התכונות הטובות של הצידונים
את תכונת הצידונים יש לבחון מן השורש – מצידון אבי האומה. כבר מהצגתו הראשונית בתורה, צידון מסומן כנבדל משאר אחיו. התורה מציינת באופן חריג את היותו בכור לאביו (בראשית י, טו): "וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ". בדרך כלל כשהתורה מפרטת את שושלות בני האדם היא נוהגת למנות בפשטות את הנולדים בכל דור, ואנו יודעים כי הראשון הוא הבכור. אך כאן היא טורחת להדגיש כי צידון הוא הבכור. מה פשר הדבר? נאמרו על כך מספר הסברים במפרשים, ומכולם עולה יחודו של צידון משאר אחיו:
- הרד"ק על הפסוק מבאר כי צידון היה בעל מעלה יתרה על שאר בני כנען: "וצידון שהיה גדול במעלה מאחיו וגם בכור היה, ולשתי מעלות שהיה בו אמר: בכור".
אם כן, כבר בפרשת נח יש רמז להמשך ההיסטוריה בה הצידונים, מחמת מעלתם, יהיו נבדלים לטובה מיתר אחיהם.
- בספר פרי חיים (לר' חיים בן דוד קנולר) מבאר שהדגשת צידון היא משום שרק ממנו עתידה להיות לכנען שם ושארית, בעוד ששאר בניו עתידים להיות מושמדים בידי ישראל: "וכאן אולי בעבור שכנען ובניו גזלו ארץ ישראל מבני שם וכולם חזרו לישראל שגם הנשארים נטמעו בתוך הז' אומות אבל לצידון בטח לא כבשו ישראל לספחה להארץ, ואם כן מכל בניו ומלכותם וארצותם לא נשאר לכנען מה שלא קבלו ישראל מהם כי אם צידון בכורו".
משמעותו של פירוש זה היא שכבר בתחילת התורה נרמז שהקב"ה לא מייעד את כל עמי כנען לגירוש ולהשמדה. באחד מהם אמור להתקיים יעוד גדול שיאפשר את השארותו בשכנות לישראל.
- הרב שמואל אהרן יודלביץ (בספר תפארת רפאל עמ' שכז) ביאר בדרך המדגישה מאד את המעלה אשר בצידון. על פי דבריו "צידון הוא אליעזר עבד אברהם או ממנו יצא אליעזר ומפני מעלת אליעזר אמר: 'בכורו', ולא רצתה התורה לגלות יחס אליעזר שבא מכנען וכתבה בהעלם מפני מעלתו".
בפירוש זה בולט מאד כי הצידוני הוא הכח החיובי ביותר של כנען. על כן יצא ממנו מי שהתחבר לאברהם ולימד את תורתו להמונים.
- במדרש פסיקתא זוטרתא (בראשית פרק י) מתפרשת הדגשת צידון לאידך גיסא - דוקא משום שיחוסו לכנען היה מפוקפק: "'וכנען ילד את צידון בכורו' – נפסל בעיני כל האומות חוץ מאביו, דכתיב: 'בכורו' – לאביו היה בכור".
כלומר למרות שכנען ראה בצידון את בנו בכורו, כל הסובבים היו בדעה כי צידון לא באמת נולד מכנען, או שאינו ראוי להיקרא בכור כנען. יתכן וגם פירוש זה בא להצביע על מעלת צידון: הוא לא לגמרי 'כנעני'! כלומר שגם על פי פירוש זה ניתן הסבר מדוע צידון אינו בכלל ציוויי ההשמדה של שאר עמי כנען – התכונות הרעות של כנען לא לגמרי דבקו בצידון ובעמו[1].
מתוך כך ננסה להבין מהו התפקיד הנועד לצידון שבגינו הוא היחיד מבני כנען שנותר על כנו, בשכנות לישראל.
התפקיד החיובי של כנען המתבטא בצידון
ארץ ישראל קרויה 'ארץ כנען' משום שיש שייכות ואחיזה לכנענים אליה. אך כאשר שלם עוון האמורי מזומנים ישראל להחליפם. אז מתרחשים חילופי בעלות על הארץ מן הכנענים אשר הארץ הקיאה אותם, אל ישראל אשר יגלו את תכונותיה הטובות של הארץ.
אך בלבנון, האזור המובחר של צפון הארץ, שוכן פלג של כנען שהוא אצילי יותר משאר אחיו. בעוד שאר הכנענים היו בעלי תכונות רעות ועבודה זרה, לצידונים היו תכונות טובות יותר. בהתאם לכך, בחבל הארץ הלבנוני היתה יריבות פחותה אל מול ישראל, ועל כן כשישראל מגיעים נוצרה בסופו של דבר שכנות טובה עד כדי ברית.
מצידון בכור כנען קם 'זן' יחודי של הכנענים אשר התאפיין במסחר וחריצות רבה. כבר אברהם אבינו זיהה את יושבי צור בתור עובדי אדמה חרוצים אשר מצאו חן בעיניו, כפי שנאמר במדרש בראשית רבה (לט): "אמר רבי לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, אמר לו הקדוש ברוך הוא לזרעך אתן את הארץ הזאת".
