א. מעשה בת שבע כהמשך למעשה תמר ורות

ישנם מקרים קיצוניים שבהם מתברר עד כמה מלכות דוד עליונה ומתנשאת מעל דרכי בני אדם השגרתיות. מעשה בת שבע והדרך הבלתי צפויה של לידת שלמה מצטרפים למעשה יהודה ותמר ולמעשה בועז ורות. המשותף לכולם הוא שמלכות דוד איננה עומדת תחת כללי ההיגיון האנושי הרגיל, אלא תחת דרכים אלוקיות יחודיות. לעולם לא נוכל לעמוד על מלא אופיין. הרד"ק (בראשית לח; בהקשר של מעשה יהודה) מבאר את פשר רצון ה' שבדבר: "וכל הדברים האלה – היות זרע יהודה הנשאר בזה הדרך, והיות דוד מרות המואביה, ושלמה מבת שבע – הכל היתה סבה מאת האל לפי שמלכות נתנה האל לדוד ולזרעו עד עולם כדי שלא יתגאו מלכות יהודה על ישראל, ויזכרו צור חצבו ממנו ויהיו שפלי רוח וינהיגו המלכות בענוה ובתם לבב".

החיד"א (חומת אנך מיכה ה) מבאר כי מיכה הנביא שאמר על המשיח: "ומוצאותיו מקדם מימי עולם" צירף את מעשה בת שבע למעשה רות, בכך ששניהם נובעים ממקור קדום: "ואפשר דקאמר 'ומוצאתיו' לשון רבים דאם לומר על מלך המשיח דאין לחוש על רות היה לו לומר 'ומוצאו מקדם'... ואפשר דרמז דאין לדבר גם כן מענין בת שבע דאויבי דוד ע"ה היו מערערים וממנה יצאו מלכי בית דוד והמשיח לזה רמז ומוצאתיו לשון רבים בין על רות בין על בת שבע – 'מקדם מימי עולם'...".

כלומר את כל מעשה דוד ובת שבע אין לראות כלל כחטא מקרי, אלא באותה הדרך שבה אנו מבינים את מעשה יהודה ותמר ומעשה רות – מדובר בתכנון אלוקי מדויק להוליד את הדמויות שבהן חפץ ה' בדרך זו.

ב. מימוש מלא של סמכות המלך

פרשת דוד ובת שבע מתרחשת תוך כדי השלב הסופי של ביסוס מלכות דוד. המעשה מתרחש במהלך המלחמה מול עמון – האחרונה מבין מלחמות דוד באוייבי הסביבה. את כל המלחמות ניהל דוד בעקבות נבואת נתן שבית המקדש יבנה כשישראל יגיעו אל המנוחה. דוד ביקש להכריע את האויבים ובכך לקרב את בנין המקדש, משוש חייו. בניצחון בני עמון שהתחולל לאחר הריגת אוריה, קיבל דוד את העטרת - הכתר של מלכם, כסמל הניצחון על כל עמי האזור. כלומר מעשה בת שבע קורה בהקשר של הפיכת דוד למלך העליון של המזרח התיכון. אז מוגשם לראשונה הייעוד המלא של מלכות דוד, ועל כן רק אז הוא הופך מקבל את כתרו.

מה מקומו של מעשה בת שבע ברגע גדול זה? מתברר כי אף מעשה זה הוא חלק משלב הסיום של ביסוס מלכות דוד. במעשה זה מושלם פן מסויים בהנהגת השלטון של דוד, אשר לא בא עד אז לידי ביטוי. דוד שבמקרים רבים נקט בדרכים של צדקות ושורת הדין, נטל הפעם לידיו את כל סמכויות המלך עד תומם. דוד הוא מלך שכל מעשיו הם רק לשם שמים. בדרך כלל הובילה אותו דרך זו להתבטלות מוחלטת כלפי אנשים מישראל. הוא ביטל עצמו באופן קיצוני מול שאול, שמעי אבנר, ואף יואב. אך דוקא מחמת שזו היתה דרכו, חשוב היה לשם ביסוס שלטונו שלפחות פעם אחת ינהג דוד כמלך כל יכול, הנוהג באופן מוחלט כפי רצונו והבנתו, בלא כל התחשבות בדעת העם.

אלו סמכויות הפעיל דוד במעשה בת שבע?

• דוד פעל בהתאם לרשות המלך לקחת לו נשים מכל גבול ישראל. הוא ידע שבת שבע אינה אשת איש ועל כן בסמכותו לקחתה. כך אמר שמואל במשפט המלך (שמואל א ח, יג): "וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח...". וכפי שנקבע בתוספתא (סנהדרין ד): "ובורר לו נשים מכל מקום שירצה כהנות לויות וישראלות". וברמב"ם (הלכות מלכים ד): "וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים, נשים בכתובה וקדושין, ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין... ויש לו רשות לעשות הפילגשים שלוקח לארמונו טבחות ואופות ורקחות, שנאמר ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות". כמובן מדובר בנשים פנויות שאינן נשואות.

