מסקירת מקומו של הלבנון בהיסטוריה התנ"כית עולה כי דרכו של חבל ארץ זה להופיע בתור מחוז החפץ הנכסף. הלבנון מהווה פעמים רבות את 'השלב הבא', את היעד אשר טרם הושג, וממילא המקום שאליו נשואות העינים ושאיפות הלב.

במאמר זה נסקור בקצרה את מעמדו המיוחד של אזור הלבנון משתי בחינות:

• מבחינת מעמד בני הלבנון (הצידונים) ביחס לשאר בני כנען, קודם הכיבוש הישראלי. למרות שיושבי הלבנון היו בני כנען, הם אינם נידונים עם שאר עמי כנען.
• מבחינת מעמד הלבנון בישראל - מכיבוש הארץ והלאה.

א. מדוע הצידונים אינם בכלל אומות כנען?

את אומת הצידונים אנו מוצאים במספר מקומות לאורך התנ"ך. היתה זו אומה עשירה וחזקה אשר עריה המרכזיות היו צידון וצור. לדוגמה בספר שופטים מוזכרת אומה זו בהקשר של כיבוש בני דן את העיר דן שבצפון (שופטים יח): "כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ".

מי היא אומה זו? לאיזה פלג באנושות היא משתייכת?

בפרשת נח מוזכר כי צידון אשר על שמו קרויה אומה זו הוא בנו בכורו של כנען (י, טו-טז): "וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת. וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי...". ואכן בהמשך הפרק שם (יט) מפורטים גבולות ארץ הכנעני, כאשר הקצה הצפוני הוא צידון אשר בלבנון: "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה".

גם בנבואת ישעיהו על צור הוא מיחס את יושביה לכנען (ישעיהו כג, ח-יא): "מִי יָעַץ זֹאת עַל צֹר הַמַּעֲטִירָה אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ... יָדוֹ נָטָה עַל הַיָּם הִרְגִּיז מַמְלָכוֹת ה' צִוָּה אֶל כְּנַעַן לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ. ומפרש רש"י: "צור וצידון משל כנען היו כמו שנאמר: 'את צידון בכורו'". המלבי"ם המדגיש שעונשה של צור הוא חלק מהכאת הכנענים בידי ה': "ה' צוהו זאת אל ובעבור כנען, כי צור וצידון יוצאי ירך כנען היו, כדי להשמיד עוזם ותקפם"[1].

בהתאם לכך, בספר שופטים (ג, ג) מתגלה הקשר ההדוק בין הצידונים לשאר בני כנען: "הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת".

ובכן, כאשר יסדו בניו של כנען את ממלכותיהן ברחבי ארץ ישראל, היה מקום לצפות שהצידונים אשר להם הבכורה יטלו חלק פעיל ומרכזי בתוך קואליציית כנען. אולם מוצאים אנו כי באופן עקבי נפקד מקומם של הצידונים מרשימת עמי כנען. רשימה זו מופיעה בתנ"ך פעמים רבות, וצידון אינו חלק ממנה[2]. לדוגמה (שמות ג, ח) ה' מבטיח למשה להביא את ישראל "אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי". וכן כאשר מתאספים כל עמי כנען יחדיו להלחם בישראל, הצידונים בלבנון אינם שותפים לקואליציה (יהושע ט, א): "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל מוּל הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי". נאמר כאן כי ברית המלכים מגיעה עד ל'מול הלבנון', כלומר עד האזור הסמוך ללבנון, בלי לכלול אותו[3].

ליציאתם של הצידונים מכלל עמי כנען יש השלכות הלכתיות – התוספות (עבודה זרה כ, א) מבארים כי  למרות שהתורה אוסרת לכרות ברית עם עמי כנען, שלמה כרת ברית עם חירם מלך הצידונים (כפי שיתבאר בהמשך), משום שהם אינם חלק משבעת עמי כנען המנויים בתורה[4].

