פרק א'- תפקידו היסודי של האדם

 "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם, ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ"[1]

לאחר בריאת השמיים והארץ, חשיפת היבשה, יצירת המאורות ובעלי החיים הגיע מעשה בראשית לשיאו בבריאת האדם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם".^[2] לבריות השונות שנבראו כוחות אדירים מלאי עוצמה, לכל בריה צורה משלה ותפקיד משלה והן נאבקות זו בזו על קיומן. אך האדם, כבר ביצירתו, התנשא מעל שאר הבריות בהכרתו השכלית,^[3] בנפשו הרוחנית^[4] ובשאיפותיו הנאצלות.^[5] הוטל עליו תפקיד כביר - עליו לתת כיוון ומטרה למערכת החיים האדירה המופיעה בעולם, עליו להעניק לבריאה את הקול האלוהי, את המוסר והאחדות.

לשם כך, מיד עם בריאתו, הצטווה האדם לפרות ולרבות:^[6] "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ".^[7]  עליו לפרט את תכונתו האלוהית בכל גווניה וצורותיה. בהוצאתם אל הפועל של הכישרונות והגוונים האנושיים הגנוזים בו^[8] השפעתו תתחזק ותתעצם.^[9] כל קבוצה במין האנושי תתרבה ותמצא את המקום המתאים לאופייה. כך, החיים האנושיים מלאי האחדות והמוסר ימלאו את הארץ ויכוונו את שאר הבריות לתפקידן המוסרי: "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ".  

ובאמת, האדם הבין את גודל האחריות המוטלת על כתפיו, והדבר הראשון שהוא התעסק איתו היה למצוא את בת זוג שדרכה יוכל להרבות את אישיותו לתיקון העולם כולו, "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו" ובמדרש "חזר והעבירן לפניו [הקב"ה את החיות] זוגות זוגות, אמר: לכל יש בן זוג, ולי אין בן זוג?"

ב"ה החתונה לא אחרה לבוא: "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם" מלמד שנעשה הקב"ה שושבין..." האדם הראשון אכן הכיר בערכה של חוה, כמי שנאמנת לו ויכולה להוליד תולדות הנאמנים לאופיו האלוהי, ולכן רק בה רצה: "ויאמר האדם: זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת".[10]

פרק ב' – הנפילה הגדולה

אך כידוע האישה חטאה והחטיאה את האדם ומאז העניינים החלו להתדרדר, וכפי שמוזכר בהמשך הפרשה "ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו" "היה ר' מאיר אומר אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה"[11] כלומר האדם איבד את האמון באשתו, כיוון שחטאה ונכנסה בה זוהמה[12] היא הייתה מאוסה בעיניו, הוא איבד לגמרי את האופטימיות בהקשר ליכולתו להמשיך את ההארה העליונה של צלם אלוהים שבקרבו, ואם אין לו אפשרות להוליד זרע כשר, למה להוליד? אמנם הגמ' שם מבארת שאכן הוליד רוחות ושדים, אלא שזה היה לאונסו... :  "אמר ר' ירמיה בן אלעזר כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין שנאמר {בראשית ה-ג} ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד" כלומר יכול להיות שהוא לא פרש לגמרי, אבל זה כבר היה ללא אותה מחשבה אידיאלית עליונה אלא כאנוס מחמת יצרו, המשכת החיים העליונה הטהורה נפסקה כי האמון בחוה נפסק, ומאז גם כאשר נולדו לו תולדות לא היה להם את אותו האור העליון אותו האדם רצה להעביר הלאה.

אולי על המצב הזה אמרה הגמ' בסנהדרין: "אדם הראשון מושך בערלתו היה, כתיב הכא "והמה כאדם עברו ברית" וכתיב התם "את בריתי הפר" הרי ידוע שהאדם הוא מאותם אנשים בודדים שנולדו מהולים[13], כלומר חפץ ההטבה האידיאלי היה מונח ביסוד אישיותו, הוא באמת רצה להיטיב, להמשיך חיים, להשפיע, אמנם חוסר האמון בחוה חסם את רצונו להשפיע והוא כעין משך בערלתו, חסם את דרכי השפעתו, וזוהי משיכת הערלה, הערלה היא לשון אוטם[14] חסימה, גם אם משהו נשאר פתוח, התכונה האמיתית של ההשפעה, עניינה האידיאלי, נשאר אטום. בזה הוא הפר את הקשר היסודי שלו אל בורא עולם, זוהי הפרת הברית, הקב"ה ברא את העולם להיטיב לו, להרבות אותו, הקשר היסודי של האדם לבורא הוא במה שמידבק במידתו היסודית, ברצון להשפיע ולהמשיך חיים.