בדרך כלל, מלך ישראל מתחשב בנורמות המקובלות ובדרכים שהעם יפרש את המעשיו. קל וחומר שדוד שחסיד היה בכל דרכיו. אולם בסוף ביצור שלטונו בישראל ידע דוד כי רק הוא עצמו מבין למה ומדוע עליו לשאת את בת שבע. הוא ידע כי בניגוד לנטיתו הטבעית, הגיעה השעה לנצל את כל סמכויותיו ללא כחל ושרק.

• בנוסף, בהריגת אוריה דוד מימש את סמכותו להרוג את המורדים במלכות על פי משפט המלך. הנצי"ב (במרומי שדה קידושין מג א) כותב שדוד מימש את מלא סמכותו אף שהיה מדובר במרידה עדינה שבמצבים אחרים לא היה דוד הורג מחמתה: "והנראה דבאמת לא היה אוריה מורד במלכות חס וחלילה, אלא שהתוס' נדחקו מכמה אופנים [=בעלי התוספות ביארו במספר דרכים מדוע אוריה היה בגדר מורד], אבל כל זה אינו מורד באמת שחייבים עליו מיתה, ופשיטא אי לא היה מעשה בת שבע באמצע לא היה אוריה נידון כמורד במלכות. אלא אחר שביקש דוד לדונו כמורד במלכות לא נענש עליו, וזהו רשות המלך. והוא הדין כעיקר המלחמה שהמלך מצוה לעבדיו שילכו למלחמה של רשות, והרי בלא ספק שמסכן כמה בני אדם והוא איסור גמור לכאורה, אבל מכל מקום יש למלך רשות על זה. והכי נמי יש רשות לדון למורד במלך. וזהו דקאמר כמו עיקר חרב בני עמון שאינו אלא מלחמת רשות ואי אתה נענש עליו, הוא הדין אוריה החתי שדינהו למורד במלך אי אתה נענש על זה"[1].

במעשה זה מגיעה אפוא מלוכת דוד אל שיאה – על גבי הענווה ושפלות הרוח הקבועות, מופיעה בו התנשאות אל מעל ומעבר כל החשבונות האנושיים.

דוד פעל בדרך האמת חרף הידיעה שמאז והלאה יהיה פתחון פה עצום לכל המלעיזים עליו. כדרכו דוד נצמד אל רצון ה' ללא שום החשבה של דברי בני אדם.

ג. שאלת היורש של דוד

מעשה בת שבע הוביל ללידת שלמה – הבן הנבחר להמשיך את דוד. על כן, חובה לתפוס מעשה זה כחלק מתהליכי גילוי הבן שיירש את דוד.

לאחר תלאות רבות, מלכות דוד נכונה לאחר כיבוש ירושלים (שמואל ב ה, י-יב): "וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ.  וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ  בַיִת לְדָוִד:  וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל". כבר בשלב זה ניכר כי מלכות דוד התעצמה מעבר למלכות שאול. אצל שאול לא מצינו הכרה בינלאומית במלכותו, וביחוד לא הכרה כה מידית וברורה.

כאשר דוד מגיע למצב זה, ברור כי הוא יבסס בית מלוכה קבוע וחזק. על כן עולה מיד על הדעת שאלת ההמשכיות של דוד – מי יהיה היורש שלו? שאלה זו ידועה מלכתחילה כשאלה קשה לאור ההיסטוריה של הבנים הממשיכים של המנהיגים הגדולים.

דור הבנים של המנהיגים הקודמים

מתחילת ימי ישראל ועד דוד, שאלת דור ההמשך של המנהיגים היתה מורכבת. משה ויהושע כלל לא העמידו בנים ממשיכים, ויהונתן בן גרשום נכדו של משה נטל חלק מרכזי בסיבוכי פסל מיכה. בגדעון הופיעו ניצני מלוכה, אך אבימלך בנו שניסה להמשיך ולהעצים את דרך אביו - הביא לחורבן שכם. בניו של עלי הביאו לחורבן ביתו ומשכן שילה. בני שמואל לא הלכו בדרכיו ומחמתם ביקשו ישראל אופן אחר וחדש של הנהגה. בני שאול לא זכו להמשיך את מלכות אביהם, ומתו איתו בקרב הגלבוע. לאור זאת, נוצרת ציפייה גדולה ביחס לבית דוד – האם יזכה הוא לבן שימשיך את המסורת הגדולה של בית דוד.

