אחת התמיהות הגדולות העולות בפרשת במדבר בפרט ובתורה כולה בכלל היא בעניין המספרים המוזכרים בפסוקים. לא אחת, בראותינו את המספר שכתבה התורה, אנחנו תמהים האם התורה התכוונה שהמספר אותו כתבה הוא אכן המספר המדויק, או שמא מסיבות שונות התורה שינתה במעט את המספר. הדבר עולה הן בפסוקי התנ"ך שהם בעלי רקע סיפורי והן בפסוקים שהם בעלי רקע הלכתי. עיקר עיסוקינו בסימן זה יהיה בנושא המספרים העולים מתוצאות המפקדים שנערכו בספר במדבר, אך ברור הדבר שיהיו נקודות השקה נוספות למספרים נוספים המוזכרים בתנ"ך כולו.
הצגת התמיהה:
לאורך ספר במדבר, מופיעים שני מניינים בהם מנה משה רבינו את עם ישראל: האחד בפרשת במדבר והשני בפרשת פנחס. ישנם מספר הבדלים בין שני המניינים האלה, בעיקר למי שמדקדק בלשון הפסוקים בשני המקומות (ועל כך הרחבנו באוצר הפרשנים), אך דבר אחד עולה משני המניינים גם יחד: ללא יוצא מן הכלל, מספר כל אחד מהשבטים שנמנו הסתכם בסכום שמתחלק לעשר: שבט ראובן מנה 46,500 אנשים, שבט שמעון מנה 59,300 אנשים וכן הלאה.
מעבר לשאלה הנוגעת לכך שכל המספרים מתחלקים ליחידות של עשרות, ישנה שאלה נוספת העולה מהתבוננות בסכום האנשים שנמנו: רק פעם אחת, במניין של שבט ראובן שבפרשת פנחס, עולה סכום מניין האנשים לסכום מספרים שאינו מתחלק בחמישים: סכום מניינם עלה לכדי 43,730. כיצד ייתכן הדבר שסכום מניין כל השבטים, הן בפרשת במדבר והן בפרשת פנחס, הם סכומי מספרים המתחלקים לחמישים, ומדוע שונה הדבר פעם אחת ויחידה, אצל שבט ראובן, שם אנו רואים שאין סכום המספרים מתחלק בחמישים?
"ארבעים יכנו":
בספר דברים[1] כתוב שאדם שהתחייב מלקות בבית דין, לוקה ארבעים מלקות:
(ב) וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר: (ג) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ:
למרות שהתורה כתבה בפירוש שאדם שהתחייב במלקות לוקה ארבעים פעמים, במשנה במסכת מכות[2] ישנה מחלוקת תנאים לגבי מספר המלקות שלוקה אדם שהתחייב בבית דין:
כמה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת, שנא': במספר ארבעים, מנין שהוא סמוך לארבעים; ר' יהודה אומר: ארבעים שלימות הוא לוקה. והיכן הוא לוקה את היתירה? בין כתפיו.
מהמשנה עולה, שר' יהודה אכן מבין את מספר המלקות שכתבה התורה כפשוטו, ולשיטתו, אדם המתחייב מלקות בבית הדין לוקה ארבעים מלקות. לעומתו מחדש תנא קמא, שכאשר כתבה התורה את המספר ארבעים, היא לא התכוונה באמת לכך שאדם ילקה ארבעים מלקות, אלא הכוונה היא שאדם ילקה שלשים ותשע מלקות. הלימוד עליו מתבסס תנא קמא בכדי לגרוע את ההלקאה האחרונה היא על צירוף שני הפסוקים גם יחד: "במספר" שהיא המילה האחרונה שבפסוק ב' למילה ארבעים שהיא הראשונה שבפסוק ג'[3].