בהמשך הדברים ננסה להבין מדוע צידון מובדלים משאר בני כנען. אך תחילה נברר את יחודו של מחוז הלבנון בו ישבו הצידונים, והפעם מן הזווית הישראלית.

ב. הזווית הישראלית: הלבנון לעומת שאר הארץ

כשם שאזור הלבנון התנהל בימי הכנענים כאזור נפרד משאר ארץ כנען, כך גם מבחינת עם ישראל אזור הלבנון מתנהל כאילו בנפרד משאר ארץ ישראל. נעקוב אחר תופעה זו לפי סדר ההיסטוריה של עם ישראל:

בימי האבות

בימי אברהם סימן הקב"ה את הגבולות הרחבים ביותר של הארץ (בראשית טו, יח): "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". גבולות אלו כוללים כמובן את הלבנון. אך יחד עם יעוד זה, הפעולות העיקריות של האבות התרחשו בגבולות מצומצמים יותר - בעבר הירדן המערבי. האבות הגשימו את השלב הראשון של הקשר עם ארץ ישראל, באמצעות התהלכות בה: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית יג, יז). הם התהלכו באזורים רבים בארץ ישראל – בעיקר מאלון מורה ושכם עד ארץ פלשתים בואכה מצרים.

והנה בחבל הצפוני ביותר של הארץ כמעט ולא התהלכו האבות. המחוז הצפוני ביותר שבו אנו פוגשים את אברהם הוא באזור דן, במהלך המרדף אחר ארבעת המלכים (בראשית יד, יד): "וַיִּרְדֹּף עַד דָּן". משם וצפונה – בארץ הלבנון, לא מצינו שהוא או שאר האבות התהלכו.

המפגש של אברהם עם ארץ ישראל רק מדרום ללבנון עולה גם מדברי חז"ל המתארים את הגעת אברהם לראשונה מארצות הצפון אל ארץ ישראל. על פי דבריהם, המחוז הראשון שאברהם אבינו פגש בארץ ישראל הוא מקום הקרוי 'סולמה של צור' אשר נמצא מדרום ללבנון[5]. אברהם העריך את חריצותם של יושבי המקום, ועל ידי כן זיהה שמשם ודרומה זוהי ארץ ישראל. כך נאמר במדרש בראשית רבה (לט): "אמר רבי לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, אמר לו הקדוש ברוך הוא לזרעך אתן את הארץ הזאת".

אם כן, כבר מימי האבות מתחילה ההבנה כי למרות שהלבנון כלול בגבולות שהובטחו לאברהם, החיבור איתו לא יהיה מיידי. המפגש איתו ישאר בתור ציפייה עתידית.

בימי משה

לקראת הכניסה לארץ, בפרשת מסעי, משרטט הקב"ה למשה את גבולות הארץ שעל ישראל לכבוש. אלו גבולות מצומצמים יותר מן הגבולות שהובטחו לאברהם, אולם הם כוללים את הלבנון (שהרי הר ההר, הנקודה הצפון-מערבית של הארץ, הוא מצפון ללבנון). אולם משם ואילך לבנון ממשיכה ומתגלה בפועל בתור מחוז חריג. כך בנאום משה מול ארץ ישראל בתחילת ספר דברים, משה מצביע על הלבנון כמחוז המצויין בפני עצמו, לצד שאר הארץ (דברים א, ז): "...אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". כך הוא גם בסוף ספר דברים, שם מתואר כיצד משה משקיף על הארץ מעבר הירדן. גם שם הלבנון מוזכר בנפרד (דברים ג, כה): "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן".

בדברי משה בספר דברים מבואר שאזור הלבנון הוא חלק משטח ארץ ישראל שיש לכבוש. ועם זאת, הזכרתו בנפרד משאר הארץ מסמנת כי מדובר באזור העומד בפני עצמו ביחס לשאר הארץ.