על בסיס מדרש זה מבדיל הנצי"ב (העמק דבר ויקרא יח, ג) בין בני האדם החרוצים שפגש אברם בצפון הארץ, לבין שאר הכנענים: "'כמעשה ארץ כנען' – ייחד הכתוב אומה זו, מבואר שהם היו מקולקלים ביותר מכל שבע אומות, דבאמת איתא בבראשית רבה (פרשת לך) כשבא אברהם אבינו לארץ ישראל ראה אותם חורשים בשעת זריעה כו', ונהנה מזה שראה אותם עוסקים בדרך ארץ ולא בתאוות, אבל הוא נכנס מצפון ארץ ישראל, אבל הכנענים היושבים על הים ועל יד הירדן שעוסקים במסחור המים היו משוקעים בתאוות ביותר".
ברחבי התנ"ך מתגלה כי הצורים היו מהוללים לא רק כ"אנשי אניות יודעים הים" אלא גם כאומנים ה"יודעים לכרות עצי לבנון" (מל"א א, כז; ה, כ; דה"ב ב, ז), כ"חרשי קיר וחרשי עצים" (דה"א יד, א) "ואמנים לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ולפתח פתוחים..." (מל"א ז, יד; דה"ב ב,ו). הצורים נחשבו לאנשים חכמים אשר בחכמתם ובתבונתם עשו חיל וצברו "כסף כעפר, וחרוץ (זהב יקר) כטיט חוצות" (יחזקאל כח, ד). כשרונות אלה יכולים היו להיות מופנים לרעה. אך בימי דוד ושלמה הם עמדו לטובת ישראל, והתמסרו לבנין בית ה'.
המלך שהוביל את יחסי הידידות של צור לישראל היה חירם. היתה זו אישיות מתוך כנען אשר היתה בה תכונה מיוחדת של חיבור לישראל. חז"ל מזהים במדרשים את חירם כממשיך את 'חירה' אשר התחבר ליהודה בן יעקב (בראשית רבה פה): "'ויט עד איש עדלמי ושמו חירה' – רבנין אמרי: הוא חירה שכאן הוא שבימי דוד 'כי אוהב היה חירם לדוד כל הימים' – לימוד היה האיש הזה להיות אוהב לשבט הזה...".
חירם מלך צור איננו תופעה בודדת. סיוע הצורים לבית המקדש היה מגמה ארוכת שנים, והיא שבה והופיעה גם בימי הבית השני. גם אז נעזרו שבי ציון בבני צור וצידון לבנין המקדש (עזרא ג, ז): "וַיִּתְּנוּ כֶסֶף לַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים ["בני צור וצידון שהיו אומנים לבנות הבית" (רש"י)] לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן אֶל יָם יָפוֹא...".
ובנקודה זו – של בני כנען הנרתמים לעבודת בית ה', מובן לפתע באור חדש תפקידם של הצידונים. הצידונים מגשימים נבואה קדומה של נח אשר נאמרה על בני כנען. מתברר כי מעל ראשם של כל בני כנען ריחפה מצד אחד קללת העבדות שהטיל עליהם נח, אך בצידה גם שליחות חיובית – לסייע לבנין בית ה'.
יעוד הכנענים להיות עבדים למקדש
על השליחות החיובית של בני כנען נלמד מפרשת הגבעונים. בימי יהושע שלחו ישראל שלוש אגרות ובתוכן אפשרות לכל עמי כנען להיכנע ולהיות למס. הגבעונים אכן נקטו בסופו של דבר באפשרות זו, ויהושע הקצה אותם להיות עבדים למקדש כשיבנה (יהושע ט, כז): "וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר". מדוע הפנה אותם יהושע לעבודת המקדש דוקא? הדברים שאמר להם יהושע מלמדים על הסיבה. יהושע התנסח כלפי הגבעונים בלשון דומה ללשון שבה קילל נח את כנען. נח אמר (בראשית ט, כה): "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו". ויהושע אמר לגבעונים (שם, כג): "וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי". כלומר יהושע רומז שכך ראוי – העבדות שהטיל נח על בני כנען תוקדש אל בית ה'[2]. ואכן כבר בימי משה התגיירו כנענים וקיבלו תפקיד במשכן (רש"י דברים כט): "מחטב עציך - מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה, כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע. וזהו האמור בגבעונים (יהושע ט, ד) ויעשו גם המה בערמה, ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים".
מדוע הכנענים שנכנעים מופנים לעבודת בית ה'? מדובר למעשה במימוש חזון עתיק של נח שהרי כאשר נח קילל את כנען בן חם בעבדות, הוא קבע כי מדובר בעבדות לקב"ה ולא רק עבדות לצאצאי שם בן נח (בראשית ט, כו): "וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ" [="לשם ולאלקיו חוטבי עצים ושואבי מים למזבח ולעזרה" (חזקוני)[3]].
