הקדמה
נאמר בפרקנו על דוד: "ויך את מואב וַיְמַדְּדֵם בחבל, הַשְכֵּב אותם ארצה, וַיְמַדֵּד שני חבלים להמית, וּמְלֹא החבל להחיות" (שמ"ב ח, ב).
כלומר: דוד השכיב אותם על הרצפה ומדדם בחבל, המית שני שליש מהם, והותיר רק שליש!
בהמשך הספר, במלחמת דוד על רבת בני עמון, נאמר: "ואת העם אשר בה הוציא, וישם בַּמְּגֵרה, וּבַחֲרִצֵי הברזל, וּבְמַגְזְרוֹת הברזל, והעביר אותם בַּמַלְבֵּן, וכן יעשה לכל ערי בני עמון" (שמ"ב יב, לא).
פירש רש"י: "מגרה וחריצים ומגזרות - כמין פצירה. מיני יסורים הם.
מגרה - סכין פגום פגימות הרבה, תכופות זו לזו.
חריצים - הוא מורג חרוץ מלא חריצים, כמין פצירה".
הרד"ק הוסיף: "מגזרות הברזל - הם הגרזנים שבוקעין בהם העצים.
והעביר אותם במלבן - רצונו לומר: שרפם במקום ששורפים שם הלבנים".
כעין זה כתב הרלב"ג: "והעביר אותם במלבן - רצונו לומר שהעביר אותם באש התנור שעושים שם הלבנים, כי הוא נקרא 'מלבן' על שם הלבנים".
יש לשאול: מדוע התנהג דוד בצורה אכזרית במקרים אלו?
א. התנהגות דוד כלפי מואב
על מה שעשה דוד למואב כתב רש"י (שמ"ב ח, ב): "וימדד שני חבלים להמית - לפי שהרגו את אביו ואת אמו ואחיו, שנאמר: 'וינחם את פני מלך מואב' (שמ"א כב, ד), ולא מצינו שיצאו משם".
וכן כתב הרד"ק ביתר הרחבה: "וימדדם בחבל השכב אותם ארצה - דרך נקמה ובזיון [וכן כתב המלבי"ם שם: "נקם מהם, והרג מהם שני שלישים, ובדרך בזיון השכיב אותם ארצה"].
ואמרו בדרש (במדבר רבה יד, א ובמדרשים נוספים) כי עשה זה בעבור שהמיתו אביו ואמו ואחיו, כשנחם אותם בארץ מואב, כשהיה בורח מפני שאול, כמו שאמר: 'וינחם את פני מלך מואב' (שמ"א כב, ד), וכשיצא דוד משם, והלך ליער חרת, הרג מלך מואב את אביו ואמו ואחיו, חוץ מאחד שברח, והחייהו נחש העמוני. הוא החסד שאמר דוד: 'כאשר עשה אביו עמדי חסד' (שמ"ב י, ב)".
גם האברבנאל הביא דברים אלו של חז"ל, אבל הוסיף: "וכפי הפשט היה עושה זה לייסר האומות, שלא יתעסקו פעם אחרת להילחם בישראל".
עוד כתב האברבנאל על מעשה זה של דוד: "דוד לקח מהם נקמתו ונקמת ד'"!
ב. התנהגות דוד כלפי עמון
על מה שעשה דוד לעמון כתב הרלב"ג (שמ"ב יב, לא): "וישם במגרה ובחריצי הברזל וגו' - רצונו לומר ששם העם אשר בה בזה המשפט שיש בו אכזריות. והנה היה רצונו בזה שייראו שאר האומות מלהלחם בישראל. והנה ה'מגרה' הוא כלי ברזל מלא פגימות, בהם הוא חותך מה שיחתוך. ו'חרִצי הברזל' הם כלי ברזל גדולים שדשים בהם התבואה. וכן 'מגזרות הברזל' גם כן כלי ברזל גדולים, יחתכו בהם העצים והאבנים. ויש באלו הדברים מן האכזריות, יותר מההריגה בחרב פיפיות".