האנושות הלכה והתדרדרה, האדמה התקללה בעקבות חטאו של האדם, וקין שהיה עובד אדמה גם הוא נכשל בהבאת הקרבן הרצוי, הוא הסתבך בחטאו והרג את הבל, שדווקא קורבנו היה הרצוי, הצד התחתון האנושי נשאר, והוא נושא את חטאו, ומתבשר שאין תכלית לחיים כאלה שבמשך הזמן רק הולכים ומסתאבים עוד ועוד: "ויאמר לו ה' לכן כל הרג קין שבעתים יקם" וברש"י במקום: "איני רוצה להנקם בו מקין עכשיו, לסוף שבעה דורות אני נוקם בו נקמתי..." הזמן שבו תגיע האנושות לסיאוב גמור הוא שבעה דורות, אז כבר אין תכלית לחיים בכלל ונגזר על העולם כיליון.  

פרק ג' - הקב"ה עושה את שלו.

הדורות חלפו והגזירה האלוקית הולכת וקרבה, החיים הולכים ומתקרבים לקיצם, עד כדי כך שאפילו האנשים הפשוטים מאבדים את הטעם להרבות את החיים. 

אחרי שישה דורות רגע לפני הדור השביעי והאחרון, מגיע רגע האמת: "ויאמר למך לנשיו עדה וצלה, שמען קולי נשי למך, האזנה אמרתי, כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי? כי שבעתים יקם קין ולמך שבעים ושבעה?" ומבארים חז"ל "וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי (בראשית ד, כג), רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר תְּבָעָן לְתַשְׁמִישׁ, אָמְרוּ לוֹ לְמָחָר הַמַּבּוּל בָּא, נִשְׁמַע לְךָ וְנִהְיֶה פָּרוֹת וְרָבוֹת לִמְאֵרָה?! אָמַר לָהֶן (בראשית ד, כג): כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי ?!, שֶׁיָּבוֹאוּ עָלַי פְּצָעִים בִּשְׁבִילוֹ, (בראשית ד, כג): וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי, שֶׁיָבוֹאוּ עָלַי חַבּוּרוֹת בִּשְׁבִילוֹ ?!, אֶתְמְהָא, קַיִן הָרַג וְנִתְלָה לוֹ שִׁבְעָה דּוֹרוֹת, וַאֲנִי שֶׁלֹא הָרַגְתִּי אֵינוֹ דִין שֶׁיִּתְלֶה לִי עַל זֶה??"[15] נשיו של למך מרגישות שסוף העולם קרב, העולם מתבוסס בחטאו וישועה רחוקה מלבוא, כך שבאופן טבעי אין למה להוליד ילדים, אך למך מרגיש מתוסכל, משהו בו בוער, הוא מרגיש שיש בו משהו טוב, שהוא חפץ בחיים, זיק של אופטימיות בוער בתוכו, וכי אני אשם? הוא זועק! הרי אני פחות גרוע מקין ואם לקין לקח זמן עד שהתפתח החטא והשתרש אצלי זה לא ימשך הרבה זמן? אך טענתו לא נשמעת: "רַבִּי אוֹמֵר הֲרֵי זֶה קַל וָחוֹמֶר שֶׁל חשֶׁךְ, אִם כֵּן מֵהֵיכָן גּוֹבֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁטַר חוֹבוֹ?" גם אם אתה באופן אישי לא חטאתה כמו קין, יש שטר חוב כללי, החטא כל כך שורשי באישיותו של קין ובצאצאיו כך שאין לסלוח אפילו לעוד דור אחד, החטא של הריגת הבל וביטול קדושתו הולך ומהדהד באנושות ומי יפרע את החוב?

אם כן המצב נראה אבוד, אך למך לא מוותר הוא מרגיש שיש בו משהו שצריך להמשיך, לא נותר ללמך אלא לקבול בפני האבא הגדול, האדם הראשון, "אָמַר לָהֶן אִיתָא נֵיזֵיל [נלך] גַּבֵּי אָדָם, אֲזַלּוּן לְגַבֵּי אָדָם, אָמַר לָהֶם [האדם הראשון לנשי למך] עֲשׂוּ אַתֶּם שֶׁלָּכֶם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ." האדם הראשון  גוער בהם, נכון, הכל נראה חשוך, נכון יש גזירה, החטא מלפף את האנושות מכל צדדיה, אך האם הופסק הציווי של פרייה ורבייה? האם מותר לנו לאבד את היסוד האופטימי? לא הכל מובן במחשבה האנושית שלנו! תנו לו לעשות את שלו, יש מחשבה עליונה לבריאה, יש עצת ה' הנשגבה העליונה למעלה מדעתנו, אנו רק משתתפים עמו, פועלים עם אל...  