הרמב"ם פסק להלכה כתנא קמא. מלשונו של הרמב"ם נראה שגם אותו הטרידה העובדה שהתורה כתבה שאדם לוקה ארבעים מלקות ואילו להלכה נפסק שלוקים רק שלשים ותשע מלקות, וייתכן שמדבריו ניתן יהיה למצוא פיתרון לשאלתינו. וכך כותב הרמב"ם[4]:
כיצד מלקין את המחוייב מלקות, כפי כחו שנאמר כדי רשעתו במספר, וזה שנאמר ארבעים שאין מוסיפין על הארבעים אפילו היה חזק ובריא כשמשון, אבל פוחתין לחלש שאם יכה לחלש מכה רבה בודאי הוא מת, לפיכך אמרו חכמים שאפילו הבריא ביותר מכין אותו שלשים ותשע שאם יוסיף לו אחת נמצאת שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו.
הרי שלהלכה פסק המרב"ם כדעת תנא קמא האומר שאדם שלוקה מתחייב שלשים ותשע מלקות, למרות שהתורה כתבה שאדם זה לוקה ארבעים מלקות. הלכך מוסיף הרמב"ם שלש מילים: "לפיכך אמרו חכמים". במפרשי הרמב"ם מצאנו מחלוקת בהבנת דברים אלה של הרמב"ם: ישנם מפרשים (כמו הלחם משנה) המדייקים מלשונו של הרמב"ם שאכן מדין תורה אדם לוקה ארבעים, אלא שחכמים אמרו שאדם ילקה רק שלשים ותשע מלקות, ודין זה הוא ככל דין דרבנן. לפי שיטה זו, מובן הדבר שכאשר התורה כתבה "ארבעים" היא אכן התכוונה דווקא למספר ארבעים, וחכמים הם אלה שהחליטו משיקוליהם להגביל את מספר ההלקאות לשלשים ותשע. מנגד, יש ממפרשי הרמב"ם (כמו הכסף משנה) הסוברים שאכן כוונת הרמב"ם היא שגם מדין תורה מלקים רק שלשים ותשע מלקות, אלא שהרמב"ם הלך כאן לפי שיטתו, וקורא לדין שאינו מפורש ממש בלשון התורה "דברי סופרים", גם אם חז"ל למדו את הדין מדרשה של פסוקים ויש לדין זה תוקף של דין דאורייתא. לפי שיטה זו יש להסביר מדוע השתמשה התורה במספר ארבעים כשכוונתה הייתה לשלשים ותשע.
לכאורה היה ניתן להעמיד את המחלוקת בין מפרשי הרמב"ם בהבנת כוונת התורה בשעה שהיא כתבה את המספר ארבעים: הסוברים שהרמב"ם התכוון לומר שמדין תורה הלוקה לוקה ארבעים מלקות ורק חכמים הם שהגבילו את המלקות לשלשים ותשע מלקות, יסברו שכאשר התורה כתבה את המספר "ארבעים" הכוונה היא דווקא לארבעים, והלימוד של חז"ל הינו רק דרשא כדי לחזק את קביעתם שלא להלקות יותר משלשים ותשע מלקות. לעומתם, הסוברים שהרמב"ם גם הוא חושב שמדין תורה אין לוקים יותר משלשים ותשע מלקות, יאמרו שכאשר התורה כתבה "ארבעים", היא לא התכוונה דווקא למספר ארבעים, והדבר נתון לשינויים מסיבות שונות כמו שכאן למדו חז"ל על ידי דרשה שיש להגביל את מספר ההלקאות לשלשים ותשע.