הסברא הראשונית היא שהבן הממשיך יהיה אחד מבני דוד הראשונים אשר נולדו בחברון. על בנים אלו סופר כבר בפרק ג, ב-ה: "וַיִּוָּלְדוּ לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת:  וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר:  וְהָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית וְהַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה בֶן אֲבִיטָל:  וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד בְּחֶבְרוֹן". ואכן שנים מתוך ארבעת הבנים הראשונים ניסו מאוחר יותר לתפוס את המלוכה – אבשלום ואדוניהו. אולם עצם העובדה שבנים אלו פורטו בשלב המוקדם של חברון, לפני מלוכת דוד על כל ישראל, וביחוד ההדגשה החוזרת של הנביא כי שם הם נולדו, רומזת כי בנים אלו לא יהיו שותפים בהנהגת דוד המתחדשת בירושלים[2]. ובאמת, בפרק ה, מיד לאחר הודעת ביסוס מלכות דוד על ישראל, ממשיך הנביא (יג-טז) ומפרט רשימת יורשים פוטנציאלים חדשה, תוך הדגשה כי הם נולדו בירושלים – "וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלִַם אַחֲרֵי בֹּאוֹ מֵחֶבְרוֹן וַיִּוָּלְדוּ עוֹד לְדָוִד בָּנִים וּבָנוֹת:  וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַיִּלֹּדִים לוֹ בִּירוּשָׁלִָם שַׁמּוּעַ וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה. וְיִבְחָר וֶאֱלִישׁוּעַ וְנֶפֶג וְיָפִיעַ. וֶאֱלִישָׁמָע וְאֶלְיָדָע וֶאֱלִיפָלֶט". נכון לשלב זה, עולה האפשרות כי אחד מהם יהיה היורש (כפי שבאמת עתיד להיות – שלמה המנוי כאן עתיד להיות יורש דוד). אולם מצד שני, בולט כי כאן כי בניגוד לרשימת הבנים בחברון, ברשימת הבנים בירושלים לא נמנות האימהות של הבנים. העלם זה רומז כי עדין לא התגלתה בספר שמואל האישה שחיבורה עם דוד שלם ומכוון משמים כך שתוליד את יורש העצר.

בדברי הימים נוסף ברשימה המקבילה מידע על אחת מאימהות הבנים שנולדו בירושלים (דברי הימים א ג, ה): "וְאֵלֶּה נוּלְּדוּ לוֹ בִּירוּשָׁלָיִם שִׁמְעָא וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה אַרְבָּעָה לְבַת שׁוּעַ בַּת עַמִּיאֵל" בת שוע בת עמיאל היא היא בת שבע בת אליעם אם שלמה (המפרשים). יש כאן סימון מלכתחילה של הבן שעתיד להיקבע בתור היורש – האמא היחידה שנזכרת היא בת שוע, ומתוך בניה הבן האחרון המוזכר כאן הוא שלמה. אמנם שלמה הוא ראשון בניה, אך הכלל בדברי הימים הוא שהנמנה אחרון הוא הבן העיקרי, ועמד על כך המלבי"ם: "ושלמה. נולד קודם לג' אחיו כמבואר בשמואל, וחשבו לבסוף כדרך הספר להשליך הצרורות תחלה, כי רוצה להתחיל אח"כ ביחוס שלמה ובניו".

בסופו של דבר, בשלבים הראשונים של חיי דוד לא נפתרת שאלת הממשיך שלו. אך מאוחר יותר חל מפנה מפתיע בשאלה זו כפי שמתברר בסעיף הבא.

יצירת ציפיה לעתיד

בפרקים ו-ז מבואר עד כמה מרכזית למלכותו של דוד סוגיית העלאת הארון לעיר בירתו, ובנין המקדש. והנה בנקודה זו האישה העקרית של דוד מיכל בת שאול, יורדת מן הפרק ביחס להקמת היורש הממשיך את דוד. היא מבטאת גישה שונה לחלוטין ביחס בין המלוכה והמקדש, ועל כן לא יהיה לה בן ממנו (ו, כג): "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ". המגמה שהחלה בהסתרת שמה, ממשיכה בקביעה שלא יוכל לקום ממנה יורש עתידי.

מכאן ואילך ישנן שתי אפשרויות מרכזיות: או שאחת מנשות דוד האחרות היא העיקרית, ואם כן אחד מבניהן הוא המלך הבא. או שדוד יצפה לשאת אישה נוספת שתהיה אשתו העיקרית.

בפרק ז, כאשר דוד מבקש לבנות את המקדש, הוא מתבשר בבחירת ה' בו למלכות נצחית. זוהי בשורה אדירה המעלה ביתר שאת את שאלת זהות היורש – מי מבני דוד הוא זה שעליו ה' אומר כי יהיה לו לבן? אך בתוך כך מופיעה הודעה מרעישה ומכרעת (ז, יב-יד): "כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ:  הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם:  אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם". – הקב"ה מודיע כאן לדוד כי לא אחד מבניו שכבר נולדו יהיה הממשיך שלו, אלא יוולד לו בן עתידי, והוא זה שיהיה הממשיך הנכסף. הרד"ק עמד על כך: "אשר יצא ממעיך - מכאן שאבשלום ואדניהו לא היו כי כבר נולדו בחברון ומאשר נולדו עדיין אמר שיהיה מלך ועדיין לא ידע דוד מי הוא עד שנולד שלמה ושלח לו ביד נתן הנביא שיקרא שמו ידידיה אז ידע דוד כי שלמה ימלוך". וכן המלבי"ם: "אשר יצא ממעיך – הודיעו שהבן העתיד למלוך לא נולד עדין".

