נראה שהמתח בין בני יהודה, הרואים את עניינם בבנין עתידה הנשגב של האומה, ובין בני דן, המוצאים את מקומם, וגם את רוח ד' אשר נחה עליהם, בהתמודדות עם בעיות ההווה הלוחצות, בא לידי ביטוי בפרשיות בספר שופטים:

שישים משתאות עשה איבצן לבניו

בתקופה מקבילה, פחות או יותר, שימשו שני שופטים: איבצן מיהודה ושמשון מדן.

מפעלו של איבצן [הוא בועז, לדברי חז"ל] מתמצה בתנ"ך בפסוקים ספורים:

וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת יִשְׂרָאֵל אִבְצָן מִבֵּית לָחֶם:וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת הֵבִיא לְבָנָיו מִן הַחוּץ וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁבַע שָׁנִים: וַיָּמָת אִבְצָן וַיִּקָּבֵר בְּבֵית לָחֶם:

(שופטים יב)

לעומתו, מפעלו של שמשון משתרע על פני פרקים ארוכים. ותמציתו, כדברי המלאך הנגלה לאימו:

הוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:

(שופטים יג)

חז"ל מאירים את עינינו במתח שהיה שרוי בין בתי האבות של שני שופטים אלו:

דאמר רבה בר רב הונא אמר רב: מאה ועשרים משתאות עשה בועז לבניו, שנאמר: 'ויהי לו שלושים בנים ושלושים בנות שלח החוצה ושלושים בנות הביא לבניו מן החוץ וישפוט את ישראל שבע שנים'. ובכל אחת ואחת עשה שני משתאות, אחד בבית אביו ואחד בבית חמיו, ובכולן לא זימן את מנוח. אמר: כודנא עקרה במאי פרעא לי. תאנא: וכולן מתו בחייו. והיינו דאמרי אינשי: בחייך דילדת שיתין, שיתין למה ליך? איכפל ואוליד חד דמשיתין זריז.                  (בבא בתרא צא ע"א)

והדברים, מופלאים וזוקקים ביאור, כמו גם הקשרם לפשטי המקראות.

נראה ששני חוטים ניטווים בין פשוטו של מקרא לדרשת חז"ל זו, ומרמזים על המתח הקיים בין בני יהודה ובני דן בתקופה זו:

• בני יהודה הם אלו שמסגירים את שמשון לידי פלישתים:

ויֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל סְעִיף סֶלַע עֵיטָם וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ וַיֹּאמֶר לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם: וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ לְתִתְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם: וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֵאמֹר לֹא כִּי אָסֹר נֶאֱסָרְךָ וּנְתַנּוּךָ בְיָדָם וְהָמֵת לֹא נְמִיתֶךָ וַיַּאַסְרֻהוּ בִּשְׁנַיִם עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַיַּעֲלוּהוּ מִן הַסָּלַע:

(שופטים טו)

• לא רק לסעודתו של איבצן לא הוזמן מנוח, גם פרשייתו של איבצן לא הזמינה את שמשון ופועלו להתארח בקרבה. כל פרשיית שמשון ופועלו, נתעלמו לגמרי מפרשת איבצן, כאילו שתי תקופות שונות הן. וכן להיפך.

עוד נוסיף שלמסורת חז"ל, שאיבצן הוא בועז, זוקקת ביאור גם התעלמותה של מגילת רות מפועלו של איבצן השופט, נשוא המגילה. גם השם האחר, מעיד על נתק בין פועלו של איבצן בספר שופטים ובין מעשיו של בועז במגילת רות.

מפעלו של איבצן ומפעלו של שמשון

נראה שהדגשת הכתוב את נישואי בניו ובנותיו של אבצן, יש בה מהביאור למפעלו.

שופט שסיכום חייו הוא העמדת דורות הנושאים ונישאים - כזו היא גם אמירתו הרוחנית.

קורא בועז אל אנשי דורו: פרו ורבו, האחזו בארץ והעמידו דורות. מכך תצמח ישועתנו. קום יקום לנו הדור אשר יגביה חזון, ויגביר מפעל. כפועל יוצא מפעלו של אותו דור. תפתר גם הבעיה הבטחונית המציקה.