הדרישה היא כמובן חזקה ואמיתית, אך מיד היא מתעוררת כלפי האדם הראשון בחזרה, "אָמְרִין לֵיהּ אַסְיָא אַסֵּי חִגְרְתָךְ [קודם רפא מכתך], כְּלוּם פָּרַשְׁתָּ מֵחַוָּה (הֲרֵי) ק"ל שָׁנָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹא תַּעֲמִיד מִמֶּנָּהּ בֵּן, אֶתְמְהָא, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע כֵּן נִזְקָק לְהַעֲמִיד תּוֹלָדוֹת" התביעה העצומה להתרומם מבעד הגלוי, להתבטל לציווי האלוהי, חזרה אל האדם בחזרה. מן הסתם האדם ידע את כל זה, אבל הוא בוודאי חשב לעצמו: הכל נכון... אבל... מחוה?? ממי שחטאה והחטיאה?? מי שגזרה מיתה לדורות?? מי שכל העולם כולו סובל בגללה?? ממנה יצא משהו?? פתאום דווקא מתוך דבריו לנשי למך חזרה אליו הצעקה ביתר שאת: תן לבורא לעשות את שלו ! התבטל לרצון ה' העליון !

פרק ד'- אורות מאופל.

"כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע כֵּן נִזְקָק לְהַעֲמִיד תּוֹלָדוֹת"[16] האדם הבין שגם מעבר להבנתו יש יסוד אופטימי במציאות, ה' מכוון את העולם לתיקון ועילוי, ולא רק שהאדם חזר לחוה, אלא הוא גם למד לחפש את הטוב שכן קיים, מתוך האמונה בישועת ה' הוא למד לצפות לישועה[17] , "וידע האדם עוד את אשתו" וברש"י "ומהו עוד? ללמוד שנתוספה לו תאוה על תאוותו..." הוא החל להביט בה בעין טובה, לעומת הזמן בו בעקבות החטא חוה נמאסה עליו לחלוטין הביטול לרצון ה' בנה בו את היכולת המיוחדת למצוא את הטוב שכן קיים ולהאמין בו.  

כאמור האדם התעורר להרבות את הטוב מחדש, את האופטימיות שאכן הוא יוכל ליצור זרע חדש שיחליף את תפקידו של הבל שהעמיד את צלם אלוהים באנושות. התוצאה לא אחרה לבוא: "ותלד בן ותקרא את שמו שת, כי שת לי אלוהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין" מזרע חדש זה הושתת העולם, ממנו יצא נח אשר שמר את האופי המיוחד של האדם הראשון ומצא חן בעיני ה', מתחדשת פה מדרגה חדשה, פה נולד ילד שנובע מתוך גישה מורכבת, האדם יודע שיש רע בעולם, יש חסרונות, יש בעיות אך הוא חוזר לחוה כדי להוליד ילד שינסה לשמר את הסגולה, את צלם אלהים למרות הרוע הגדול המקיף אותו, ע"י ההתמקדות בטוב והדגשתו, זוהי התשתית[18] עליה צומח הטוב האנושי מחדש במקום הבל, התפתחות הטוב גם בעומק הרע.

גם למך הצליח לשכנע את נשיו ואכן הם ילדו לו ילדים אך כאן נראה שהמצב מסובך הרבה יותר שהרי מראש המצב בדורו מעוות ומקולקל: "ויקח לו למך שתי נשים שם האחת עדה ושם השנית צלה" חז"ל עמדו על שמותיהם של נשי למך, "עדה, היא של פריה ורביה, ועל שם שמגונה עליו ומוסרת מאצלו, עדה תרגום של סורה. צלה, היא של תשמיש, על שם שיושבת תמיד בצלו"[19] גם אם היה איזה יסוד אופטימי של ריבוי חיים הוא היה טפל ולא עיקרי, החיים העיקריים נועדו לספק את הנטייה החושית הגסה של האדם ולא את זו האידאלית, וממילא גם הציפייה שילדים קדושים יצאו מזה היא נמוכה, האמת, שבתחילה נדמה שיש פה הצלחה, ודווקא נולדים ילדים עם כישרונות גדולים: "ותלד עדה את יבל הוא היה אבי ישב אהל ומקנה, ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תפש כנור ועוגב, וצלה גם הוא ילדה את תובל קין לטש כל חרש נחשת וברזל ואחות תובל קין נעמה"[20]  אך חז"ל מלמדים אותנו שריבוי האוהלים והמקנה לא היה כל כך תמים, כדברי רש"י: "מדרש אגדה [שהיה] בונה בתים לעבודת אלילים, כמה דאת אמר "סמל הקנאה המקנה" (יחזקאל ח, ג.)" דווקא מאותה אישה [עדה] שלמך קיים אותה כדי להרבות חיים, להרבות ילדים, היינו מצפים שיצא ילד שיהיה גם כן בעל אופי אידאליסטי, אך נראה שאותה נטייה קלושה לא הייתה עיקרית, ואף על פי שהיה פה יסוד גנוז, גם יבל עבד עבודה זרה.