כעין זה כתב גם האברבנאל, אבל שניהם לא הסבירו מדוע דווקא כאן התנהג דוד בצורה כזו.
נראה פשוט שדוד עשה כן דווקא לבני עמון, משום שהוא שלח מנחמים לעשות חסד עם מלך בני עמון, ומלך בני עמון השיב לו רעה תחת טובה, וביזה את שליחיו (שמ"ב י, א-ד), ובכך פגע בכבוד עם ישראל. לכן ראה דוד צורך להתנהג באכזריות, כדי שאף אחד לא יעיז לפגוע בעם ישראל.
סיכום
על התנהגותו של דוד כלפי האויבים נאמרו מספר הסברים:
- על התנהגותו של דוד כלפי מואב אמרו חז"ל שהוא עשה כן כיון שמואב הרגו את משפחתו, והאברבנאל כתב שדוד עשה כן כדי ששאר האומות יפחדו מלהלחם בישראל.
- על התנהגותו של דוד כלפי עמון כתבו הרלב"ג והאברבנאל שדוד עשה כן כדי ששאר האומות יפחדו מלהלחם בישראל.
הסברנו שהוא עשה כן דווקא לעמון, כיון שמלך עמון ביזה את שלוחיו שבאו לנחמו, ופגע בכבוד עם ישראל.
סיום
כתב מרן הראי"ה באגרתו לרב ד"ר משה זיידל (אגרות הראי"ה איגרת פט עמ' ק): "ועניני המלחמות, אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא ילחם. שאז היו מתקבצים ומכלים ח"ו את שאריתם. ואדרבא היה מוכרח מאד גם להפיל פחד על הפראים, גם על ידי הנהגות אכזריות".
דברים אלו של הרב ממשיכים את דברי הרלב"ג ביחס להתנהגות דוד כלפי עמון.
ב"מאמרי הראי"ה" (עמוד 508) הוסיף הרב: "שבע האומות, שרק מפני אותו השריד אשר נואלנו להותיר מהן גרמנו לנו כל אותן הצרות החומריות והרוחניות, ולמדנו לעשות את כל תועבותיהם: שריפת בנים ובנות באש, וכל תועבות האמורי (תהלים קו, לד-לט), אשר היום, אחרי אשר היד האלקית הפיצה את ענני מאפליה אלה לכל עבר, לא נוכל גם לצייר את עומק הרשעה שהיה מאוחד כבר עם כל תכונת נפשם. אתה יקירי שואל: למה התיחסנו אליהם באכזריות? לא נוכל לצייר כמה חשוך ושפל היה העולם מבלעדי האכזריות הזאת שלנו".
לפי דברים אלו של הרב, לא רק שהיה הכרח להתנהג באכזריות כלפי האויבים כדי לשמור על עם ישראל, אלא שהאכזריות שלנו כלפי הרשעים מנעה מהם לטמא את העולם ברשעותם.
עוד כתב שם הרב: "הנבואה הצופה ברוח אלקים חיים אל נשמת גוי ואדם, העידה על גזע עמלק שניגודו לאור ישראל הוא ניגוד עצמי, שתרופה אין לו כי אם במחות זכרו, כדי ליישר את הדרך של התולדה הישראלית מאבן המכשול היותר גדול. זאת הנבואה בעצמה היא הצופיה הליכות האדם אל אושר השלום ועדנת האהבה היותר בהירה" (ועיין בספר "צניף מלוכה" לרב משה צבי נריה (עמ' 215), שכתב שאגרת זו נשלחה לרב בנימין מנשה לוין).
יהי רצון שנזכה בקרוב לגאולה השלמה, ותתקיים בנו נבואת ישעיהו הנביא: "וכתתו חרבותם לאִתים, וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה" (ב, ד).
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
