סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה |
---|
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
אחת מן הדרכים הראשיות של עבודת ה' בתנ"ך היא הקרבת הקרבנות. כבר מראשית האנושות הקריבו בני האדם – קין והבל, נח, והאבות. בתהליכי הקמת ישראל לעם יש חשיבות מיוחדת להקרבת קרבנות לקב"ה: נצטווינו להקריב קרבן פסח לפני יציאת מצרים. מעמד הר סיני נקבע עוד לפני התרחשותו בתור הקרבה ועבודה לה' בהר ה'. בדרך למעמד הר סיני הופיעו שתי הקרבות – המזבח לאחר ניצחון עמלק והקרבת הקרבנות עם יתרו. ובהקשר של מעמד הר סיני עצמו: הקמת המזבח בו הקריבו נערי בני ישראל, וכריתת הברית עם ישראל באמצעות זריקת דם הזבחים. כלומר עד בניית המשכן, היה היתר להקריב בכל מקום. הקרבה זו היתה רצויה בעיני ה' ומקובלת בעיניו.
לאור כל זאת היה מקום לצפות כי הקב"ה ימשיך לעודד את ישראל להקריב לו כמה שיותר – בכל מקומות מושבותיהם. אולם ההיפך הוא הנכון – מאז שהוקם המשכן וככל שעם ישראל הולך ונבנה, הכלל הוא שהתורה מגבילה את ההקרבה למקום בית ה' בלבד. מאז הקמת המשכן היתה הקרבה בבמות אסורה, למעט בתקופות שבהן היה המשכן בגלגל, בנוב ובגבעון (משנה זבחים פרק יד).
ואכן הרמב"ם (מורה הנבוכים חלק ג פרק לב) עומד על כך שככלל - התורה הגבילה את עבודת הקרבנות הן מבחינת המקום והן מבחינת הכהנים המקריבים: "שזה המין מן העבודה רוצה לומר הקרבת הקרבנות, אף על פי שהם לשמו יתעלה, לא חייב עלינו כמו שהיה בתחלה, רצה לומר שנקריב בכל מקום ובכל זמן, ולא שנעשה היכל באשר יזדמן, ושיקריב מי שיזדמן החפץ ימלא את ידו, אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד אל המקום אשר יבחר ה', ואין מקריבין בזולתו, אמר השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, ולא יהיה כהן אלא זרע המיוחד".
כעת נעסוק בהגבלת עבודת הקרבנות לבית אחד בלבד, ואיסור הבמות. במספר מקומות בתורה מופיעה הכוונה של עבודת ה' רק למקום השראת השכינה ולבית שבו יבחר ה' להשכין את שמו:
מימי האבות והלאה עד לבנין המשכן היו הבמות מותרות, ובהתאם לכך הקריבו האבות במקומות שונים. אך כבר בימיהם מופיע סימון ברור של המקום שהוא הוא יהיה מקום עבודת ה' – הקב"ה פונה לראשונה אל אברהם ומחדש לו שיש מקום מסויים המתאים להעלאת יצחק לעולה - בראשית כב, ב: " וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". וכך בחתימת העקדה קובע אברהם שזה יהיה מקום העבודה (בראשית כב, יד): "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" – "ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות" (רש"י). וכך מבאר הרד"ק: "זה היום יסופר בהר, כשיראה ה' בו – שיבנה בו מזבח ובית המקדש יאמר אז ויסופר היום הזה שהעלותי בני יצחק לעולה".
מגמה זו מתעצמת אצל יעקב. יעקב מזהה וקובע לדורות כי עתיד להיות מקום קבוע שבו יקום בית אלוקים (בראשית כח, יז): "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם... וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל... וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים"[1].
