סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה |
---|
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
קומה נוספת, עדינה יותר, השייכת לשם שמיים הנקרא בפיהם של בני דן עולה מפרשת פסל מיכה:
וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ: וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ וְאַתְּ אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַד': וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַד' מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ: וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ: וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן: בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה:
(שופטים יז)
נחלקו התנאים במחלוקת הלכתית השייכת לפרשה זו:
כל השמות האמורין במיכה חול. ר' יוסי אומר: ביו"ד ה"י - קודש, באל"ף למ"ד - חול, חוץ 'מבית האלהים בשילה'.
נחלקו האם שם ד' המוזכר בפרשה מכוון לשם קודש ואסור במחיקה או שמתייחס לעבודה זרה וממילא מותר במחיקה.
אכן, הפרשה כולה זועקת את הבלבול בין קודש לחול. האישה מקדישה את כספה לד' והוא משמש לעשיית מסכה ואפוד. שם שמיים שגור בפי האישה ובנה, והם מעמדים את פסל מיכה.
בני דן הם המעמידים את הפסל הזה בראשם, והוא משמש להם כאלוהים בצאתם למלחמתם, מלחמתם היא מלחמת השעה שנועדה לפתור את מצוקת המגורים שלהם ואף אינה חלק מכיבוש הארץ:
בַּיָמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה:
וְאֵלֶּה בָּאוּ בֵּית מִיכָה וַיִּקְחוּ אֶת פֶּסֶל הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן מָה אַתֶּם עֹשִׂים: וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל: וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן וַיִּקַּח אֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַפָּסֶל וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם:
(שופטים יח)
למדנו שמיכה יצר מהכסף שנתנה אמו בידו - אפוד.
אכן, האפוד, הוא חלק מעבודת ד' המתוקנת, מחובר הוא אל האורים והתומים, שם ד' אשר בתוך החושן, ובהם שואלים את דבר ד'.
...וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד: וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ד' תָּמִיד: וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ד' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ד' תָּמִיד:
(שמות כח)
אל האפוד והחושן נדרשים בני ישראל לשאלות: "האעלה למלחמה אם אחדל"?
מייצג הוא אם כן, האפוד, את חיבורו של שם ד' עם צרכי השעה. המפגש של דורשי צרכי השעה עם שם שמיים, נעשה דרך האפוד.
כמה דקות הבנה נדרשת כדי להפנים שלא האפוד הוא העונה לדורשיו. שם[3] ד' גנוז בתוכו.
'את האורים ואת התומים' - הוא כתב שם המפורש, שהיה נותנו בתוך כפלי החושן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו. ובמקדש שני היה החושן, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחוסר בגדים, אבל אותו השם לא היה בתוכו. ועל שם אותו הכתב הוא קרוי 'משפט', שנאמר (במדבר כז כא) 'ושאל לו במשפט האורים'.
(רש"י שם)
מה חלקלק הוא המדרון אל תפיסת האפוד כחזות הכל, נתיקתו מהקווים הארוכים של שם ד' הנקרא עליו. טשטוש תחומים זה, נע הוא על הגבול שבין עבודת ד' פגומה ובין עבודה זרה. בין שם של קודש לשם של חול. תפיסה שאינה מבוגרת של שם שמיים, גם אם חיצונית שם ד' נקרא עליה, עבודה זרה היא[4]
יש מקום להבין לאור הנ"ל את החומרה גדולה שהחמירה התורה לבל יזח החושן מעל האפוד, לבל ינותק האפוד משם ד' הגנוז בתוכו. כמו גם את ההקפדה שדווקא כהן, האיש המקשר אל ד' יתברך, הוא השואל במשפט האורים לפני ד'.
היטב מצטייר קישור זה לפי הלכות אופן השאלה באורים ותומים:
הנשאל פניו כלפי שואל והשואל פניו כלפי שכינה[5]
מודגש מאוד: פנינו כלפי שכינה, משם אנו יונקים את תשובתינו, דרך האפוד והחושן.
גם גדעון, בהודאתו לד' על ניסי מדין, יצר אפוד מנזמיהם:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם: וַיֹּאמְרוּ נָתוֹן נִתֵּן וַיִּפְרְשׂוּ אֶת הַשִּׂמְלָה וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ: ...וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ:
(שופטים ח)
חפץ, המייצג את הקישור לד' דרך הענותו במלחמה בלבד, עלול להדרדר לאפוד של ע"ז ולהיות למוקש.
הנביא הושע בבואו חשבון עם כל הממסד הישראלי טרם צאת עשרת השבטים אל גלותם, מבשר ואומר:
כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים.
שמה המפורש של עבודה זרה, לא נזכר בפסוקים אלו. נעשה כאומר הנביא: כל הממסד הישראלי, כל מושגי האלוקות הישראלית היטשטשו, הכרח להרפות מכולם לימים רבים, לטהרם לזככם, למען לא יגררו בהכרח עימם טשטוש תחומין, אפוד ותרפים.
לימדונו רבותינו:
בגדי כהונה מכפרין... מצנפת מכפרת על גסי הרוח, כדרבי חנינא, דא"ר חנינא: יבוא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה ...אפוד מכפר על עבודה זרה, דכתיב 'אין אפוד ותרפים'[6]; ...ציץ מכפר על מעשה עזי פנים, כתיב הכא 'והיה על מצח אהרן', וכתיב התם 'ומצח אשה זונה היה לך'.
(ערכין טז.)