בימי יהושע והשופטים

המגמה שנרמזה בספר דברים באה לידי ביטוי בימי יהושע. בני ישראל כבשו בימיו את רוב ככל ארץ ישראל המשורטטת בגבולות מסעי, אך הלבנון, מחוז הצידונים – לא נכבש[6]. הוא נותר בגדר 'ארץ נשארת' (יהושע יג, א-ב) – "וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ. זֹאת הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת... וּמְעָרָה אֲשֶׁר לַצִּידֹנִים... וְכָל הַלְּבָנוֹן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ מִבַּעַל גָּד תַּחַת הַר חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת".

גם לאחר מותו של יהושע, כאשר היה על השבטים לכבוש איש את חלקו, לא כבשו בני אשר את צידון שבלבנון (שופטים א, לא): "אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן".

וכך במאות השנים הבאות, בתקופת השופטים, הצידונים יושבי הלבנון (והנספחים אליהם משאר עמי כנען) היו מן הצוררים הראשיים של  ישראל (שופטים ג, א): "וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל... חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן". השכנות של הצידונים הביאה את ישראל בדור השופטים לעבוד את אלוהיהם בדומה לשאר הגויים שכני ישראל (שופטים י, ו): "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת  אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים...". בולט כי אלוהי שאר עמי כנען אינם נזכרים ברשימה זו משום שרובם הושמדו, וכיבוש ישראל גילה את אפסותם. רק צידונים נשארו חזקים מספיק להטות את ישראל אחרי אלוהיהם.

נמצא שגם כאשר כבשו ישראל את הארץ וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו, נשאר אזור הלבנון בתור שאיפה לעתיד. במשך דורות רבים נשאו ישראל את עיניהם צפונה ומעלה, אל הרי הלבנון, וציפו אל הזמן שבו יזכו להורישם.

המפנה בימי דוד: התקדים הלבנוני של התקרבות לישראל

דוד המלך הרחיב את הארץ אל גבולותיה הרחבים – עד נהר פרת. הוא יצא לסבב מלחמות ובהן ניצח  אומות רבות: מואב, עמון, פלשתים, אדום, ארם צובה, ארם דמשק, ארם בית רחוב ומעכה. אולם בכל אלו לא מתוארת מלחמה בצידונים אשר בלבנון. מדוע לא לחם דוד בצידונים? הסיבה לכך היא היחס המיוחד של חירם מלך צור כלפי דוד. מיד עם מינוי דוד למלך, חירם שינה את מדיניות בני עמו אשר הציקו לישראל בימי השופטים, וכונן יחסי קרבה עם דוד. חירם לא רק הכיר בישיבת ישראל בארץ ישראל, אלא נקט בידידות של סיוע (שמואל ב ה, יא): "וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד".

יחסי קרבה אלו מהווים שלב חדש בתולדות ישראל בארץ ישראל. במשך מאות שנים מאז כיבוש הארץ, היו ישראל שרויים בין אומות עוינות. והנה לראשונה אחד משכני ישראל, לא די שאינו אויב, אלא מסייע להם להתעצם באמצעות בניית ארמון המלך. חירם הפך את לבנון מאויבת לידידה גדולה, ואף למעריצת עם ישראל. כך מסכם הפסוק במלכים (א ה, טו): "כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים". בספר שמואל (ב ה, יב) מבואר כי ידידות חריגה זו היא נקודת שיא ושלב חדש בתולדות האומה של התנשאות ממלכת ישראל: "וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל".

מכאן ואילך מתקיים מעמד מיוחד ביחס ללבנון – בעוד דוד ושלמה שלטו בעמי האזור באמצעות נציבים ורדו בהם בכח ("וַיָּשֶׂם דָּוִד נְצִבִים בַּאֲרַם דַּמֶּשֶׂק... וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים" - שמואל ב ח, ו; "כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר" – מלכים ה, ד), לבנון נותרה אוטונומיה עצמאית אשר פעלה לטובת דוד מתוך ידידות, ללא שום כפיה.