אלא שמצאנו הסברים אצל המפרשים המסבירים לנו מדוע נקטה התורה דווקא במספר ארבעים למרות שכוונתה האמיתית היא למספר שלשים ותשע. נביא רק שני הסברים: הראון הוא הסברו של רדב"ז[5] המסביר כך: ישנו איסור נוסף שחכמים למדו מהפסוקים בתורה המדברים על עניין המלקות והוא האיסור על הדיין להוסיף מלקות מעבר למספר המלקות שבית הדין אמד שהלוקה יכול ללקות. מחדש הרדב"ז שאם הדיין הלקה ארבעים מלקות במקום שלשים ותשע, אין הוא עובר על איסור "לא יוסיף" ודבר זה נלמד מכך שהתורה כתבה "ארבעים". רק בהוספת ההלקאה הארבעים, הדיין אינו מתחייב, אך אם הוא הוסיף את ההלקאה הארבעים ואחת, אזי הוא מתחייב. ההסבר השני הוא הסברו של המהר"ל. בפירוש גור אריה[6] כתב המהר"ל שהאדם היה ראוי ללקות ארבעים מלקות משום שהמספר ארבעים מייצג את ארבעים הימים בהם נוצר הולד. האדם שחטא קלקל את מטרת בריאתו ולכן מגיעים לו ארבעים מלקות: יום כנגד כל יום בבריאה שקלקל. אלא שהקב"ה ברוב רחמיו לא רצה למצות את הדין עם החוטא, ולכן ציווה להפחית הלקאה אחת מארבעים המלקות המגיעות לחוטא. הסבר דומה נוסף שכתב המהר"ל שם הוא שאכן הולד נוצר במשך ארבעים יום, כאשר ביום הארבעים מקבל הולד את הנשמה. החטא הוא מצד גוף האדם שהוא נוצר במשך שלשים ותשע ימים. לכן, לאחר שהחוטא לקה שלשים ותשע מלקות כנגד יצירת הגוף, נשארת הנשמה בטהרתה, ואין צורך להלקות את ההלקאה האחרונה.
לפי דברים אלה, גם הסוברים שמדין תורה אדם מתחייב שלשים ותשע מלקות, הרי שיש סיבה מיוחדת לכך שהתורה כתבה את המספר ארבעים, ומהדברים עד כאן עולה בבירור שכאשר התורה כתבה מספר כלשהו, היא כתבה מספר זה מסיבה מוכרחת: אם מפני שמספר זה הוא המספר המדויק אליו התכוונה התורה (כמו פרשני הרמב"ם הסוברים שמדין תורה אדם לוקה ארבעים מלקות) ואם כדי ללמדנו דבר מה, הלכתי (כרדב"ז) או מחשבתי (כמהר"ל).
"תספרו חמשים יום":
מקום נוסף בו מצאנו דיון בכוונת המספר אותה כתבה התורה הוא בספירת העומר. לכאורה ישנה סתירה במספר הימים שציוותה התורה לספור מחג הפסח ועד לחג השבועות:
(ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: (י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:
מפסוקים אלה[7] לכאורה משמע שיש לספור שבעה שבועות, דהיינו, ארבעים ותשעה ימים. אולם מצאנו פסוקים נוספים[8] מהם עולה שיש לספור חמישים יום:
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:
וכאן עולה השאלה: כיצד יכולה התורה לכתוב בספר דברים שיש לספור שבעה שבועות, דהיינו ארבעים ותשעה ימים מחג הפסח ועד לחג השבועות, ואילו בספר ויקרא לכתוב שיש לספור חמישים יום? גם בספר ויקרא עצמו ישנה סתירה מפורשת: בפסוק טו' כתוב שיש לספור שבע שבתות ואילו בפסוק טז' כתוב שיש לספור חמישים יום?
רוב מפרשי התורה הלכו באחת משתי הדרכים שהציע רש"י כדי ליישב את הסתירה שעולה לכאורה מבין הפסוקים, ונביא את שתי האפשרויות:
- לפירוש זה קורא רש"י "מדרשו". כוונת התורה היא שאכן יש לספר שבעה שבועות, דהיינו, ארבעים ותשעה ימים. "והקרבתם מנחה חדשה" היינו שביום החמישים מקריבים את המנחה. לפי פירוש זה יוצא שהמילים "חמישים יום" אינם מוסבים על המילים "תספרו" אלא שהם מחוברים להמשך הפסוק: "חמישים יום – והקרבתם מנחה חדשה לה'", היינו שביום החמישים יש להקריב את המנחה.