המתבונן, רואה שהכפרה, נעשית על ידי הדומה בקדושה - הכח הדומה בקדושה הוא המתקן את הנפילה שבעבודה זרה. אפוד הוא, איפה, הנקודה בקדושה, המשיקה לנקודת העבודה זרה ולכן היא המכפרת עליה. [וכן ציץ - עזות דקדושה, מצנפת, גובה הלב דקדושה].
וחותם הושע נבואתו:
אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ד' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ד' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
בשולי המאמר, נוסיף שנקודה זו של ניתוק שם ד' הנענה במלחמה, מהקווים הארוכים של הקריאה בשם ד', הידרדרה אולי, לגדר עבודה זרה ממש במעשה בני דן. אמנם, פרשה זו מופיעה כסיכום לספר שופטים ונראה שמרמזת היא על נקודה הנדרשת לתיקון אצל כלל ישראל כולו. אכן בפתיחתו של ספר שמואל אנו מוצאים התמודדות מקבילה, לגבי היחס אל ארון ד':
וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ד' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ: וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ד' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים חָפְנִי וּפִינְחָס: וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית ד' אֶל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ: וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן ד' בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה: וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם: אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר: הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאַשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם: וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי:
(שמואל א פרק ד)
כאן, אולי, לא התדרדרו הדברים לידי עבודה זרה, אך הייתה תפיסה של הארון כחפץ המנצח במלחמה. הארון - הוא גופו האלוקים "בא אלוהים אל המחנה"[7] תפיסה זו הובילה לכשלון במלחמה ולשביית הארון.
ובדרך רמז: הארון שהיה יוצא למלחמה, לא היה שם בתוכו, שהרי שברי לוחות מונחים בו. מחד קישור האדם אל בוראו בעת צרה ומלחמה הוא עמוק יותר מהקישור דרך אותיות וקריאה בשם, קשר נפשי קמאי, הקודם לאותיות.[8] ומאידך, סכנה גדולה טמונה בו. סכנה של ניתוק מן הקריאה בשם, מן התפיסה המופשטת של האלוקות אשר אינה מתגשמת בארון חלילה. [בארון הקבוע, שוכנות אותיות "אנוכי ולא יהיה לך" - המרחיקות מתפיסת הגשמה][9].
[1] פרק זה, עוסק בנקודה עדינה מאוד, של ניתוק הקשר עם ד' העונה לקוראיו מן הקווים הארוכים של כל דעת ד' וקריאה בשמו, עד הידרדרות לעבודה זרה. רגלים לדבר, שהדברים שייכים לסכנות הנובעות מהתבססות החיים על נטיית ההווה בלבד, הדברים מתאימים לאשר נראה בהמשך, שבני דן, הם הנוטלים עימם את פסל מיכה. מכל מקום, יסודם של דברים עומד בפני עצמו, ואינו משויך דווקא לאמור לעיל על ההבדל בין שבט דן לשבט יהודה.
[2] חלק מהדברים בפרק הזה נמצאו מכוונים לדבריו של סבא הרמ"ל שחור בפרק העוסק באפוד בספר "בגדי כהונה" . עיי"ש בהרחבה.
[3] "'השם' הוא כינוי לאלוהות בלשון בני אדם, לפי שבכלל כל שם של כל דבר הוא אמצעי הברור ההוכחה והסימון לאיזה דבר אנחנו מתכוונים בדברינו שעל ידו, על ידי אמצעי זה, יצוייר למדברים אותו המושג שהדיבור מכוון עליו. וזה גם כל עיקר יסודו הממשי של המושג האלוקי שלנו: הצטיירותו בנפשנו וקביעותו בה". (אור לנתיבתי עמ' קיא).
[4] וכן השמות שכותבים הנוצרים, שמות של חול הם וטעונים שריפה. חז"ל אמרו על אותו האיש שגנב את השם המפורש מן האורים ותומים ובו עשה את הניסים המיוחסים לו. בעומק, מכוונים הדברים לעניינו. עשה את הניסים והסתיר את השם - ויצא העגל הזה. (ר' ישראל אריאל -ליבוביץ).
[5] במיוחד מצטיירים הדברים לשיטת הרמב"ם, שהשואל והכהן עומדים בטור עורפי, ופניהם אל קודש הקדשים.
[6] בירושלמי, נלמד מן הפסוק "ויעש גדעון אפוד".
[7] יש לעיין, האם שם זה הוא של קודש או של חול...
[8] ונשאר קיים גם לאחר שנופל האדם בנפילת ההגשמה - שברי הלוחות נשארו למרות נפילתם של ישראל בהגשמת חטא העגל.
[9] ובהרחבת הדרוש, חז"ל ציינו שחטאם של ישראל במלחמה זו היה שהוציאו למלחמה גם את הארון שהיה במשכן, בנוסף לארון שהיה יוצא תמיד למלחמותיהם. [לדברינו יש לבאר, שמיצו את תפיסת האלוקות ביציאת הארון למלחמה בלא להשאיר קביעות "קריאה בשם" בלוחות אשר במשכן ואכמ"ל ]. על פי הערת ד"ר אחיה אליאש הי"ו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
ברוך בני לד'[1] קומה נוספת, עדינה יותר, השייכת לשם שמיים הנקרא בפיהם של בני דן עולה מפרשת פסל...
מתוך סדרת השיעורים:
בין דן ליהודה
בית רחל ובית לאה הרב זצ"ל, בעין אי"ה מלמדנו, שבית רחל הוא המיועד, בעצת ד', להופעת חיי האומה במישור ההווה...
מתוך סדרת השיעורים:
בין דן ליהודה
נראה שהמתח בין בני יהודה, הרואים את עניינם בבנין עתידה הנשגב של האומה, ובין בני דן, המוצאים את מקומם, וגם את...
מתוך סדרת השיעורים:
בין דן ליהודה