המגיד(ים) ודוד

וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וְהִנֵּה֩ אִ֨ישׁ בָּ֤א מִן־הַֽמַּחֲנֶה֙ מֵעִ֣ם שָׁא֔וּל וּבְגָדָ֣יו קְרֻעִ֔ים וַֽאֲדָמָ֖ה עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַֽיְהִי֙ בְּבֹא֣וֹ אֶל־דָּוִ֔ד וַיִּפֹּ֥ל אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד אֶל־הַנַּ֖עַר הַמַּגִּ֣יד ל֑וֹ אֵ֣יךְ יָדַ֔עְתָּ כִּי־מֵ֥ת שָׁא֖וּל וִיהֽוֹנָתָ֥ן בְּנֽוֹ׃
וַיֹּ֜אמֶר הַנַּ֣עַר ׀ הַמַּגִּ֣יד ל֗וֹ נִקְרֹ֤א נִקְרֵ֨יתִי֙ בְּהַ֣ר הַגִּלְבֹּ֔עַ וְהִנֵּ֥ה שָׁא֖וּל נִשְׁעָ֣ן עַל־חֲנִית֑וֹ וְהִנֵּ֥ה הָרֶ֛כֶב וּבַֽעֲלֵ֥י הַפָּֽרָשִׁ֖ים הִדְבִּקֻֽהוּ׃ ז וַיִּ֥פֶן אַֽחֲרָ֖יו וַיִּרְאֵ֑נִי וַיִּקְרָ֣א אֵלַ֔י וָֽאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי׃
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל־הַנַּ֨עַר֙ הַמַּגִּ֣יד ל֔וֹ אֵ֥י מִזֶּ֖ה אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר בֶּן־אִ֛ישׁ גֵּ֥ר עֲמָֽלֵקִ֖י אָנֹֽכִי׃
(שמואל ב א ב,ה,ו,יג)

בתחילה מכונה המגיד איש ואח"כ נער. הכלי יקר כתב שהיו שני מגידים. ויש להוכיח כן ממה שהאיש הראשון הגיע עם בגדים קרועים, מה שיותר מאפיין אדם אבל שחזה בקרב הקשה, ואילו השני מספר שהגיע לאחר הקרבות.

וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ דָּוִ֔ד אֵ֥י מִזֶּ֖ה תָּב֑וֹא וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו מִמַּֽחֲנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל נִמְלָֽטְתִּי׃ ד וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֥יו דָּוִ֛ד מֶֽה־הָיָ֥ה הַדָּבָ֖ר הַגֶּד־נָ֣א לִ֑י וַ֠יֹּאמֶר אֲשֶׁר־נָ֨ס הָעָ֜ם מִן־הַמִּלְחָמָ֗ה וְגַם־הַרְבֵּ֞ה נָפַ֤ל מִן־הָעָם֙ וַיָּמֻ֔תוּ וְגַ֗ם שָׁא֛וּל וִיהֽוֹנָתָ֥ן בְּנ֖וֹ מֵֽתוּ׃
(שמואל ב א ד-ה)

כתבו המפרשים(טל אורות עמ' קלו) על פי המבואר בגמרא שמוציא דיבה הוא כסיל, ואין ראוי לבוא להודיע לאדם שמת לו קרובו. אבל אם שואלים אותו אין צריך לשקר אלא ימסור עדותו.
וכן היה כאן. האיש לא אמר מיד את השמועה אלא על פי בגדיו שואלו דוד לפשר הענין – והמגיד משמיט מתשובתו את דבר ה'דיבה' אלא רק אומר שהגיע מן המחנה. רק לאחר ששואל אותו דוד מה היה הדבר, מתחיל המגיד לספר גם את הפרטים שאסור ליזום לספרם.

בשל הסתירות בין סיפור מות שאול בפרק ל"א לדברי הנער העמלקי, כתבו רד"ק ורלב"ג שאפשר שהנער העמלקי כיזב ולא באמת המית את שאול אלא מצאו כשכבר אין בו רוח חיים. ושיקר לדוד כי חשב שכך יתחבב בעיניו.

ונראה שגם אם דוד לא האמין לעמלקי שהוא הרג את שאול, כן קיבל ששאול מת ולכן קרע. 

הספד ואבל

וַֽיִּסְפְּדוּ֙ וַיִּבְכּ֔וּ וַיָּצֻ֖מוּ עַד־הָעָ֑רֶב עַל־שָׁא֞וּל וְעַל־יְהֽוֹנָתָ֣ן בְּנ֗וֹ וְעַל־עַ֤ם יְהוָה֙ וְעַל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י נָֽפְל֖וּ בֶּחָֽרֶב׃ {פ}
(שמואל ב א יב)

בדרך כלל הבכי לפני ההספד, וכאן רואים הפוך!

בספר בית ישראל(בנבישתי, דרוש ל"ו) כתב שכאן עשו הספד כדי לעורר את הבכי, וזה איננו ההספד האמור בחז"ל שנמשך שבעה ימים.

ויש לפרש שבאמת ישנם שני סוגים שונים של הספד על פי הרמב"ם:

ההספד, כבוד המת הוא; לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר המקוננים והמקוננות, וסופדין אותו.
(משנה תורה הלכות אבילות פרק יב הלכה א)

כל המתעצל בהספדו של חכם, אינו מאריך ימים.
(משנה תורה הלכות אבילות פרק יב הלכה ב)

אם כן יש לומר שבפסוק י"ב עשו רק הספד של מקוננות, ולא הספד של אמירת שבחים על המת.

***

עוד יש לשאול למה צמו, לא ידוע על הלכה כזו.

בספר דרשות אור לישרים כתב שכיון שהם נהגו דיני אבל על שאול, וממילא חייבים גם בסעודת הבראה, לא יכלו לאכול עד שישלחו להם את הסעודה. וכאן, כאשר כולם היו אבלים, לא היה מי שישלח סעודת הבראה וכך יצא שכולם צמו. וחיוב הצום הוא באמת לא עצמי.

ובספר חסידים(רלא) כתב שמשום שדוד קרא לשאול "אבי" היה צריך גם לצום, כי מתענים ביום שמת בו אבא. וכן צם על מיתת יהונתן שהיה אדם חשוב.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.