אחר שעמדנו על יחודם של הצידונים היושבים בלבנון, ננסה להבין את יחודו של מחוז הלבנון עצמו. בפרק זה ניוכח כי הלבנון הינו מקום יחודי באיכויותיו מבחינה רוחנית וגשמית כאחד.

ה"לבנון" – אתר הסגוּלוֹת

מן המסופר בתנ"ך מתבאר כי ארץ הלבנון היתה עדיפה באיכותה על שטחי ארץ ישראל. שלמה נתן לחירם עשרים עיר בגליל, ומן הסתם נתן לו את מבחר הארץ (מלכים א ט, יא-יג): "חִירָם מֶלֶךְ צֹר נִשָּׂא אֶת שְׁלֹמה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבַזָּהָב לְכָל חֶפְצוֹ אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל". אולם בשביל חירם לא נחשבו ערים אלה כטובות – "וַיֵּצֵא חִירָם מִצֹּר לִרְאוֹת אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן לוֹ שְׁלֹמֹה וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו: וַיֹּאמֶר מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי אָחִי וַיִּקְרָא לָהֶם אֶרֶץ כָּבוּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה". שם זה לא בא להנציח את נחיתות ערי הגליל, אלא את מעלת ארץ הלבנון[1].

השפע והברכה מצוים בלבנון ברמה כה גבוהה עד שיחזקאל הנביא מדמה את הלבנון לגן עדן (יחזקאל כח, יב-יג): "בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל מֶלֶךְ צוֹר וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי: בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ" - "כאילו בעדן גן אלהים היית שלא חסרת דבר" (רד"ק).

בסעיף זה נעמוד על היקף השפע של לבנון ועל מהותו.

מעלות הלבנון ניכרות במיוחד במגילת שיר השירים. הסיפור במגילת שיר השירים נע בין מספר אתרים מרכזיים – השדות, הגנים, הארמון וכו'. אך יש בה אתר מרכזי המוזכר מספר פעמים: "הלבנון". יש להרחיב את המבט על אתר זה כדי לעמוד על מהותו. מקומו הפנימי ביותר של 'המלך שלמה' שהוא משל לקב"ה, מתואר כאפריון העשוי מעצי הלבנון. בהמשך המגילה תכונת הלבנון מתגלה כתיאורו של הדוד בעצמו: "מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים" (ה, טו). הלבנון אשר תכונותיו יתבארו בסמוך, מורה אם כן על תכונה אלוקית.

ה'לבנון' הוא מושג מרכזי בתנ"ך כולו. בכמה וכמה מקומות מוזכר הלבנון בתור בית־גידול של תכונות נאצלות ונדירות, ולמעשה – הנדירות ביותר. ארזי הלבנון נזכרים בכמה מקומות בתנ"ך בתור צומח שאין דומה לו בחזקו ובגדלו – "וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר" (מלכים א ה, יג); "ריח הלבנון" הוא ריח טוב ביותר אשר נודע למרחקים (הושע יד, ז ובמפרשים שם), וכן אומר הדוד לרעיה בחטיבה זו (ד, יא): "וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן"; "יין לבנון" מוזכר בתור היין הטוב ביותר (הושע שם, ח ורד"ק שם); "כבוד הלבנון" הוא הכבוד העליון המובטח לעם ישראל בגאולת העתיד (ישעיהו לה, ב וכן ס, יג); המים שנובעים מן הלבנון הם זכים ומשוללי כל עכירות (שיר השירים ו, טו וברש"י שם); ואם לא די באלו, הלבנון הוא גם משל למקום מיושב ביותר, ועל שם כך אומר ירמיהו למלך יהודה: "גִּלְעָד אַתָּה לִי רֹאשׁ הַלְּבָנוֹן" (ירמיהו כב, ו ומלבי"ם שם). אין פלא שארץ ישראל כולה נקראת על שם הלבנון לשם הדגשת תכונותיה המעולות – "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" (דברים ג, כה)^[2]. הלבנון הוא אפוא מקום המרכז בתוכו מעלות נדירות רבות^[3]. יש בו איחוד נדיר של סגולות, והוא מהווה סמל לתכונות שהן מעל ומעבר למצוי בעולמנו. אל מדרגה זו מכוון הדוד את הרעיה בשיר השירים (ד, ח): "אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי".