מדוע צריכה להתקיים דווקא לידה של ילד חדש? בדברי הימים (א כב ח-י) הסיבה היא שה' שהבן שימשיך את דוד צריך להיוולד דוקא כאשר ישראל כבר במצב מנוחה: "וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי:  הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל  יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו". ומבאר המלבי"ם שמואל ב ז: "שאחר שהיה איש מלחמות עד עת זקנתו לא נקרא איש מנוחה שיבנה הוא את הבית שמורה על השלום והמנוחה, רק שלמה שהיה לו מנוחה מילדותו". כלומר הבן המתאים להחליף את דוד ולבנות את בית המקדש הוא דוקא מי שמוקף כל חייו בשלוה ובמנוחה. דוד שכה חפץ לבנות את המקדש כחלק מכינון מלכותו, מתבשר כי אותו הבן הוא שישלים את משוש חייו – את בנין המקדש בפועל. מעתה מחכה ומצפה דוד בכל מאודו  להגיע אל מצב המנוחה מן האויבים, שאז צפויה לידת הבן החדש.

כאשר הקב"ה מודיע כי אף אחד מבניו הרבים של דוד לא יהיה היורש, הדבר מורה כי ישנה מדרגה חדשה של המשכיות ולידה שאותה עדין לא השיג דוד למרות כל המדרגות שכבר השיג. לא רק הבנים שנולדו לו בחברון לא יוכלו להיות הממשיכים, בהיוולדם למצב חסר וראשוני, אלא גם הבנים שנולדו לו עד כה בירושלים לא נולדו למצב שלם מספיק בכדי להיות הממשיכים והבונים של מלכות הנצח. הקב"ה בעצמו מבאר באותם הפסוקים, כי הממשיך לא יוולד אלא מתוך מדרגה חדשה לחלוטין של מלוכת דוד – מדרגת מנוחה גמורה ומוחלטת - "וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה:  וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ ה' כִּי  בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה':  כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ". למרות שהפרק פותח בכך שכל שאלת דוד לבנות את המקדש נבעה מכך שה' הניח לו מכל אויביו, הקב"ה מעמיד ציפיה חדשה – מצב של מנוחה מוחלטת, בעקבות כיבוש ושלטון על כל עמי האזור.

ציפיה לאישה חדשה

עד כה עלה בידינו שדוד ציפה ללידה חדשה של מי שימשיך אותו, כשיגיע למצב המנוחה.

האם היה ברור שלידה זו תהיה מאישה חדשה, או שמא יכול היה להיות שהבן יוולד מאחת מנשותיו הקיימות? ובכן כל הכיוונים מובילים לציפייה שהבן הנכסף יוולד דווקא מאישה חדשה:

• הדרך הרגילה היא שיורש המלוכה הוא הבן הגדול ביותר - רמב"ם הלכות מלכים פרק א: "ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל... וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו". על כן, מאחר וידוע מנבואת נתן שהבן הנבחר אינו אחד מן הבנים שכבר נולדו לנשות דוד, מסתבר כי הוא יהיה הבן הגדול של אישה חדשה שתגיע.
• יש לזכור את האמור בפרק הקודם כי הקב"ה גזר שלמיכל בת שאול לא יהיה עוד בן, נוצרת ציפיה לאישה חדשה שאותה ישא דוד בתור אשתו העיקרית, בתור המיועדת משמים להיות 'אם המלוכה'.
• בתוך הבטחת ה' לדוד על נצחיות מלוכת זרעו, נאמר כי ה' יצור לדוד בית חדש (שמואל ב ז, יא): "וְהִגִּיד לְךָ ה' כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה'". במשמעות הבטחה זו שהקב"ה לא רק יוליד לדוד ילד חדש, אלא גם יבנה לו בית ומשפחה חדשה, שממנה יוולד היורש. באופן זה מבאר הכתב והקבלה (ויקרא כא): "לכן משפחת האדם יתאר בשם בית כמו בית יעשה לך (ש"ב ד'), ואשר עשה לי בית (מ"א ב'), ולהיות שבנין המשפחה הוא ע"י האשה תתואר האשה הנשואה בשם בית, כאמרם ביתו זו אשתו, ואמר ובנית ביתך (משלי כ"ו כ"ז), ר"ל תשא אשה...".
• בדברי נתן לדוד בפרשת בת שבע מפורש כי שש הנשים שהיו לדוד לפני בת שבע היו מעטות מדי בשבילו, והוא חש שעליו לקחת אישה נוספת - שמואל ב יב, ח: "וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה". מכאן למדו חז"ל שמותרות למלך 18 נשים – השש שהיו לו, בתוספת 'כהנה' ו'כהנה'. למעשה נתן אומר לדוד שאף שחש שעליו לקחת אישה נוספת, לא היה לו לקחת את בת שבע באופן שבו נהג.