בימי שלמה: ברית קרובה

בימי שלמה חלה התפתחות נוספת ביחס בין לבנון וישראל. היא הפכה מידידה בלבד, לבעלת ברית (מלכים א ה, כו): "וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם". הברית יצרה שותפות קבועה ומפותחת עד כדי כך שבדברי הימים (ב ח, א-ב) נאמר ששלמה קיבל מחירם ערים בלבנון, הושיב שם את בני ישראל ובנה שם בנינים כבירים: "וַיְהִי מִקֵּץ עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּיתוֹ: וְהֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן חוּרָם לִשְׁלֹמֹה בָּנָה שְׁלֹמֹה אֹתָם וַיּוֹשֶׁב שָׁם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיִּבֶן... וְאֵת כָּל חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָשַׁק לִבְנוֹת בִּירוּשָׁלִַם וּבַלְּבָנוֹן וּבְכֹל אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתּוֹ".

חירם ושלמה פיתחו שותפות מסחרית ענפה על פני ימים ויבשות (מלכים א י, יא): "וְגַם אֳנִי חִירָם אֲשֶׁר נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר הֵבִיא מֵאֹפִיר עֲצֵי אַלְמֻגִּים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה... כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים".

אם כן, בעוד שכל מלכי האזור היו כבושים תחת ממלכת שלמה, לבנון לא נכבשה מחמת ידידותה. מה היה אפוא מעמדו של חירם? האם לא היתה שום מרות רשמית של שלמה עליו?

מהות היחסים בין שלמה לחירם

ארץ לבנון מהווה קטגוריה חדשה ביחסי ישראל עם עמי כנען. כשבאו ישראל לארץ יהושע הציב שלוש אפשרויות בידי עמי כנען – להלחם, לברוח או להשאר במקומם ולהיות תחת ריבונות ישראל, כולל תשלום מיסים. נראה כי היחסים בין חירם לבין ישראל אינם נכנסים בכלל אף אחת משלוש האפשרויות.

לעיל הזכרנו כי שלמה בנה ככל חשקו בלבנון. מעשים אלו דומים להחלת ריבונות ממלכת שלמה בארצו של חירם. אולם ממכלול הפסוקים העוסקים ביחסי שלמה עם חירם מבואר כי חירם היה מלך עצמאי ושלמה ביקש את רשותו בכדי להשתמש במשאבי ארצו, ואף התחייב בתשלום תמורתם. לדוגמה: חירם מלך צור התבקש על ידי שלמה לסייע בבנין בית המקדש, משום שאין כאמני כריתת העצים הצידוניים (מלכים א ה, יט-כ): "וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי: וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ לִי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן וַעֲבָדַי יִהְיוּ עִם עֲבָדֶיךָ וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֵין בָּנוּ אִישׁ יֹדֵעַ לִכְרָת עֵצִים כַּצִּדֹנִים". ואף מצינו תופעה הפוכה – שלמה נתן לחירם עשרים עיר בגליל (מלכים א ט, יא-יג): "חִירָם מֶלֶךְ צֹר נִשָּׂא אֶת שְׁלֹמה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבַזָּהָב לְכָל חֶפְצוֹ אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל". מכאן משמע בעליל שחירם היה בעל שלטון עצמאי בארצו[7].

אכן ר' יעקב מעמדין (בספרו מור וקציעה סימן שו) לומד ממערכת היחסים בין שלמה וחירם כי ממלכת צידון לא נכבשה על ידי ישראל: "אבל צידון מעולם לא באה ליד ישראל אפילו בימי בית ראשון, תמיד היו מלכי צור וצידון מלכיות וממשלות בפני עצמן, לא נזכר בשום מקום בכתוב שכבשום ישראל, אך ההפך נגלה, כי יואב ששלחו דוד לשוט בארץ, למנות את ישראל, הלך סביב אל צידון [ש"ב כד, ו]. ואפילו שלמה שהיה רודה בכל הממלכות, כרת ברית עם חירם מלך צור, והיה מוכרח לעשות דרך בקשה מאתו לכרות לו ארזים מן הלבנון, כי לא היה לו איש יודע לכרות עצים כצידונים, מכלל שלא היו משועבדים לו, ולא יכול לכופם לעבודתו בלי רצונם..."[8].