יבל הוא הראשון שהתחיל ללכת לפתח את חי הנוודות[21], כמו אבותינו שהיו רועים את צאנם הרחק מחיי החברה, אדם כזה, רועה צאן, יכול הרבה יותר להשתקע בעולמו הפנימי, אך כל זה לא עזר, את כישרון הרוחני המיוחד לו הוא הפנה לעבודה זרה, במקום להתעלות, להתייחד עם בורא כל העולם, הוא נשאר בטומאת פירודה של התפיסה האלילית.

לא רק הוא, גם אחיו יובל השחית את דרכו "וכן ואחיו תופש כנור ועוגב", וביאר רש"י, "לזמר לעבודת אלילים" ביובל הכישרון המוזיקלי בא לידי ביטוי, במוזיקה בא לידי ביטוי, היופי ההרמוניה, אך במקום לזמר לה' הוא בחר לזמר לכוחות מפורדים, לעבודה זרה.

אצל צילה המצב עוד יותר בעייתי, הנישואים איתה מראש היו חסרי ערך אידאלי, ואם כן אין זה פלא שיצא ממנה תובל קין "לטש כל חרש נחשת וברזל", שעסק בפיתוח כלי המלחמה העתיקים, המשמשים את הרוצחים, את הנלחמים איש ברעהו, את כוחות הרשע בעולם, ושמו נאה לו "תובל [תיבל] אומנתו של קין. ותובל לשון תבלין, תיבל והתקין אומנתו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים"[22]. ברור שאת אותם הנפשות היה ראוי למחות מעל פני האדמה, ואכן מיד הגיע המבול ולא נשאר מהם זכר, ואם כן בינתיים, במבט הקצר, האנושי, נשי למך צדקו למה להוליד לריק ולבהלה? למה יש לצפות?

אין פלא שבחברתם של ילדים אלה גם אחותם לא הייתה "צדיקה גדולה", לפי הרמב"ן[23] היא הייתה לא פחות ולא יותר מ"אשת אשמדון, אם אשמדאי וממנה נולדו השדים, כי כן ימצא שמה בכתב שמושי השדים...". ובכל זאת הרי זה פלא, המדרש מוסר לנו מידע נוסף על אודותיה, "וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, נַעֲמָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל נֹחַ הָיְתָה, לָמָּה הָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ נַעֲמָה, שֶׁהָיוּ מַעֲשֶׂיהָ נְעִימִים"[24], ולפי שיטה זו כתב הרמב"ן ש"נתכוונו לומר שהיה לה שם בדורות ההם כי הייתה צדקת והולידה צדיקים, ולכן יזכירנה הכתוב, ואם כן נשאר לקין זכר מעט בעולם! ואם נאמר שאינה האישה שהוליד נח ממנה שלושת בניו אם כן אין בזה טעם להזכירה..." לכאורה יש פה מחלוקת קיצונית, אלא שניתן לתרץ ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", באמת כאמור הסביבה הקרובה שלה השפיעה עליה לרעה וכל כוחותיה הופנו לעבודה זרה: "וְרַבָּנָן אָמְרֵי נַעֲמָה אַחֶרֶת הָיְתָה, וְלָמָּה הָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ נַעֲמָה, שֶׁהָיְתָה מַנְעֶמֶת בְּתֹף לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים" אך אחרי שנח התחתן איתה הוא חשף בה את הטוב, את הנעימות, ודווקא דרכה התפתח העולם.

את האופי והכשרונות השונים של אחיה היא אכן ספגה יחד עם כל הסיגים והטומאה שאפפה אותם, אך כאשר היא התחתנה עם נח, גם הם התגלו בצורתם הטובה, כנגד אחיה שהיה מתבודד לע"ז ומחפש את תכלית החיים, נולד לה שם, שהוא המרכיב הרוחני בבריאה, הוא נושא בקרבו את התכלית, את הדבקות בה' האחד.

מאחיה שפיתח את חכמת הניגון והיופי, נולד יפת "השוכן באוהלי שם" ומרחיב את הופעת הקדושה אל היופי והשירה.

כנגד אחיה הרוצח תובל קין, נולד לה חם, שאמנם גם הוא היה שפל כמותו, וגם הוא לא רצה בהתפתחות העולם וכמו שמבאר הפסוק: "וירא חם אבי כנען את ערות אביו" "י"א שסרסו"[25] כלומר, הוא היה שקוע עמוק בתוך האגואיזם הפרטי, גם הוא מיואש מתיקון העולם, ועל כך אמרו חז"ל: "ומה ראה חם שסרסו? אמר להם לאחיו, אדם הראשון שני בנים היו לו, והרג זה את זה בשביל ירושת העולם, ואבינו יש לו ג' בנים ועודנו מבקש בן רביעי?"[26] 

אך סוף סוף משהו השתנה, לאחר המבול שעל העולם האנושי עברו ייסורים רבים, בהם הוא השיל מעליו את חלקיו הרעים, יכול הצד הטוב להתגבר על הרע ולנצחו, חם מקבל קללה, "עבד עבדים יהיה לאחיו" והאחים שנושאים את הכשרונות המבורכים הם הדומיננטיים, והם מנסים לכפות על חטאיו "וילכו אחרנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו".