נח המשיך בחזונו והדגיש כי מדובר בעבדות לטובת מקום השכינה: "...וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ". וכך מבאר זאת בעל הפנים יפות: "ומה שכתב: 'וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו' – רמז על עבדות שגזר עליהם יהושע בזמן שבית המקדש קיים". ובחידושי הגרי"ז סימן ז: "...יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם - בביהמ"ק - ויהי כנען עבד למו וזהו הדין עבדות למזבח דהוי רק בזמן שבית המקדש היה קיים"[4].
לאור חזון זה של נח צפוי היה כי כאשר ישובו ישראל לארץ ישראל, ינושלו ממנה בני כנען ואף ישמדו, אך חלקם ישארו וישעבדו עצמם לטובת השראת השכינה בישראל. וכך במשך אלפי שנים ריחפה השאלה מי מבני כנען ישאר למען עבודת המקדש. הצידונים שלא נימנו אף פעם בין שבעת העמים שציוה ה' להוריש ולהשמיד, היו המועמדים הטבעיים. יש להוסיף כי שמה של אומת הסוחרים הצפונית היא 'צידון' על שם 'צידה'[5], ורמז יש כאן כי הם יספקו את הצידה הנדרשת לבית ה'. רמז נוסף יש בכך שהלבנון שבו יושבים הצידונים הוא גם שמו של בית ה'[6]. ואכן, בניגוד לגבעונים שנמסרו לעבודת המקדש בדרך מרמה, הצידונים נטו לכך בטבעיות בימי שלמה. בניגוד לרשעות שאפיינה את עמי כנען, הופיעה בחירם צדקות מיוחדת שעליה אמר לו יחזקאל (יחזקאל כח, טו): "תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ".
מתוך כך מובן כי בני צידון מגשימים את התפקיד של כלל בני כנען. זהו אולי ההסבר לכך שבימי שלמה מתגלה לפתע כי עוד יש שם ושארית לעמי כנען, והצאצאים של שבעת העמים מצטרפים לצידונים לבניית המקדש. כך נאמר בספר מלכים א (ה, כט): "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר... וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית". עבדים אלה הם צאצאי הכנענים כאמור בהמשך שם (ט, כ-כא): "כָּל הָעָם הַנּוֹתָר מִן הָאֱמֹרִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה: בְּנֵיהֶם אֲשֶׁר נֹתְרוּ אַחֲרֵיהֶם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַחֲרִימָם וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה" ["ומאלה היו השבעים אלף חוצב בהר ושמנים אלף נושא סבל שזכר למעלה" (אברבנאל)].
[1] פירושים נוספים: המהרי"ל דיסקין (על התורה בראשית שם בפירושו השני) ביאר שההדגשה 'את צידון בכורו' באה ללמד שבניגוד לשאר האחים שמשפחתם נתבטלה, שמה של משפחת צידון הבכור נשאר כמשפחה בפני עצמה. וכעין זה ביאר בספר אגרא דכלה – שהואיל והתיחס צידון לאומה בפני עצמה, לכן - על אף שהמנהג היה ליחס הבכור אחר האב, כאן שינה המנהג ושאר הבנים התיחסו אחר האב והבכור לאומה בפני עצמה.
[2] ואכן בחומש דברים (כ) מבאר הרמב"ן כי כך ראוי לבני כנען הארורים: "'למס ועבדוך' - עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד, לשון רבינו שלמה. ובספרי (שופטים ר), אמרו מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד, שעבוד ולא מסים אין שומעין להם, עד שיקבלו עליהם זו וזו. וענין המסים, שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין מס לבנות בית למלך וערי המסכנות אשר לו, וכן לבנין בית השם... ולפיכך קלל אותם יהושע ואמר (שם פסוק כג) ועתה ארורים אתם, שהם מן העמים הארורים אשר אררם ה', ועשה להם כמשפט הראוי להעשות בהם לקיים מה שנאמר למס ועבדוך, שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה', והוא המס והשעבוד כמו שפירשנו".
[3] וכן פירשו גם הראב"ע והספורנו. אולם הרמב"ן ורש"י פירשו באופן אחר. עיין שם.
[4] וכעין זה מבאר גם בחתם סופר (תורת משה בראשית פרק ט): "'עבד למו יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו' ... אחר כך כשיצאו ממצרים ונחלו ארץ הקדושה ונתנו הכנעני למס עובד וגם הגבעונים הנשארים נתנו לחוטבי עצים ושואבי מים, על אותו הזמן אמר ברוך ה' אלקי שם שנתקדש אז שמו ברבים על ידי בני שם... ויהי כנען עבד למו".
[5] בעל הטורים בראשית מט, יג וכן אלשיך מלכים א יז, ט.
[6] בהמשך דברינו יתבארו הקשרים ביניהם.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