ובכן, מדוע בסופו של דבר לא כבש שלמה את הלבנון ולא כפה את חירם להיות לו למס באופן שריבונות ישראל תחול בלבנון? בספר כפתור ופרח (פרק יא) קובע ר' אשתורי הפרחי כי אף שחירם לא היה למס במובן הרגיל, עם זאת הוא היה תחת מרות דוד ושלמה ועל כן ארצו נחשבת בכלל ארץ ישראל: "וכבר ידעת כי עכו הוא לשבט אשר וכן צידון, וידעת כי במה שבין עכו וצידון באמצע הוא צור. ואם תאמר שחירם מלך צור (מלך) [גוי] היה, בזה אינו בטל להיות ארצו ארץ ישראל שמלכותו אינו חותך דסדנא דארעא חד הוא, והתורה לא סלק מגבולי הארץ שום חתיכה אלא שנתנה להם לישראל כל מה שבין מקצועות אלה מסעי. וכן הענין בארץ האשרי וזולתו שהיו בתוך הארץ שלא הורישום ישראל. ואם תאמר שאלו היו למס, גם חירם היה משועבד לדוד ולשלמה וסר למשמעתם".

נראה מדבריו שמדובר במעמד מיוחד – גם בלי שהוטל על חירם מס רשמי, הוא נענה בקביעות לרצון מלכי ישראל. מתברר כי ישנו מין נוסף של קבלת מרות. יחסו של חירם לשלמה נבע מתוך הכנעה טבעית אל הגדלות והרוממות שבאו לידי ביטוי בשלטונו. זוהי דרך נשגבת של שלטון על אומות אחרות לא באמצעות הפעלת כח, אלא באמצעות עליונות רוחנית אשר מלכי העמים מתבטלים בפניה. דרך זו של שלטון אפיינה את שלמה המלך, וחירם היה הדוגמה הבולטת שלה (מלכים ה): "וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כָּל יְמֵי חַיָּיו... וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ. וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל שְׁלֹמֹה כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל  הַיָּמִים".

על דרך השלטון המרוממת של שלמה עמד החתם סופר (תורת משה מגילת אסתר): "אמרו חכמים ז"ל (מגילה יא, א): 'שלשה מלכו בכיפה, ואלו הן: אחאב נבוכדנצר ואחשורוש'. ומקשה: 'הא איכא שלמה'? ומשני: 'שלמה מילתא אחריתא הוה ביה שמלך על העליונים ועל התחתונים'. יש לפרש דהנה המולך מעצמו ביד חזקה על גופות בני אדם ואינו נח ומרוצה לעם, אדרבה בשכלם ובדעתם בזוי בעיניהם כאחד הריקים, זה אינו מולך בשכלם עליהם. מה שאין כן אם הם עצמם מבינים שהוא החכם על כולם ולו עשר מעלות ולו ראוי המלוכה והוא יקר בעיניהם מאוד, זה הוא המולך על העליונים היינו שכל אנושי שהוא חלק [אלוה] ממעל, ועל התחתונים שהם המה הגופים שהמה מארץ מתחת, וזה הוה בשלמה שהכירו כולם כי החכמה והמדע נתון לו מן השמים למלוך על כל העולם כולו, וקבלו מלכותו ברצון ובשמחה עליהם כי ישב על כסא ה' אשר יכונן במהרה בימינו ...".