אם כן קצת התבוננו כיצד עצת ה' פועלת במסתרים, הניצוץ הגנוז, שרצה להרבות חיים, שהיה קיים אצל למך, אכן חדר, בצורה גנוזה לילדיו, גם שאיש איננו רואה, מהם ספגה נעמה, ובשעת הכשר, כשהתחתנה עם נח, זה החל לצאת לפועל, לתיקון ההוויה לדורי דורות עד הופעתם העליונה והמשוכללת של ישראל.

פרק ה'- התחדשות התקווה האנושית.

התא הגרעיני המשפחתי של נח הושלם, אך בעקבות חטאיה - האנושות התחייבה כליה, כל ריבוי של חיים נאלץ להיפסק "ויבא נח ובניו ואשתו" "האנשים לבד והנשים לבד לפי שנאסרו בתשמיש המיטה"[27] אך בסיום המבול מיד חוזרת האופטימיות והתקווה דרך המשפחה הגרעינית של נח, "צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך" "איש ואשתו, כאן התיר להם תשמיש המטה"...[28]

אז אחרי שהופסקה לגמרי התקווה מהאנושות הכללית, בעקבות ההבטחה האלוקית ששוב לא יהיה מבול חוזרת ונשנית המצווה, ואין זה רק רשות והיתר אלא זו גם מצווה חיובית על כל בני נח[29], "וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי, עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו, ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ"[30] מעכשיו האנושות מצווה מחדש בריבוי החיים, יש תקווה, יש עתיד להארת צלם אלוהים בהוויה כולה.

ויותר מזה, העניין כל כך יסודי ומהותי שעד שהוקש לשפיכות דמים, "דָּרַשׁ בֶּן עַזַּאי כָּל מִי שֶׁהוּא מְבַטֵּל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים וּמְמָעֵט אֶת הַדְּמוּת, מַאי טַעְמֵיהּ שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, מִפְּנֵי מָה כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ." כי דווקא אחרי המבול, אחרי שהתברר עד כמה יכול האדם להתדרדר, צריך להדגיש את סגולתו וערכו, להחזיר את האמון בחייו, ולהדגיש את חשיבות קיומו.

הוראה יסודית זו, המאמינה באדם, המצווה את האנושות להרבות את חייה, היא כ"כ מהותית עד שכל העולם תלוי בזה "ודקדק לומר "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" בתוספת וא''ו לומר לצד שנשבעתי לכם שלא יכרת עוד כל בשר גם אתם תקבלו לפרות ולרבות. ומעתה תנאי הוא הדבר, ולפי זה ידוייק על נכון מאמרם ז''ל (נדה יג.) שאמרו "כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם" פירוש כיון ששבועת ה' שלא יכרת וגו' היתה בתנאי שיקבלו לפרות וכו' כפי זה המשחית זרעו בטל התנאי וכאלו מביא מבול וכו' והבן"[31].

פרק ו'- אמונתה של מרים.

העולם האנושי עדיין שקוע בחטאו, אברהם נבחר לייסד עם שיגאל את העולם, מאז בחירת ישראל ונתינת התורה המצווה בעיקר עוברת אל העם הזה, האומה הישראלית אמורה לתפקד כגרעין האנושי הטהור שיהיה "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" שתפקידו להפיץ שם ה' בעולם, ולכן עיקר הערך של ריבוי החיים עובר דרך האומה הישראלית דווקא.

אך זרע ישראל נפל לעבדות קשה במצרים, בשיא השעבוד פרעה החליט גם להרוג את הזכרים, גם אז בעומק הגלות, כשלא נראה כל סיכוי, המיילדות באמונתם האיתנה לא נכנעות, "וַתְּחַיֶּיןָ  אֶת הַיְלָדִים". ולא רק המיילדות גם כלל הנשים לא התייאשו "דרש רב עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים בשעה שהולכות לשאוב מים הקב''ה מזמן להם דגים קטנים ... ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים שנאמר {תהילים סח-יד} אם תשכבון בין שפתים וגו'... "[32] הגברים היו מיואשים לגמרי, אך הנשים נשארו בעלות אמונה, הגזירה האלוקית לפרות ולרבות חלחלה עמוק לתוך ליבם, האמון בחיים היה חזק מהכל, ודווקא בזכות שהם נשארו נאמנות לצו האלוהי והמשיכו להאמין בישועת ה' - הם זכו להיגאל.