סיכום ביניים: לאחר שדוד ביקש לבנות את בית המקדש, נתן הבטיחו שהבית יבנה בידי בן שיוולד לו כשיגיעו ישראל אל מנוחה מוחלטת מן האויבים. דוד יוצא מיד למסע כיבושים, עם ציפיה עצומה לאישה חדשה שתגיע לאחר הכרעת אויביו מסביו, וממנה יקום הבן העתידי.

התממשות מצב המנוחה בעת מעשה בת שבע

מיד לאחר היעוד של נתן בפרק ז, דוד נלחם בכל אומות האיזור – פלשתים, מואב, ארם, אדום ועוד. בפרק י מופיעה המלחמה האחרונה בסבב – הניצחון על עמון ובארם גם יחד. כסיכום למצב שנולד בסוף פרק י אומר הנביא: "וַיִּרְאוּ כָל הַמְּלָכִים עַבְדֵי הֲדַדְעֶזֶר כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁלִמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיַּעַבְדוּם וַיִּרְאוּ אֲרָם לְהוֹשִׁיעַ עוֹד אֶת בְּנֵי עַמּוֹן".

בפרק יא מתוארת מלחמה שניה בבני עמון, לאחר שכבר נוצחו הם וארם בידי דוד ואנשיו בפרק י. לעומת המלחמה הקודמת (מול ארם בעלי הברית של בני עמון) שאותה הוביל דוד, הפעם דוד נשאר בירושלים. מה הוביל לשינוי זה? בפרק י כבר הוכרעה המערכה העיקרית מול בני עמון ברמה שמשם ואילך הם לא יהוו איום גדול. שאר האויבים כבר הוכרעו ובני עמון קרובים להיות מוכרעים. בכך מתקרב מאד ייעוד ה' של השקט המוחלט, והקרב מול בני עמון המתואר בפרק יא הוא ה'מכה בפטיש' של ייעוד זה[3]. על כן, ברגע שמגיע העידן של השקט המוחלט, דוד מותיר את המלחמה ליואב ואנשיו, והוא יושב בירושלים[4]. דוד אינו יושב בירושלים בכדי לנוח, אלא בכדי לקדם את השלב הבא: האישה החדשה שאליה יכווין אותו הקב"ה, וממנה יוולד בונה המקדש. הישיבה בירושלים היא מתוך שהמוקד העיקרי של התקדמות מלכות בית דוד שוב אינו נמצא מחוץ לגבולות הארץ, אלא הוא מצוי עתה בלב פנימה – בירושלים.

ד. בת שבע ומוצאה

דוד יודע לכוון עצמו על פי רצון ה'. כאשר הוא הולך על "גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ", כפי שעשה בודאי פעמים רבות, ולפתע הוא רואה שם אישה, הוא חש ויודע שהיא זו שזימן לו הקב"ה. מהמשך הדברים מוכח כי הוא צדק בכך. דוד מברר מי היא האישה ונודע לו כי היא בת שבע בת אליעם. שמה של האישה מהווה יותר מרמז בעבור דוד. הוא מוצא את 'בת שבע' כשבאותה השעה יש לו שש נשים, והוא עסוק בחיפוש אשתו השביעית[5].

שמה של בת שבע קשור לדוד מבחינה נוספת. בדברי הימים שמה של בת שבע הוא 'בת שוע' ובכך יש רמז נוסף כי מדובר בהמשכיות הראויה של בית יהודה ראש השושלת, שאף הוא לקח לו לאישה את בת שוע.

מוצאה של בת שבע

בת שבע היא בת אליעם, כאמור בשמואל ב פרק יא, ובדברי הימים א (ג, ה) היא נקראת 'בת שוע' ואביה נקרא בשם: 'עמיאל'. אם כן עלינו לבחון מה ידוע לנו על 'אליעם' או 'עמיאל' זה.

ובכן, ברשימת גיבורי דוד (שמואל ב כג, לד) נזכר: "אֱלִיעָם בֶּן אֲחִיתֹפֶל הַגִּלֹנִי". מתבקש לומר כי אליעם זה הוא אבי בת שבע, וכי אחיתופל אביו הוא הוא אחיתופל הגילוני יועץ דוד. ואכן בגמרא במסכת סנהדרין (סט, ב) נאמר במפורש כי שתי ההנחות הללו נכונות - בת שבע היא בת אליעם בן אחיתופל יועץ דוד.

כעת נשאר לנו להבין - לאיזה שבט משתייך אחיתופל, וממילא גם בת שבע נכדתו? עירו של אחיתופל מספקת רמז ראשון לזהות שבטו. אחיתופל נקרא 'אחיתופל הגילוני', והעיר 'גילה' משתייכת (ביהושע טו, נא) לנחלת יהודה. בהתאם לכך, מבואר במקום אחר במסכת סנהדרין (קה, א. וכן הוא במדרש פרקי דר' אליעזר יז) שאחיתופל הוא משבט יהודה - "'יהודה מחוקקי' - זה אחיתופל דקאתי מיהודה".