כעת מובן כי אי-הכיבוש הלבנון נובע מתוך מעלתו – הלבנון נשאר במשך שנים בתור האיזור הנכסף, עד לזמן שבו יזכו ישראל שממלכתם תהיה כה מרוממת, עד שהלבנון 'יבוא מעצמו' אל ישראל. את הצידונים שבלבנון לא יהיה צורך לכבוש או לשעבד בכח. כשתגיעה השעה הם יכפיפו עצמם לישראל מרצון, מתוך כבוד והערצה. ובמילים אחרות, על פי המושגים שהניח החתם סופר: כאשר יזכו ישראל ושלטונם יהיה על 'העליונים' ולא רק על 'התחתונים', אז יזכו לקבל את הרי הלבנון הגבוהים והנשגבים.

סיכום: המקרה המיוחד של לבנון

עלה בידינו כי הלבנון הוא אזור חריג משאר עמי כנען באשר מלכות הצידונים שהיתה בו אינה נכללת בין שבעת עמי כנען.

הלבנון חריג במעמדו גם ביחס לעם ישראל - מלכתחילה הוא היה אמור להיכבש בימי יהושע והשופטים. אך בפועל הכיבוש הישראלי עצר על מפתן לבנון ולא חדר אליו. מאוחר יותר לפני שהחלו הכיבושים הנרחבים של דוד, חולל חירם מהפך ביחסים עם ישראל, וכונן יחסי קרבה עד לכדי ברית בימי שלמה. כך נוצר מעמד חדש בקרב בני כנען – מלכות עצמאית מצד אחד, ומאידך – מכפיפה עצמה מרצון אל האימפריה של עם ישראל.

מתוך כך, בפרק ב של המאמר ננסה להבין מה המקום של עצמאות חלקית זו של הצידונים, צאצאי כנען, בצפונה של ארץ ישראל. בסעיפים הבאים נגלה כי נועד לצידונים תפקיד מיוחד ביחס לעם ישראל. הצידונים נבחרו למלא יעוד קדום של חיבור בין צאצאי כנען ובין ישראל.

[1] כעין זה מפרש גם ר"א מבלגנצי. אמנם הרד"ק ואברבנאל חולקים וסוברים שכוונת הפסוק היא לכנען מלשון סוחרים. ר' יוסף אבן כספי סובר כרש"י ש'כנען' אלו בני כנען, והכוונה שהכנענים יפגעו מנפילת צור וצידון: "כי בהשחת צֹר נשחתה ארץ כנען, כי שם היו מרויחים תמיד סוחרי כנען, וכן צידון".

[2] נציין כי היו לכנען בנים נוספים שלא נזכרים בכלל בני כנען, אך מדובר בעמים ששמם אבד ואינם מצויים ברחבי התנ"ך בתור עם. על כן הם כלולים תחת השם הכללי: 'הכנעני'. התמיהה היא ביחס לצידון אשר היא אומה מוכרת שנאחזה באזור לבנון, והיתה מרכזית ביותר באזור. אמנם הרמב"ן נטה לומר שגם צידונים נכללים בכלל 'הכנעני'.

[3] מקום הצידונים נפקד גם בהתאספות מלכי הצפון מחדש (יהושע יא): "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וַיִּשְׁלַח אֶל יוֹבָב מֶלֶךְ מָדוֹן וְאֶל מֶלֶךְ שִׁמְרוֹן וְאֶל מֶלֶךְ אַכְשָׁף. וְאֶל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מִצְּפוֹן בָּהָר וּבָעֲרָבָה נֶגֶב כִּנֲרוֹת וּבַשְּׁפֵלָה וּבְנָפוֹת דּוֹר מִיָּם. הַכְּנַעֲנִי מִמִּזְרָח וּמִיָּם וְהָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי בָּהָר וְהַחִוִּי תַּחַת חֶרְמוֹן בְּאֶרֶץ הַמִּצְפָּה... וַיִּוָּעֲדוּ כֹּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ יַחְדָּו אֶל מֵי מֵרוֹם לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל".