הדברים מתאימים לתיאורם של חז"ל על הטכסים הרבים שעשה בועז בשילוח בניו, מתאים תיאור זה לשופט המנסה לעודד את העם ללכת בעקבותיו.

אכן, קשקשה רוח הקודש כזוג, לפניו של איבצן בפועלו זה. ניבא וידע מה ניבא, קום יקום מחלציו המלך אשר, בין יתר מפעליו, יושיע את ישראל מיד פלישתים.

... כִּי ד' אָמַר אֶל דָּוִד לֵאמֹר בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וּמִיַּד כָּל אֹיְבֵיהֶם:                (שמואל ב, ג)

בני דן, אנשי ההווה, התמקדו בהתמודדות הבטחונית האורבת לפיתחם - ללא התייחסות למפעל הדורות של בועז. התעלמות זו בולטת בכתוב.

מתאימים הדברים לטרונייתו של בועז:

'כודנייתא עקרה במאי פרעא לי'

לא יעשו בני דן משתאות, לעידוד הצמחת דורו של משיח. שקועים הם בפועלם הבטחוני הזמני, על כן עקרים הם.

אכפל ואוליד חד דמשיתין זריז

סופה של הגמרא, לאור ביאורנו זה, מחדד את היחס של הפועלים עם א -ל, אל תחושות הקודש הנטועות בהם:

ידע בועז מה ניבא. הכיוון הרוחני של המטלה שעל כתפיו, נכון היה לפניו. אך האופן המדוייק של ביצועו, גנוז הוא. לא משישים ילדיו של בעז, יקום המשיח אשר יגאל את ישראל משוסיהם. ילד אחר, אשר בהיסח הדעת יוולד ומתוך חסד של אמת לנערה הבאה משדי מואב, הוא אשר יקים את עולה של מלכות ישראל:

... וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד: וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד:

(רות ד)

וכן אמר שלמה בחכמתו:

כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה דֶּרֶךְ הָרוּחַ כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה כָּכָה לֹא תֵדַע אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הַכֹּל: בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים:

(קהלת יא)

 כיוון נוסף העולה כהמשך לביאורנו זה, נוגע לצורך של נושאי דגל העתיד, לתת מקום לאנשי שבט דן וראייתם. לא עקרה תהיה פרדת בני דן. מחלציה יצא שמשון אשר יגאל את ישראל ישועת שעה, גם אם לא מושלמת, גם אם לא נצחית. ישוך הנחש בעקבי האויב.[1]

אנשי הנחש מצידם, עתידים להתרומם אל צפיית ישועת דורות, אל דוד מלך ישראל החי וקיים:

ראה יעקב לשמשון שגבורתו כעין גבורה של מעלה והושיע את ישראל. וראה שישועתו פוסקת לפי שעה, התחיל ואמר: לא לישועתו של שמשון אני מקוה שהיא תשועה עוברת, אלא לישועתך שאמרת שאתה תושיע את ישראל לעולם. הדא הוא דכתיב 'ישראל נושע בה' תשועת עולמים'. לאותה תשועה אני מקוה.

(בראשית רבתי פרשת ויחי, עמ' 245)

ובתיקון השלם, מתאחדים שני עצים אלו והיו לאחדים, כעץ אפרים ועץ יהודה:

'גור אריה יהודה' - אמר ר' חמא ב"ר חנינא: זה משיח בן דוד שיצא משני שבטים, אביו מיהודה ואימו מדן, ובשניהן כתיב אריות 'גור אריה יהודה', 'דן גור אריה'.

(בראשית רבה, פרשה צז)

[1] ומי יודע, באלו נסיבות מתו בניו של בועז (60 בנים!)? יכול המשער לשער, שגם ידם של פלישתים השוסים בישראל, היתה בדבר. אמור מעתה, פועלו של אבצן, תלוי ונזקק הוא לאותו שופט בשבט דן אשר יושיעו ישועת שעה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.