עלה בידינו כי בת שבע היא נכדת אחיתופל משבט יהודה.

אחיתופל והמלכות

לאור האמור, יש לתמוה מאד על כך שאחיתופל שהוא הסבא-רבה של שלמה הצטרף למרידת אבשלום בדוד. על פי שיטת האברבנאל כל מטרת מרידת אבשלום לא היתה למרוד בדוד ולהרוג אותו, אלא לוודא שאבשלום ימלוך אחריו ולא שלמה. אם כן תמוה מאד שאחיתופל יצטרף למרד אבשלום המכוון להסיט את המלוכה מנכדו. אך גם לולא דברי האברבנאל – הרי בכל מקרה אבשלום חותר לכך שהוא ובניו ימשלו בישראל, תחת שזרע המלכות יעמוד משלמה בן בת שבע. אם כן, מה סבר אחיתופל?

בגמרא במסכת סנהדרין (קא, ב) מבואר שהצטרפות אחיתופל למרד אבשלום לא היתה למען מלוכת אבשלום, אלא למען גרעין של מלוכה הטמון בו עצמו! אחיתופל סבר כי הוא צריך למלוך ולא דוד: "אחיתופל ראה צרעת שזרחה לו על אמתו, הוא סבר איהו מלך, ולא היא - בת שבע בתו הוא דנפקא מינה שלמה". כיצד סבר אחיתופל שמרד אבשלום יוביל למלוכתו שלו? הדבר מתפרש במדרש ילקוט שמעוני (שמואל ב רמז קנא): "אחיתופל הטעה אותו המזל והיה סבור שהוא מלך והיה נותן עיניו באבשלום, אמר לו: בוא אל פלגשי אביך. אמר לו: וכן אתה אומר לי שאענה פלגשי אבי? אמר לו אחיתופל: גזירת האלהים היא שאמר לאביך הנני מקים עליך רעה מביתך וגו' ושכב (את) [עם] נשיך. ואחיתופל יעץ לאבשלום שיהרוג לאביו והוא ישב עליו בדין על שעינה נשי אביו ואני הורגו ומולך אני, ולא היה יודע שהמלכות עומדת מבת בנו שנאמר הלא זאת בת שבע בת אליעם, ואליעם בן אחיתופל הגילוני".

חז"ל מצביעים על כך שבאחיתופל באמת היתה התאמה גדולה להיות מלך. אלא שהוא לא ידע שכישרון זה אמור להתממש באמצעות שלמה נכדו ולא בו עצמו.

חכמת אחיתופל וחכמת שלמה

שתי תופעות מיוחדות אנו מוצאים בתנ"ך של חכמה אלוקית: אחיתופל ושלמה. אצל שניהם מדובר בחכמה עצומה על-טבעית שבאמצעותה יודע אדם להתנהל בדרך הנכונה ביותר בהתאם לחוקי האלוקים. קרוב קרוב הוא לומר שחכמת שלמה היא בעצם המשך ישיר של חכמת אחיתופל סבו.

חכמת אחיתופל היא חכמת מלכות ולא חכמת חידות ורעיונות מופשטים. אחיתופל היה ליועץ לדוד ולאחר מכן לאבשלום מתוך שהיתה בו חכמת מלכות – אותה חכמה מאותו הזן שנמצא מאוחר יותר אצל שלמה.

קשר בת שבע לדוד

אחיתופל היה מלכתחילה יועץ דוד מתוך שחכמת האלוקים שבקרבו היתה חכמת המלוכה שהיתה צריכה לחבור למלוכת דוד. מתוך כך, מסתבר מאד לומר שדוד זיהה את שייכותו של אחיתופל למלוכה, והחשיב אותה. כשראה דוד את בת שבע בעודו עסוק במציאת האישה שממנה יקום ממשיכו, הבין דוד בודאות את האמת: בת שבע נכדת אחיתופל נועדה לו. חכמת אחיתופל צריכה להיות מוברכת במלכותו באמצעותה.

ובאמת, לו היה לוקח דוד את בת שבע בדרך המושלמת, היה נוצר הקשר הרצוי בין אחיתופל לבין דוד. אך הפגימה בדרך לקיחתה שיבשה את התהליכים - אחיתופל החל לטעות ולסבור שהמלוכה הטמונה בו צריכה לבוא ממנו עצמו. הוא סבר כי עליו להתחבר לאבשלום בכדי לממש את חכמתו ומלכותו. ואכן כך נאמר בתנחומא (כי תשא ד): "כי תשא את ראש, זה שאמר הכתוב (תהלים ג') רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה, רבי שמואל בר אסי ורבנן, רבי שמואל בר אמי פתר קרא בדואג ואחיתופל, רבים אלו דואג ואחיתופל שהיו רבים בתורה, ואומרים לנפשי שהיו אומרים לדוד אדם ששבה את הכבשה והרג את הרועה והפיל את ישראל בחרב יש לו תשועה, שנאמר אין ישועתה לו באלקים סלה...".