[4] וכך נקטו בדעת מקרא (מלכים א פרק ה בהערה) בדברי התוספות.

[5] יש שרוצים לזהותו עם רכס ראש הנקרה.

[6] גם ארץ פלשתים בדרום לא נכבשה.

[7] חשוב לציין בהקשר זה כי הרד"ק והמלבי"ם נזקקים לשאלת אי הכיבוש של חירם בידי ישראל, ומחמתה הם מקטינים את השטח העצמאי של חירם. לשיטתם האוטונומיה השלטונית של חירם היתה רק באזור צור וצידון, אך שאר הלבנון לא היה תחת חזקת חירם אלא חלק מארץ ישראל לכל דבר. הרד"ק (מלכים א, ה) מבאר שלשלמה לא היה כל צורך לבקש מחירם את עצי הלבנון, משום שהלבנון היה בארץ ישראל וחירם כלל לא היה מלך לבנון כולה. שלמה לא ביקש מחירם אלא את האומנים הצידוניים בלבד: "מן הלבנון - הלבנון בארץ ישראל היה ולא היה שואל ממנו העצים אלא שישלח לו חרשי עץ שידעו לכרות העצים וכן שלח לדוד חרשי עץ". וכן גם המלבי"ם: "לכרות ארזים מן הלבנון אשר בגבול ארץ ישראל, שעל זה אמר: 'ועתה צוה ויכרתו', לא בקש שיתן לו ארזים משלו רק אומנים כורתי ארזים שיעשו מלאכה ביער הלבנון שבארץ ישראל, ושהוא ישלם שכר פעולתם כפי שיקוב עליו חירם".

לעומתם, שיטת המצודות והאברבנאל היא שחירם היה שליט בכל הלבנון, כפי הנראה מן הפסוקים שחירם העניק לשלמה לא רק את העבדים אלא אף את העצים (מלכים א ה, כב-כד): "אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת כָּל חֶפְצְךָ בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים... וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל חֶפְצוֹ". כך מפרש המצודת דוד: "מן הלבנון - אשר היה בארץ חירם". וכן מפרש האברבנאל (שם): "והיה מבקש ממנו שיצוה לעבדיו שיכרתו אותם מהלבנון והוא יתן את שכרם, ושיהיו עבדי שלמה עם עבדי חירם באותה מלאכה לעזרם וללמוד אותה, לפי שלא היו בישראל יודעים לכרות ארזים כצידונים שהיו ממלכות חירם, כמו שאמר (יואל ג' ט') מה אתם לי צור וצידון, כי היו קרובים זה לזה וממלכות אחת... השתדל שלמה עם חירם, שעבדיו יכרתו אותם מהלבנון אשר בארץ חירם, כי שם היה רבוי הארזים, וכמו שנזכר בדברי הימים (ד"ה א' כ"ב ד') שהיו הצידונים מביאים לדוד, ואופן הפסוקים מורים על שזה הוא האמת כמו שאוכיח אחרי זה... ונראה שהיה הים בגבול חירם, ולזה ינהיגו עבדיו העצים בים וישימו אותם ביבשה שהוא מגבול ארץ ישראל, וזה מורה שהיה הלבנון בארץ חירם, אחר שעבדיו היו כורתים ומביאים העצים בים עד ארץ ישראל".

[8] נציין כי שימת הגויים למס היא לא רק החלת ריבונות עקרונית, אלא היא בעלת השלכות הלכתיות – השתת מס על ערים גורמת לכך שקדושת ארץ ישראל תחול על אותם ערים. משום כך מסיק הרב יועזר אריאל (במאמרו: "תחום כיבוש עולי מצרים בלבנון" – אורייתא יט עמוד רפט) כי ארצו של חירם כלל לא התקדשה בקדושת ארץ ישראל מחמת שלא הושמה למס, ועל כן אין מצוות התלויות בארץ חלות בה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.