אם כן, כבר בחומש בראשית מתחדש המושג של 'בית אלוקים'. כבר מאז ידוע שיהיה מקום שבו תתרחש עבודת הקרבנות. אולם עדיין לא ברור עד מה יהיה היחס בין מקום זה לבין שאר העולם. בשלב זה ניתן היה לחשוב שההקרבה היא בכל מקום, כמעשה האבות, אלא שיהיה מקום שבו תגיע הקרבת הקרבנות לשיאה. אולם בחומש שמות מובהרת התמונה:
לאחר מתן תורה משתנה לחלוטין ההבנה בנוגע להקרבת הקרבנות. התורה מבהירה כי הכלל הוא שאין מקריבים קרבנות. ניתן להקריב רק במקום שבו בוחר ה'. דוקא בסיכום למעמד הר סיני, שכאמור לעיל כלל הקרבת קרבנות נרחבת, קובע הקב"ה כי ההקרבה תלויה במקום מסויים שבו הוא יבחר (שמות כ, כא): "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ". פסוק זה בא להגביל את הקרבנות, ולאפשר אותם רק במקום שבו ה' יחיל הופעה אלוקית מיוחדת. יש בפסוק שלוש הגבלות בכיוון זה: א. ישנם תנאים וחוקים לגבי המזבח שעליו יש להקריב קרבנות – 'מזבח אדמה תעשה לי'. ב. ההקרבה תלויה במקום מסויים שבו ה' יזכיר את שמו, ולא בכל מקום שבו אנו נרצה לקרוא בשם ה' (שהרי נאמר 'המקום' ולא 'מקום'[2]). ג. מעמד ההקרבה תלוי בפעולה אלוקית מלמעלה, ולא רק בהתקרבותנו אל ה' – הוא זה שבוחר להתקרב אלינו ולא אנו באים אליו: "אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ".
ואכן כל המפרשים מאוחדים בהבנת הפסוק כמגביל את מקומות ההקרבה (לבית המקדש ולמשכנים השונים בלבד) ולא כמרחיב אותה –
במדרש פסיקתא זוטרתא: "יכול בכל מקום, ת"ל אשר אזכיר את שמי, זו בית הבחירה, שנאמר והיה עיני ולבי שם כל הימים (מ"א ט ג), ואומר והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיך מכל שבטיך וגו' (דברים יב יא), אם כן מה ת"ל בכל מקום, לרבות נוב ושילה וגבעון".
אבן עזרא: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי פירוש בכל מקום אשר אשים זכר לשמי שכבודי שוכן שם, כמו שילה ונוב שעמד שם הארון".
ספורנו: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי. שאבחר לבית ועד לעבדי".
ומודגש בפירוש רבנו בחיי: "ומה שהזכיר בכל המקום בה"א הידיעה, לרמוז על בית הקרבנות שנקרא מקום שבנאו שלמה לשמו של הקדוש ברוך הוא, כענין שכתוב: (מלכים - א ח, מד) "והבית אשר בניתי לשמך", ומזה לא אמר "בכל מקום" כי אי אפשר להקריב הקרבנות בכל מקום. והוא שכתוב: (דברים יב, יג - יד) "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה", "כי אם במקום אשר יבחר" וגו'".
וכן פירשו ר' יוסף בכור שור, חזקוני, אלשיך, רש"ר הירש ועוד.
הקב"ה לא הסתפק בהגבלות אלה המופיעות בסוף פרשת יתרו, וגם את הרצף הארוך של המצוות בחומש משפטים הוא סיים עם הכוונת עם ישראל אל בית ה' האחד (שמות כג, יד והלאה): "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'... רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ". יש לציין כי מכל המצוות בפרשת משפטים, ציוויים אלו שייכים לקבוצה מצומצמת של מצוות החוזרת ונשנית מאוחר יותר בפרשת כי תשא, לאחר כפרת חטא העגל.
בהתאם לכך מצווה הקב"ה בפרשיות תרומה תצווה לבנות לו מקדש, ולהעמיד בו את הכלים לעבודת ה'. הקב"ה מגלה בהרחבה איך נראה המקום שבו הוא 'מזכיר את שמו'. אז מצווה ה' על משפחה מסויימת בישראל שרק ממנה יהיו כהני ה' - "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי" (כח, א); "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי" (כט, מד).
בחומש שמות יש ציווי חיובי להקריב לה' רק במקום בו ה' יזכיר את שמו, אולם עדיין אין מצוות לא תעשה בעניין, אלא הודעה על רצון ה'. בחומש ויקרא תהפוך הדרכה זו לאיסור -
בחומש ויקרא (יז, ח-ט) מונעת התורה כל הקרבה מחוץ למשכן שהוקם: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו".