כעת מובן יותר המעשה המוזר של התאבדות אחיתופל מחמת שלא נעשתה עצתו. כעת מובן כי כל תמיכתו באבשלום היתה בדרך למימוש יעודו – מלוכה על ישראל. אך משראה שהגיע למצב של ניתוק הן מדוד והן מאבשלום – לא ראה טעם בחייו.

לאור כל שהתבאר נוצר מבט חדש על ההבנה שבת שבע היתה ראויה לדוד מששת ימי בראשית. מתברר כי בת שבע היא הנכדה והבת של שנים מן הקרובים ביותר אל דוד המלך – אחיתופל יועצו ואליעם מגיבוריו. כמו כן, היא בביתו של אוריה – גיבור נוסף של דוד. וכאשר הוא יודע שכעת, במצב המנוחה של ישראל, עליו להוליד את הבן שיחליף אותו, וכאשר הוא מכיר ויודע כי עליו לסגל לזרעו את המלוכה והחכמה שבאחיתופל, הרי שכל הדרכים מובילות את בת שבע אל ביתו.

בהמשך, מקבל דוד סימן נוסף משמים כשנודע לו שאוריה נמצא בצבא המלחמה, ובת שבע בדיוק 'מתקדשת מטומאתה'. אז מימש דוד את זכותו וסמכותו כמלך לקחת את בת שבע, כמוסבר לעיל. ברור היה לדוד כי הקדמת הולדת המלך הבא, בחיר ה', וממילא בנין הבית שאליו נשואות עיני ישראל גוברים על כל שיקול פרטי כגון זה של אוריה.

בדברי הימים (א כח, ד-ה) מתואר כיצד בשעת ההודעה לעם על מינוי שלמה מבהיר דוד קבל עם ועולם כי לא נפל שום פגם בדרך המעבר מדורו אל הדור הבא של שלמה: "וַיִּבְחַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּי מִכֹּל בֵּית אָבִי לִהְיוֹת לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם כִּי בִיהוּדָה בָּחַר לְנָגִיד וּבְבֵית יְהוּדָה בֵּית אָבִי וּבִבְנֵי אָבִי בִּי רָצָה לְהַמְלִיךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וּמִכָּל בָּנַי כִּי רַבִּים בָּנִים נָתַן לִי ה' וַיִּבְחַר בִּשְׁלֹמֹה בְנִי לָשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא מַלְכוּת ה' עַל  יִשְׂרָאֵל". ומבאר המצודת דוד: "בא לרמז שלא נשא בחטא את בת שבע, כי אם היתה בחטא לא היה נבחר בנה למלוכה הואיל ובניו מרובים ויש אם כן מי למלוך זולתו".

האם הגיעה המנוחה המוחלטת?

ה'מחלוקת' בין דוד ואוריה

כפי שהתבאר עד כה, שאלת המפתח ביחס ללקיחת דוד את בת שבע היא האם ישראל כבר מגיעים אל המנוחה עם האויבים. והנה מתברר כי בשאלה זו עצמה נחלק אוריה על דוד. מהוראות דוד לאוריה ברורה מאד עמדתו כי המצב הכללי הוא של שקט מן האויבים. אין צורך לשום חיפזון ובהלה. השקט מובטח והמלחמה היא רק על ניצול ההצלחה וגמר כיבוש מואב. מתוך תפיסה זו מזמין דוד את אוריה לנוח בביתו. השלום מודגש מאד בדברי דוד לאוריה (ז): "וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה".  אך אוריה מעז לחלוק על דוד ולטעון שישראל מצויים ב'מצב חירום', באופן שלא שייך לרדת אל הבית ולנהוג עסקים כרגיל (יא): "וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי?...".

נראה כי מהלך הדברים הינו כזה: לאחר שדוד מבין שהקב"ה זימן לו את בת שבע, הוא מבין כי חייב להיות שיש באוריה איזשהו פגם – איזו מרידה שמחמתה מגיע לו למות, ואשתו צריכה לעבור לדוד. סביר מאד להניח כי אוריה שהיה אחד משלושים הגיבורים שהיו קרובים אליו ביותר היה ידוע ומוכר לדוד בתור מי שיש בו את גרעין המרד. במיוחד לאור העובדה שהוא גר בסמיכות גדולה לדוד. ובאופן זה מבאר מגיני שלמה (כתובות ט א): "ואפשר עוד לומר דאוריה מורד במלכות היה קודם לכן אלא דהתלמוד מביא ראיה שהיה מורד מדאמר: 'ואדני יואב' בזה נראה שבלא האי מעשה היה דוד מצוה להרגו".        