התורה ממקדת אותנו במשפחת גדול הדור עמרם, חז"ל מגלים לנו, שגם הוא נפל לייאוש כבד: "תנא עמרם גדול הדור היה כיון [שראה ש]פרעה הרשע [אמר] "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" אמר לשווא אנו עמלין עמד וגירש את אשתו עמדו כולן וגירשו את נשותיהן" התורה מספרת לנו על מצב נוראי, גדול הדור בעצמו מאבד תקווה! דווקא ביתו, מרים, לא מתייאשת "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא שהלך בעצת בתו... אמרה לו בתו אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות, פרעה לא גזר אלא בעוה''ז ואתה בעוה''ז ולעוה''ב פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת שנאמר {איוב כב-כח} "ותגזר אומר ויקם לך" עמד והחזיר את אשתו עמדו כולן והחזירו את נשותיהן".

מרים מצליחה למצוא בתוך ההווה נחמה, היא מציינת שלושה עניינים התבררו לעמרם: ראשית, עמרם חשב, שאם כל הזכרים ימותו אין עוד תקווה כלל, מרים מאמינה בכוחם של הנשים, הם לעצמם בעלי איתנות של אמונה שבזה עצמו יש תכלית. "פרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות"!

גם אם אין תקווה, עלינו להרבות חיים, עצם הקיום, הוא עצמו חשוב, הוא עצמו מקנה את למי שנולד את העולם הבא, רצון החיים לעצמו גם אם הוא מיד נמנע, כיוון שהוא למטרה עליונה אין לזלזל בו, ולכן עלינו להרבות חיים בכל מקרה. "פרעה לא גזר אלא בעוה''ז ואתה בעוה''ז ולעוה''ב"!

והכי יסודי, יש עצת ה' בעולם, יש תכלית, הצדיקים יכולים להתעלות, להתחבר עם עצת ה' העליונה, ולהוציא אותה לפועל, המציאות בעלת עתיד "תן לה' לעשות את שלו..." !  "פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת!!"

מתוך כך נולד משה והוא אמנם מושלך ליאור ומהם הסיכויים של תינוק בן שלושה חודשים להינצל במצב כזה?? אך מרים עדיין לא מתייאשת: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק" לָמָּה עָמְדָה מִרְיָם מֵרָחוֹק?  אָמַר רַבִּי עַמְרָם בְּשֵׁם רַב לְפִי שֶׁהָיְתָה מִרְיָם מִתְנַבֵּאת וְאוֹמֶרֶת עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁיּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁנּוֹלַד משֶׁה נִתְמַלֵּא כָּל הַבַּיִת אוֹרָה, עָמַד אָבִיהָ וּנְשָׁקָהּ עַל רֹאשָׁהּ...  כֵיוָן שֶׁהֱטִילוּהוּ לַיְּאוֹר, עָמְדָה אִמָּהּ וְטָפְחָה לָהּ עַל רֹאשָׁהּ, אָמְרָה לָהּ בִּתִּי וְהֵיכָן נְבוּאָתֵךְ? וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק וגו'. לָדַעַת מַה יְּהֵא בְּסוֹף נְבִיאוּתָהּ"[33].

במצב כזה שבגלוי המצב קשה חייבים לעמוד במקום עליון, להתייצב על האמת הקבועה, העליונה, שה' מנהל את המציאות, זוהי ההתייצבות של מרים, הקביעות העליונה הנמשכת מתוך הארת רוח הקודש  - ההשגה הבהירה והעליונה ברצון האלוהי העליון הקבוע והיציב: "וְרַבָּנָן אָמְרִין כָּל הַפָּסוּק הַזֶּה עַל שֵׁם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ נֶאֱמַר, "וַתֵּתַצַּב", עַל שֵׁם "וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצַּב" , זהו מבט שלא מסתכל בהווה הוא חייב להתנשא למרחקים, לצפות את העתיד, "מֵרָחֹק", עַל שֵׁם (ירמיה לא, ב): מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי" להתרומם למחשבת ה', לדעתו העליונה, "לָדַעַת מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ", עַל שֵׁם (שמואל א ב, ג): כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' "

ובאמת רק בזכות התייצבות זו, בתוך ארמון מצרים, בשיא הטומאה, משה בחשאי הצליח לינק מאימו, ממקום טהור, עד שברבות הימים נעשה מושיעם של ישראל.

פרק ז' – כבשי דרחמנא למה לך?