'לבנון' כמושג רוחני: חיבור האלוקיות והלאומיות

כדי להבין את מעלת הלבנון הנזכרת נעיין בדברי חז"ל העוסקים בה. בספרי (פרשת דברים, ו) נאמר: "מנין שאין 'לבנון' אלא מלך? שנאמר: (יחזקאל יז, ג): 'בא אל הלבנון ויקח את צמרת הארז', ואומר (מלכים ב יד, ט): 'החוח אשר בלבנון'. ואין 'לבנון' אלא בית המקדש, שנאמר (ירמיה כב, ו): 'גלעד אתה לי ראש הלבנון', ואומר (ישעיה י, לד): 'ונקף סבכי היער בברזל והלבנון באדיר יפול'". הלבנון הוא סמל לתכונה נעלה השייכת אל הקדושה ולא רק למעלות גשמיות, שהרי זהו שמו של בית המקדש. אך יותר מכך: במדרש זה מזוהה האחדות הקיימת בתכונת ה'לבנון' – אחדות בין העוצמה הלאומית והקדושה האלוקית, אשר מתוארות שניהם יחדיו במילה אחת 'לבנון'. אחדות זו של הקודש והמלוכה, אופיינית לקדושה המיוחדת של עם ישראל אשר איננה קדושה מופשטת, אלא קדושה המתפשטת בחיים, ובאופן מיוחד במוקד המרכזי של החיים – המלכות.

ובאמת הביטוי העיקרי של אחדות מופלאה זו המוצאת ביטוי בתיאור המשותף 'לבנון', נוצר בתקופת שלמה ועל ידו. ביתו של המלך שלמה נקרא על שם ה'לבנון' – "וַיִּבֶן אֶת בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן" (מלכים א ז, ב). חשוב היה לשלמה לקרוא את ביתו על שם הלבנון, ולהורות בכך שסגולות הלבנון הפלאיות שורות בביתו יחד עם ארזי הלבנון שמהם הוא נבנה^[4].

בירושלים מצויים זה לצד זה שני המבנים המרכזיים של האומה – בית המלך ובית המקדש, ושניהם גם יחד מכונים "לבנון"^[5]. "לבנון הוא כינוי לתופעה שבה כלולות סגולות רוחניות וגשמיות הכרוכות ואחוזות זו בזו. שלמה המלך חשף תופעה זו כאשר בנה מארזי הלבנון את ביתו ואת בית המקדש, בסמיכות מקום, בקירוב זמן. וכך הכינוי המשותף של שני הבתים הללו היה: 'לבנון'.

אחר שראינו את סגולותיו הגשמיות והרוחניות של הלבנון, משהו עדין חסר. עדין אין אנו מבינים מדוע דוקא במקום זה מופיעות סגולות אלו. עלינו לנסות להשלים את התמונה – מה יש בחבל ארץ זה שדוקא בו הן מצויות?

'גן העדן' הצפוני

למחוז הלבנון יש תכונה מיוחדת העומדת ביסוד הסגולות שיש בו – הוא הפיסגה של ארץ ישראל. הרש"ר הירש (דברים ג, כה) ביאר על בסיס תכונה זו מדוע ירושלים נקראת באופן קבוע בשם 'לבנון': "'והלבנֹן': למקום הזה מצטרפת הארץ כולה, העולה מדרום לצפון כשלוחת הלבנון. הר המוריה, הר ציון, אחרון הרי הלבנון בצד דרום, נתפס כאן כשורש הלבנון, ויורדים אליו מפסגת הלבנון שבצפון; הוא נקרא אפוא "ירכתי צפון", "ירכתי לבנון" (תהלים מח, ג; מלכים ב' יט, כג): מגמת הכיוון של הצפון, מגמת הכיוון של הלבנון". כלומר חבל הארץ המיושב של ארץ ישראל (מצפון לנגב) מתחיל מהרי חברון וירושלים וצפונה, והוא עשוי כשלוחה אחת גדולה של הרים אשר שיאם בהרי הלבנון. מבחינה זו יש תכונה כללית של רוממות ונשגבות בארץ ישראל, הבאה לידי ביטוי בקו אחד ארוך – החל מהרי ירושלים אשר נקראת 'ירכתי לבנון' (מלכים ב יט כג) ועד להרי הלבנון בצפון.