מבחינה זו יודע דוד כי בת שבע דומה לאביגיל שהיתה אשת אויבו נבל, ומיכל שהיתה בתו של שאול הרודף הגדול של דוד. כשדוד מבין זאת, הוא קורא לאוריה ופוקד עליו לשוב אל ביתו. הסיבה לכך היא לא מתוך מטרה להסתיר את מעשי דוד, אלא משום שדוד יודע שפקודה זו תוציא את המרצע מן השק ותגלה את דרכו הנפסדת של אוריה. כך אכן מתרחש ומתגלה כי באוריה יש ניצני מרד בדוד. דוד משית על אוריה עונש שהוא מידה כנגד מידה – אם לטענתו המלחמה היא בגדר 'מלחמה חזקה', ויש דחיפות לכבוש את עמון בניגוד למצור המתמשך עד אז, הרי שאוריה עצמו ימות בקרבות ההבקעה של רבת עמון.

'אכלה פגה'

חז"ל אומרים שבת שבע היתה ראויה לדוד מששת ימי בראשית אלא שהוא לקח אותה מוקדם מן הראוי. כך נאמר במסכת סנהדרין (קז, א): "ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאה אליו במכאוב. וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה". כלומר החטא של דוד היה בהקדמת מה שראוי לו רק בהמשך, בבחינת אכילת פרי בעודו בוסר. בדברנו עד כה עלה בידינו כי אכן דוד הקדים במעט ולקח את בת שבע כבר במהלך הקרב עם בני עמון, תחת שיחכה עד לנצחון על בני עמון בפועל, אשר יביא לשקט מוחלט מן האויבים.

בהקשר זה יש להבחין כי הרצון העצום להקדים את הטובה הראויה לבוא היא מאפיין מרכזי של חטאי דוד:

• בבריחת דוד משאול הוא נסמך על אחימלך הכהן הגדול. היסמכות זו ראויה ביותר לדוד ולאורך מלוכתו הוא היה צמוד לכהן. מתוך עמדה זו הוא נשאל באורים ותומים כמלך. אך הוא הקדים את השעה והלך למשכן בטרם היותו מלך. בכך הוא גרם למות עיר הכהנים כולה. על כך הוא אמר לאביתר (שמואל א כב, כב): "אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ".
• בהעלאת הארון דוד הקדים ממש במעט את המדרגה של הפסקת תפקיד הלויים של נשיאת הארון. הוא ידע שבירושלים מסתיים הפרק ההיסטורי של נשיאת הארון בידים משום שהארון לא ינדוד עוד. דוד סבר שמדרגת הקביעות מתחילה כבר במהלך המסע לירושלים, אך בכך הקדים את השעה ועל כן מת עוזה.
• רצון למנות את ישראל כהקדמה למקדש, בעוד שהמנין היה אמור להיות רק מתוך תהליך הבניה עצמו. התוצאה היתה מגפה גדולה בעם.

לחטאים אלה מצטרף גם מעשה בת שבע, עם ההבנה שהמלחמה הסופית המובילה למנוחה היא בכלל המנוחה.

[1] בהמשך נביא את דברי בעל ה'מגיני שלמה' הסובר שאוריה היה מורד גמור.

[2] נוסיף לכך כי מיכל בת שאול, שהיא בודאי אשתו העיקרית, הראשונה והאהובה, אינה נקראת כאן בשמה, אלא בשם 'עגלה'.

[3] נשוב ונזכיר כי אכן בעקבות הנצחון על בני עמון קיבל דוד לראשונה את העטרה שהיתה על ראשו משם והלאה. לא מקרי הוא שעם סיום הכנעת אויבי ישראל, דוד זוכה לראשונה לכתר.

[4] הישיבה בירושלים לעומת המלחמה בעמון מודגשת בפרקים אלו. בפרק י, במלחמת יואב בעמון, טרח הכתוב להדגיש כי המלחמה לא הסתיימה עד תומה משום שיואב שב לירושלים - שמואל ב י, יד: " וַיָּשָׁב יוֹאָב מֵעַל בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם". כלומר, למרות שבירתם לא נכבשה, ניתן לשוב לירושלים בשקט ובבטחה. זה בדיוק מה שדוד עושה בתחילת פרק יא. ובפרק יב, עם כיבוש הבירה, נאמר שדוד שב עם כל העם וישב בירושלים - שמואל ב יב, לא: " וַיָּשָׁב דָּוִד וְכָל הָעָם יְרוּשָׁלִָם".

[5] עד בת שבע היו שש נשים, ולאחר מעשה בת שבע לקח דוד עוד עשר פילגשים (כאמור במעשה אבשלום) – סך הכל שבע עשרה נשים. ידוע שדוד לקח עוד אישה אחת שהשלימה למספר שמונה עשרה. מנין? מכך שנאמר בשמואל ב ה, יג: "וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלִַם אַחֲרֵי בֹּאוֹ מֵחֶבְרוֹן". כלומר שבירושלים הוא הוסיף נשים ברבים ולא רק את בת שבע, ונמצא שהוסיף עוד אחת. מי היא אישה זו? מתברר כי מדובר ברצפה בת איה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.