בפרשה זו מתבארת הסיבה למגמה הקבועה בתורה להגביל את ההקרבה מחוץ לבית ה'. איסור זה של שחוטי חוץ נאמר כהמשך לאיסור יחודי שנהג במדבר – איסור לשחוט אפילו לאכילה מחוץ למשכן (ג-ז): "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן... וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם".
הנושא הראשון בנאום המצוות בספר דברים (פרק יב) הוא איסור הקרבה בבמות. התורה מונעת מישראל את עבודת הקרבנות שבבמות, וזאת באופן מפורט על פני פסוקים רבים - "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם... וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם... הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה: כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ"[3].
אפילו הפסח שכל עיקרו בחומש שמות היה בבית ובמשפחה, נאסר מחוץ למקדש (דברים טז ה): "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח".
יש להבין את מהותו של איסור זה – לכאורה משום שהקב"ה נמצא בכל מקום והיותו כולל כל היה מקום להתיר לעבוד את ה' בכל מקום[4], הרי כמה פרקים קודם לאיסור זה בחומש דברים מודיע משה שה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד!
כדי להבין את הטעם נעיין בנימוק התורה. התורה יוצרת ניגוד: מצד אחד: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" – התורה יוצרת זלזול בגויים אשר עובדים בכל מקום אפשרי. אלו מקומות מחוסרי הכשרה ויחוד לשם ה'. לעומת זאת אצל ישראל – "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה".
וכן מבאר ר' יוסף בכור שור (ויקרא יז ז): "ולא יזבחו עוד את זבחיהם. כלומר, איני אומר מפני שאני צריך לזבחיהם, אלא מפני שלא ירגילו להקטיר לע"ז, וזהו: "ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח", כי איני לא רעב ולא צמא, ולא עשיתי אלא כדי שישמעו לקולי, ולא ירגילו לע"ז ושיתכפרו מעוונם. ולהנאתם נתכוונתי ולא להנאתי.
שלוש הטעמים הראשונים מאוחדים בדעה שעיקר איסור ההקרבה בבמות הוא מחשש עבודה זרה. מכאן ואילך נביא שלוש דעות הסוברות שאיסור ההקרבה בבמות שייך לדרך עבודת ה' באופן נכון, ולא דווקא בהקשר של העבודה הזרה.
זהו עניין מהותי ביותר – הקרבת ישראל במקום אחד מבטאת מצב בו ישראל כולם באים לפני ה' - "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לד, כג). בכך נוצרת השתקפות בתחתונים למלכות ה' הכוללת כל כפי שהיא בעליונים.
בסעיף זה נבאר ונרחיב בדבר הטעם העיקרי של איסור הבמות – הדמיון בין עבודת הבמות לעבודה הזרה.
במסגרת ההופעה הראשונה של איסור שחיטה מחוץ למקדש (ויקרא יז), קובעת התורה ששחיטה מחוץ למקדש עלולה להוביל לעבודה זרה - ויקרא יז, ז: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". אם כן, הבמות דומות לאופי העבודה של הע"ז והן אף מביאות אליה.
כך מבואר גם בחומש דברים פרק יב, ב-ה: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לה' אֱלֹהֵיכֶם: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה". ומפרש רש"י: "לא תעשון כן - להקטיר לשמים בכל מקום (פסוק ה), כי אם במקום אשר יבחר" – אנו רואים שהתורה אומרת שלא לזבוח גם לה' בכל מקום משום שזה כמנהג הע"ז.
זיהוי זה נמצא גם ברד"ק ובמצודת דוד מלכים א ג ב: "כי הרבות הבמות קרובות קצת למשפט העובדי כוכבים".
אברבנאל יהושע כב: "ולפי שראו שהיה בפעל הזה שתי עונות גדולות, האחד נגד ישראל שיורו בזה שדעתם היה להפרד מאחיהם ולעשות בעצמם משכן ומזבח, כאלו הם עם אחר מפוזר ומפורד מהם, השני שהיה דעתם להעלות עליו עולה וזבח, ובזה היה מהפשע נגד האלהים יתברך אם היה לעבוד עבודה זרה אף שיעבדו אליו יתברך, לפי שהיה אסור להקריב כי אם במקום אשר יבחר ה', והיה יחוד המקום האלהי מורה על יחוד השוכן בו יתברך, ולכן היה ממנהג עובדי עבודה זרה לזבוח בכל מקום, והנביא אמר על זה (ירמיה ב' כ"ח) כי מספר עריך היו אלהיך וגומר...".