בהמשך חומש דברים (לג, כד) בהקשר של נחלת שבט אשר, עומד הרש"ר הירש על טובות הלבנון ועל היותו הגורם לטובה של כלל ארץ ישראל: "אשר ישב בקצה הצפון מערבי של הארץ. מעבר לאלה נראה הלבנון המסיים את ברכת הארץ בעושר מחצביו. דבר זה בא לידי ביטוי במלים: 'ברזל ונחשת מנעלך'. 'מנעלך' משורש 'נעל': סגר, ומכאן 'מנעול'; 'מנעלך' הוא כינוי ללבנון על שם שהוא 'מנעול' הארץ ומגן עליה כלפי צפון; הוא מוסיף לעושר צמחיית האדמה גם את עושר המחצבים שבמכרותיו...

'וכימיך דבאך' – ...אם פירוש זה נכון, הרי הוא בא לתאר כאן את האקלים הבריא של הארץ שהוא נוח להתפתחות הנורמאלית של האדם. קו אחרון זה בתמונת ברכת הארץ נסמך כאן לדברים שנאמרו על הלבנון; והנה הלבנון מגן על האדם ממרומי הצפון, ומורדותיו הדרומיים מהווים את שלד הארץ (ראה פי' לעיל ג, כה). משום כך אין זה רחוק לומר שאקלים הארץ מושפע במידה מרובה מהרי הלבנון, ולפיכך הזכיר כאן את ברכת האקלים אחרי שנתן עיניו בלבנון. כי הלבנון איננו רק מעוז טבעי הטומן בחובו עושר מחצבים אלא הוא מפיץ בריאות אקלימית בכל הארץ: "ברזל ונחשת מנעלך וכימיך דבאך".

הר הלבנון הוא הגבוה ביותר בארץ ישראל. בכך הוא דומה לבית המקדש בירושלים שעליו נאמר (סנהדרין פז, א): "ועלית – מלמד שבית המקדש גבוה מארץ ישראל, וארץ ישראל גבוה מכל הארצות".

וכך נמצא כי ישנם שני מוקדי רוממות משני קצוות ארץ ישראל. ארץ ישראל היא מבחר הארצות. מעלתה באה לידי ביטוי בשני השיאים של רכסי ההרים החורזים את ארץ ישראל: בקצה הצפוני טוב הלבנון הדומה לגן עדן בשפעו ובסגולותיו (כפי שיתבאר בסעיף הבא), ובקצה הדרומי – ירושלים בעלת המעלה הרוחנית.

ארזי הלבנון, ושתילתם בעתיד בירושלים

מעלת הלבנון ניכרת במיוחד בעצים הגדלים בו – ארזי הלבנון הנודעים. ארזים אלו מתוארים מספר פעמים בתנ"ך בתור העצים המשובחים ביותר, ובתהלים מתיחס אליהם דוד בתור עצי גן עדן (תהלים קד, טז): "יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה' [בגן עדן (רש"י)] אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע". במדרש בראשית רבה (טו) עומדים חז"ל על הקשר בין ארזי הלבנון לגן העדן: "'ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם'... הדא הוא דכתיב (תהלים קד) 'ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע'. אמר רבי חנינא: כקרני חגבים היו, ועקרן הקדוש ברוך הוא ושתלן בתוך גן עדן, ישבעו עצי ה' וגו'" כלומר ארזי הלבנון הכבירים היו בתחילה זעירים כקרני חגבים וכששתלם ה' בגן עדן צמחו לגודלם האדיר. המדרש ממשיך וקובע שארזי הלבנון לא נבראו אלא לצורך בית המקדש "אמר ר' יוחנן: לא היה העולם ראוי להשתמש בארזים, שלא נבראו אלא לצורך בית המקדש, הדא הוא דכתיב: 'ישבעו עצי ה' ארזי לבנון' ואין לבנון אלא בית המקדש, המד"א (דברים ג) 'ההר הטוב הזה והלבנון'".

