עצומה. נקל הוא לדור התביעה, לזנוח את תפקידו ולומר: ד' הוא שאינו מטיל עליו את הבניין ומה לי עוד.

אך האב מבקש מבנו את הדרישה, את התביעה.

ברגישות ובעדינות, מוטל על הבן לנווט בין הידיעה שלא הוא שיממש את התשוקה לשכן שמו עלינו, ובין החובה והתפקיד לדרוש לשכנו. כל מעשה ומעשה, שיעשה הדור המכין - ישקל במאזני הצדק בין האיסור שהוטל עליו לבנות, ובין החובה הבוערת בו - לדרוש.[1]

והיא תהילת האוהבים.

במקום סיום: "טוב יום בחצרך מאלף"

לסיום הדברים, הנלמדים בדור של הכנה, דור המתחבט אל הצפיה והדרישה ואל הבניין לא בא. מה טוב להשלים את לימוד הגמרא אשר הבאנו בחלק א:

"אמר ר' יהושע בן לוי מאי דכתיב: שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך אמר דוד לפני הקב"ה שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי מות זקן זה ויבוא שלמה בנו ויבנה את בית המקדש ונעלה לרגל ושמחתי.

אם בתחילתו של הלימוד, ייחסנו את דברי דוד לקב"ה, אל תקופת החלל וההעדר שלפני מפעל דרישת המקדש. נוכל ללומדם כעת, כביטוי להצלחתו של דוד בהחדרת דרישת המקדש אל לבם של בני דורו. ודוד שמח.

"שמחתי באומרים לי בית ד' נלך"

ועדיין, מפעפע בלב מין רגש של החמצה. דורו של דוד, עם כל גובהו, אינו אלא דור של הכנה, אינו אלא כמין "מכשירי מצווה" אל הדור הבא, הדור אשר יזכה לחזות בהשראת השכינה על המקדש.

תשובת הקב"ה לדוד, עשויה להאיר את הדברים באור חדש:

אמר לו הקב"ה כי טוב יום בחצריך מאלף טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב על גבי המזבח"

כביכול אומר הקב"ה לדוד, מניין לך שהתכלית הנרצה היא דורו של שלמה - בונה המקדש בפועל. הלא אני, אשר לשכנו אתה דורש, ובהשראת שכינתו אתה חפץ. אני הוא אשר מוצא נחת רוח יותר בדורך, דור של דרישה, דור שעוסק בתורה - בתורה בכלל, ובתורת המקדש בפרט, דור המוצא מקום לד' משכנות לאביר יעקב. אני הוא אשר חפץ באלה, יותר מאשר הבניין הבנוי עצמו.

צפייתכם הפועלת לישועה, גדולה היא בעיני אף מן הישועה עצמה.

והיא תהילת האוהבים.

אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם

ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים.

[1] דוגמא למתח נוסף בין שני קטבים אלו ניתן למצוא בביקורת של הקב"ה על דוד "פלטרין שלך לא כבשת ואתה מכבש את סוריא" וההשלכות הלכתיות של בקורת זו [כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש] הקב"ה מצפה מדוד, שנאסר עליו לבנות את בית המקדש, להקדים את כיבוש מקום המקדש, לכיבושים אחרים הנצרכים מבחינה ביטחונית ומבחינה מדינית.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.