וביחזקאל כ: "ואמר אליהם מה הבמה אשר אתם הבאים שם". ובמלבי"ם שם: ר"ל בעת שהתחלת להקריב בבמה מחיתי בידכם, ואמרתי מה הוא זה הבמה שאתם באים שם, הלא זה ראוי לע"ז לא לכם, ובכ"ז ויקרא שמה במה, קראתם שם זה, ונשרש דבר זה בידכם עד היום הזה, שכן תמצא ששם במה לא נמצא לה' לא בס' התורה ולא בס' יהושע שופטים, עד ימי שמואל שחרב משכן שילה והתחילו להקריב בבמות, ומאז נשאר זה בידם גם אחר שנבנה הבית עד ימי חזקיה שהסיר הבמות:
אכן בתורה בכל מקום שנזכר המושג במה הכוונה לבמות עבודה זרה. רק בשמואל (ט יג) מופיע לראשונה מושג זה בהקשר של עבודת ה'.
[1] פירשנו כאן על פי המקורות חז"ל והמפרשים המזהים את בית אל האמורה כאן עם מקום המקדש. מקצת מן המפרשים פירשו כי גם כאשר יעקב שב מחרן ושב לבית אל, הכוונה היא להר המוריה, ושם ייסד יעקב מצבה בתור 'אבן פינה' לבית העתידי שיקום שם (לה, יד): "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן". ומפרש ספורנו: "כי בזה הכין את המקום שראוי שיקימנה שם כענין דוד בהראות אליו המלאך בגורן ארונה היבוס". וכן רש"ר הירש: "ויצק עליה שמן, הרי זו הקדשת האבן לעתיד".
[2] כפי שנביא בהמשך מדברי רבנו בחיי. וכן מבאר המלבי"ם: "וממה שלא אמר בכל מקום, כמו ואכלתם אותו בכל מקום (במדבר יח), בכל מקום אשר תראה (דברים יח), משא"כ כל המקום יציין או כללות המקום עצמו, ונשאתי לכל המקום בעבורם, או המקום הידוע, שמ"ש בכל המקום אשר נבוא שמה פי' המקום המוזמן לנו לבא ולהתישב שם, וכן כאן פי' בבית הבחירה".
[3] בהקשר זה נדגיש כי יש להזהר בהבנה מוטעית של פסוק ח בפרק יב ממנו משמע בקריאה ראשונה כי בדור המדבר כן הקריבו ישראל בבמות מחוץ למשכן - "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" אמנם אין זה הפירוש, וכל המפרשים מאוחדים בדעה שגם במדבר נאסרה הקרבה בבמות, כאמור בחומש ויקרא.
כוונת הפסוק כאן היא שההקרבה במשכן משנה מיקום לפי מקום המשכן (רשב"ם); או שההקרבה במשכן היא קלה ופשוטה משום שכולם חונים בסמוך אליו (בכור שור); או להגדיר מה מותר להקריב בבמות בשעת היתר הבמות (רש"י); או להזהיר מעשיית הרע בעיני ה' איש כפי הישר בעיניו באופן כללי (ראב"ע).
[4] אור החיים: "אשר יבחר ה' באחד שבטיך. פירוש שלא תלגלג לומר למה יהיה מקומו קבוע אצל שבט א' משבטיך ותחשוב לקבוע מקום זולתו, אלא אין לך אלא המקום ההוא".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
גילוי המקדש מתוך עומק הרצון והגעגועים של ישראל לגילויו לאורך המקרא ובמהלך הדורות | השיעור מיועד לנשים.
סיבות דחיית הבכורות והבחירה בכהנים. וכן: מהם התפקידים של הכהנים מלבד השירות והעבודה בבית המקדש?
ההוראה העקבית של התורה נגד הבמות אחת מן הדרכים הראשיות של עבודת ה' בתנ"ך היא הקרבת הקרבנות. כבר מראשית...
אצל בני אהרון התגלו שלוש שיטות שונות לגבי הדרך שבה צריכה להנהיג הכהונה את עם ישראל. בשיעור זה נסקור את שלושת...