ההתאמה של ארזי הלבנון לבית המקדש מופיעה מבחינה נוספת במדרש אגדה (שמות כז; וכעין זה בתנחומא תרומה) שם נאמר שהארזים אשר כידוע אינם עצי פרי, הפריחו ועשו פירות כששולבו בבנין המקדש: "ארזים ששלח חירם מלך צור למלך שלמה למלאכת בית המקדש הריחו משכינתו של מלך עולם, והרטיבו העצים ועשו פירות, שנאמר: 'שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו' (תהלים צב), וכך היו עושים תמיד פירות, עד שעמד מנשה והכניס את הצלם לבית קדש הקדשים, ונסתלקה השכינה ויבשו הפירות, שנאמר: 'ופרח לבנון אומלל' (נחום א)".

אם כן שלמה וחירם גילו את החיבור הטבעי של ארזי הלבנון לירושלים. מקומם המקורי של ארזי הלבנון הוא בגן עדן, ובהתאם לכך – אין הם באים לידי ביטוי במלואם אלא כשהם 'עולים' לירושלים לבית ה'.

בהקשר זה, מצויה ביחזקאל נבואה פלאית המדברת על שתילת ארז הלבנון בירושלים.

חזון יחזקאל העתידי: ארז הלבנון בירושלים

יחזקאל הנביא (יחזקאל יז) נושא נבואה על מלכות בית דוד תוך שהוא ממשיל אותה לארז הלבנון. יחזקאל מספר על שתיל ארז שנשלט בידי אחרים עד שהפך להיות שפל קומה: "וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר מָלֵא הַנּוֹצָה אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה בָּא אֶל הַלְּבָנוֹן וַיִּקַּח אֶת צַמֶּרֶת הָאָרֶז... וַיְבִיאֵהוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן..." (שם ג-ד). הכוונה במשל זה היא לסמן את ירידת מלכי יהודה אשר נשלטו בידי מלכי הגויים. אך לעתיד לבוא יקח הקב"ה שתיל מארז הלבנון וישתול אותו בירושלים. אז תשוב מלכות בית דוד לגדולתה (שם כב-כד): "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה וְנָתָתִּי מֵרֹאשׁ יֹנְקוֹתָיו רַךְ אֶקְטֹף וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר גָּבֹהַּ וְתָלוּל: בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה: וְיָדְעוּ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי ה' הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַּ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי".

כאשר יחזקאל רוצה להמשיל את גדולתה ומעלתה של מלכות בית דוד, הוא מדמה אותה למעלות הידועות של ארז הלבנון. בהווה זו המעלה הגבוהה ביותר הקיימת בארץ ישראל. אולם לעתיד תיווצרנה מדרגות בעלות שיעור קומה גבוה יותר, על ידי חיבור בין הלבנון וירושלים – ירושלים תרומם אף את ארזי הלבנון הגבוהים ביותר.

מתוך המשל בפסוקים אלו מבואר שהמעלה השלמה של ארזי הלבנון היא להיות נטועים בירושלים. בולט מאד בהקשר זה כי ירושלים נקראת כאן 'הר גבוה ותלול'. כלומר מעלת הגבהות של הלבנון תופיע ביתר שאת בירושלים, ואז יתגלו ארזי הלבנון בשיא תפארתם.

הארז שישתל בירושלים הוא חלק ממגמה עתידית נרחבת ובה הגבהות המופיעה בהווה בלבנון תופיע בפועל בירושלים. הר המוריה יתנשא לעתיד לבוא ויהיה גבוה ביותר, למעלה מכל הרי האזור כולו. יעוד זה רמוז כבר בתורה (דברים לג, יט): "עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק". ומספר נביאים התנבאו על כך:

א. ישעיהו ב, ב (וכן במיכה ד): "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם".