ישראל יוצאים ממצרים מקבלים תורה יורשים את הארץ ומקימים מקדש ומלכות, אך מאז ימי שלמה חלה התדרדרות, ה' מבקש להשרות שכינתו באומה, אך כנסת ישראל ישנה: "אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה", האומה מסרבת לפתוח לשכינה שתשכון בתוכה, היא מתפתה לקסמי עבודת האלילים הסובבים אותה "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי איככה אטנפם?" אז מתחילה להיות הסתרת פנים, הדוד עוזב את הדלת ומתחיל ללכת לביתו "דודי שלח ידו מן החֹר" "כשאמרתי [כנס"י] רחצתי את רגלי ולא אפתח לך ולא אשוב מן ע''א שבחרתי בה  [ה'] "שלח ידו". והראה נקמתו בימי אחז והביא עליו חיל מלך ארם (ד''ה ב כח) ויכו בו וישב ממנו שביה גדולה..." באותה תקופה בדורו של הושע גם החלה גלות מלכות ישראל, מכה גדולה זו עוררה את מלכות יהודה ובראשם חזקיהו, "ומעי המו עליו, קמתי אני לפתח לדודי וידי נטפו מור ואצבעתי מור עבר על כפות המנעול ", "בא חזקיהו בנו ושב בכל לבבו לדרוש להקב''ה וכל דורו שלמים לא קם דור בישראל כמותם כמו שמפורש בחלק "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ מגבת ועד אנטוכיא ולא מצאו איש ואשה שאין בקיאין בהלכות טומאה וטהרה וזהו וידי נטפו מור וגו' אף יאשיהו נאמר בו (מלכים ב כג) וכמוהו לא היה לפניו מלך כי ראה פורענות שבאה על מנשה ועל אמון לקיים שלח ידו מן החור ומעי המו עליו"[34] , אך זה היה מאוחר מידי הסיאוב האלילי חדר לעומק חיי האומה, "פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר" "לא ביטל גזרתו"[35] "נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני"...

חזקיהו משיג את כל זה ברוח הקודש הוא יודע שבנו יצא לתרבות רעה, וחיי האומה הולכים להתדרדר ולכן גם הוא נמנע מפרייה ורבייה, פה ניצב ישעיהו להעמיד אותו על האמת, "בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה', צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו' מאי כי מת אתה ולא תחיה מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא אמר ליה מאי כולי האי אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה א''ל משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו א''ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד! ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד ![36] , חזקיהו השתכנע אבל כידוע נולד ממנו מנשה שחטא יותר מכל מלך אחר "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה, לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה' " ומאי פה לפה? אלו הנביאים שנאמר בהם "פה אל פה אדבר בו..."[37].

מצבו היה כל כך גרוע עד שלא היה שום סיכוי נראה לעין שהוא יחזור בתשובה, "וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד תורה אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב"[38] אך גם פה מתערבת עצת ה' להחזירו למוטב, "אלא [כיוון שנלקה ב]ייסורין [חזר בתשובה] שנאמר {דברי הימים ב לג-י} וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרוהו בנחשתים ויוליכהו בבלה וכתיב {דברי הימים ב לג-יב} ובהיצר לו חילה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני (ה') אלהי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלים למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלהים הא למדת שחביבין יסורין" כמו בדור המבול גם פה הייסורים חושפים את נקודת הטוב שקיימת בגניזה, אי אפשר לבטלה רק כי כרגע איננו רואים אותה, עלינו לקיים "גזירתו של מקום", ואפילו מנשה עצמו שכבר נדחה לגמרי מצד מידת הדין ישנה הנהגה אלוקית של חסד להעלותו לעולם הבא להתייחס לעומק רצונו, "א''ר יוחנן משום רשב''י מאי דכתי' {דברי הימים ב לג-יג} וישמע אליו ויחתר לו ויעתר לו מיבעי ליה מלמד שעשה לו הקב''ה כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה מפני מדת הדין"[39].

פרק ח'- גלות וגאולה.

אולי גם מכאן לקחה האומה בכללה כח כל ימי הגלות, לסבול עול גלות ולא להתייאש מהגאולה, למרות הסתרת הפנים וחורבן המקדש, אז כבר עלתה המחשבה להפסיק להרבות חיים[40] "מיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות ומבטלת ממנו תורה ומצות... דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים..." אמנם גם אז מצוות פרייה ורביה לא פסקה לגמרי, וכדברי התוספות שם, "תימה ! הכתיב פרו ורבו ?! ושמא על אותן שכבר קיימו פריה ורביה קאמר..." כלומר ברור לאומה שגם אם הכל נראה חשוך את המצווה מקיימים.

מבטם העמוק של ר' עקיבא ור' יהושע, שההווה לא הכהה כלל את מבטם עד כדי כך שאפילו בדור החורבן לא רק שלא נמנעו מפרייה ורבייה אלא גם תבעו את הרחבתה, בריבוי חיים וריבוי תורה: "רבי יהושע אומר נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנא' {קהלת יא-ו} בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים" ר''ע אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנא' בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנך ידך..."

ותחת אשר בגלות הייתה מכל מקום עצירה מסוימת של החיים על זה נאמר: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה" בוודאי שעתה עת גאולה, בו האומה חוזרת לארצה אנו מצויים ביתר שאת ויתר עז להרבות חיים להרבות טוב, ולהפיץ אור ה' בעולם עד לגאולתנו השלימה: "אָמַר ה' הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבו אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד, כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא"[41].