ב. ישעיהו מ, ט: "עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן".

ד. יחזקאל מ, ב: "וַיְנִיחֵנִי אֶל הַר גָּבֹהַּ מְאֹד וְעָלָיו כְּמִבְנֵה עִיר מִנֶּגֶב".

ה. על בסיס נבואת זכריה אומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (עה, ב): "ואמר רבה אמר ר' יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא להגביה את ירושלים ג' פרסאות למעלה, שנאמר: 'וראמה וישבה תחתיה'". זו לשון הפסוק בזכריה (יד, י): "יִסּוֹב כָּל הָאָרֶץ כָּעֲרָבָה מִגֶּבַע לְרִמּוֹן נֶגֶב יְרוּשָׁלִָם וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ". ומפרש רש"י שם: "יהפך להיות כל הארץ כערבה, ישפלו ההרים ויהי כל העולם כולו מישור וירושלים הר כדי שתראה גבוה על הכל"[6].

נמצא שלעתיד לבוא יופיעו הגודל והכבירות אשר בלבנון וארזיו בירושלים, אשר בהוה נקראת 'ירכתי הלבנון'. כך תתחברנה המעלות הגשמיות של הלבנון למעלות הרוחניות שבירושלים.

[1] במסכת שבת (נד, א) מבארת הגמרא כי למרות שמדובר היה בערים טובות ועשירות, חירם לא היה שבע רצון מכך שדוקא מרוב עושרם לא היו בני הערים חרוצים דיים: "מאי משמע דהאי כבול לישנא דלא עביד פירי הוא, דכתיב: מה הערים האלה אשר נתת לי אחי ויקרא להם ארץ כבול עד היום הזה'. מאי ארץ כבול? - אמר רב הונא: שהיו בה בני אדם שמכובלין בכסף ובזהב. אמר ליה רבא: אי הכי היינו דכתיב ולא ישרו בעיניו, מפני שמכובלין בכסף ובזהב לא ישרו בעיניו? אמר ליה: אין, כיון דעתירי ומפנקי - לא עבדי עבידתא". על פי הגמרא ניכרת כאן אהבת המלאכה והחריצות של חירם מלך צור. זו אותה חריצות שאותה העריך אברהם אבינו כשהגיע לצור, כפי האמור במדרש שהבאנו לעיל.

[2]"'ימצא טוב' (משלי טז, כ) – זה ארץ ישראל שנקראת טובה, שנאמר (שמות ג, ח): 'אל ארץ טובה ורחבה', ואומר: 'ההר הטוב הזה והלבנון' – פסיקתא זוטרתא בראשית (לז, א). "...לבנון הוא ארץ ישראל, כמו שאמר: 'ההר הטוב הזה והלבנון'" – רד"ק חבקוק (ב, יז).

[3]על כל אלו נוסיף את דברי רבינו עזרא (אשר פירושו על שיר השירים יוחס לרמב"ן) אשר מתיחס בהקדמתו למגילה למעלת הלבנון על פי פנימיות התורה: "לבנון הוא החכמה".

[5]הרלב"ג (מלכים, שם) מבאר שבית המקדש קרוי לבנון על שמו של בית שלמה הקרוי כן וסמוך אליו.

[6] וכך מבאר האברבנאל שם: "שעם היות ירושלם הרים סביב לה הנה אז יסוב ויהפוך הקדוש ברוך הוא את כל הארץ אשר סביבה מישור כערבה ונמסו ההרים, אולי שהאומות עצמם כפי רבוי המוניהם ישימו ההרים למישור לפי שיצטרכו אליו לענין המלחמה כדי שתהיה כמישור או שיעשה אותו הקדוש ברוך הוא דרך פלא כדי שתהיה ירושלם המקום היותר גבוה מכל הארץ, והוא אומרו וראמה וישבה תחתיה כי כאשר יהיו נמסים ונמחים ההרים אשר סביבות ירושלם תתראה ירושלם רמה וגבוהה מכל הארץ, ואולי שלזה כיון ישעיהו גם כן באומרו (ישעיה ב, ב) והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.