[1] בראשית פ"א פס' כו – כח.

[2] בראשית פרק א' פס' כז'.

[3] כך לפי הרמב"ם במו"נ חלק א' פרק א'.

[4] על פי הרמב"ן בראשית פרק א' פס' כו'.

[5] עיין נפש החיים (שער א' פ"א – פ"ו) והשל"ה הקדוש (ח"א עמ' לו'- מא') בביאור "צלם אלהים", וכן הרמח"ל דעת תבונות ח"ב עמ' כג'.

[6] רד"ק במקום. ע"פ יבמות ס"ה: שהרי מכאן למדו חז"ל שהאיש מצווה בפריה ורבייה ולא האישה. "וכבשה" חסר ו'. ולא כרמב"ן שיצוטט לקמן שביאר שזו רק ברכה.

[7] בראשית שם פס' כ"ז.

[8] "זה ספר תולדות אדם" "אמר ריש לקיש וכי ספר היה לו לאדם הראשון? אלא מלמד שהראהו הקב"ה לאדם דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו". לכן עפרו שממנו נברא נלקח מכל העולם (כמבואר בסנהדרין לח: "תניא היה ר' מאיר אומר אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו" ועיין במהר"ל בחידושי אגדות שם). והתרכז במקום שעתיד להיבנות המזבח זהו המקום הכולל את כל האיכויות של ארצות תבל - הוא הר המוריה המתנשא בליבה של ארץ ישראל כמבואר בבראשית רבה י"ד ח' : " 'מן האדמה' – רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמרו: ממקום כפרתו נברא, היך מה דאת אמר 'מזבח אדמה תעשה לי' (שמות כ', כ). אמר הקב"ה: הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו, והלואי יעמוד". 

[9] עיין עולת ראי"ה עמ' קפא' : "וכל הגילוי של הפרט איננו בא כי אם כדי להסביר איזה תכן של הבלטה ללבישת הצורה אשר לעשר הגדול של הכלל, שבאחדותו הגדולה הוא יותר רב, ויותר מושפע בשפעת צורות, מכל המוני המונים של הפרטים" עיין בנספח ב' בהרחבה.

[10] המשילו זאת חז"ל: "מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה" יבמות סג. שרק עמה התאחדה נשמתו.

[11] עירובין יח:

[12] שבת קמו.

[13] אבות דר' נתן בראשית ב, ה: "...אף אדם הראשון יצא מהול, שנאמר (בראשית א') ויברא אלקים את האדם בצלמו"

[14] רש"י

[15] בראשית רבה כג,ד.

[16] בכך המדרש מסביר את ההקשר בין הפסוקים שעוסקים בלמך לפס' הבא אחריו שעוסק בחזרתו של האדם אל אשתו.

[17] עיין בעי"א שבת א' בעניין זה.

[18] כך פירש הרמב"ן את מהות השם "שת".

[19] רש"י במקום.

[20] בראשית, ד, נכון שלפי סדר הפסוקים לידת הילדים מוקדמת לוויכוח עם נשיו, אך ניתן לבאר שהתורה מפרטת את הוויכוח כביאור לסיבה שבגללם הם בסוף כן הולידו, שהרי בסוף השתכנעו, וכך נראה, כי הסיבה שהם פרשו ממנו נכונה כבר מהרגע הראשון ואין סיבה לומר שפתאום אחרי לידת ילדיהם הם פרשו ממנו... 

[21] רד"ק בראשית, ד, כ

[22] רש"י בראשית ד,

[23] במקום.

[24] בראשית רבה במקום.

[25] רש"י בראשית ט,

[26] רשי, שם.

[27] רש"י בראשית ז,

[28] רש"י בראשית ח,

[29] אמנם לאחר שנתנה התורה המצווה נשארה לישראל לבדם. (מנחת חינוך על מצווה זו)

[30] נכון שרש"י כתב שבפרשת בראשית ציווי ה' לאדם הוא לברכה בלבד ופה למצווה, אמנם אין כן דעת החינוך שהביא את הפס' מפרשת בראשית למצווה. ואולי ניתן להסביר כנ"ל שאחרי שהפסיקה המצווה במבול צריך לחדש אותה שוב ביציאה מן התיבה.

[31] אור החיים הקדוש, בראשית פ"ט.

[32] סוטה יא:

[33] שמות רבה א, כב

[34] רש"י שם.

[35] רשי"שם.

[36] ברכות, י.

[37] דברים רבה ליברמן עקב.

[38] סנהדרין קא.

[39] סנהדרין קג.

[40] אולי כמו שבזמן המבול היה ציווי להפסיק בפרייה ורבייה.

[41] ישעיהו נד, א-ה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.