- לפירוש זה קורא רש"י בשם פשוטו, ולפי פירוש זה מציע רש"י לסרס את הפסוק. לאחר סירוס הפסוק, יש לקרוא את הפסוק כך: עד ממחרת השבת השביעית, שהוא היום החמישים, תספרו את הימים. כלומר: חובת הספירה היא לאורך כל ימי שבעת השבועות, וביום החמישים מפסיקים לספור.
הוי אומר, לשני הפירושים של רש"י, כוונת התורה בכתבה את המספר חמישים הייתה שלא נספור ממש חמישים יום. יש לספור שבעה שבועות, ארבעים ותשעה ימים, וביום החמישים להפסיק ולספור ולהביא את המנחה. ההבדלים בין הפירושים הם רק האם הדבר נלמד כפשוטו על דרך סירוס הפסוק או כמדרשו שהתורה בעצם מלכתחילה התכוונה שאת המנחה יקריבו ביום החמישים אך עצם הספירה היא עד היום הארבעים ותשע. אך ישנו מכנה משותף בין שני פירושי רש"י: לשניהם גם יחד יש משמעות לכך שהתורה אמרה "חמישים" משום שהתורה התכוונה בכך ליום השבועות עצמו, ליום שבא אחרי ספירת שבעת השבועות.
הרא"ש[9] שואל את אותה השאלה ששאלנו, אלא שבמקום להקשות מפסוק על פסוק, הוא מקשה על עיקר הדין שסופרים רק ארבעים ותשע יום:
יש מקשין כיון דקרא קאמר תספרו חמשים יום למה אין אנו מונין אלא תשע וארבעים יום ודוחקין לפרש הפסוק עד ממחרת השבת שהוא יום חמשים תספרו אי נמי חמשים יום אוהקרבתם דבתרי' קאי והכי קאמר עד ממחרת השבת תספרו ולא עד בכלל חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'.
בפתח דברי הרא"ש שהבאנו, הביא הרא"ש את שני הפירושים שכתב רש"י ליישוב הסתירה שבין הפסוקים. הרא"ש אינו מקבל תירוצים אלה, ולפני שהביא פירושים אלה, כתב "ודוחקין לפרש". אולם, עתה יביא הרא"ש הסבר משלו:
ולי נראה שאין אנו צריכין לדחוקות הללו. כיון דכתב ביה בהדיא שבעה שבועות תספר לך אין לספור יותר משבעה שבועות ומתספרו חמשים יום לא קשיא מידי שכן דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד. כיוצא בו כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (בראשית מו) וכן ארבעים יכנו (דברים כה).
הוי אומר, אליבא דהרא"ש, כך דרכה של תורה. כאשר התורה כותבת מספר הקרוב למספר עגול, התורה מעגלת את המספר. כך הדבר גם בנוגע לדין של "ארבעים יכנו" כשכוונת התורה הייתה באמת לשלשים ותשע מלקות, אלא שהתורה עיגלה את מספר המלקות, כך הדבר גם כשהתורה כתבה שלמצרים ירדו מבית יעקב שבעים נפש כאשר באמת ירדו רק שישים ותשע והתורה עיגלה את המספר לשבעים[10] וכך הדבר גם בענייננו שהתורה ציוותה לספור ארבעים ותשעה ימים, וכשכתבה התורה חמישים, היא בעצם עיגלה את המספר.
אולם, נראה לדייק מדבריו של הרא"ש שלא ניתן לומר באופן שרירותי בכל מקום שהתורה עיגלה את המספר. הרא"ש עצמו כותב "כשמגיע המספר לסכום עשירית פחות אחת", הוי אומר, רק במקום שהמניין היה אמור להיות קרוב לכדי מספר עגול ביחידה אחת: תשע, תשעה עשר וכן הלאה, ניתן לומר שהתורה עיגלה את המספר לסכום עגול, אך במקרה וסכום המניין אמור להיות במרחק של יותר מיחידה אחת מלהיות מספר עגול: שמונה או שמונה עשר, אין לומר שהתורה עיגלה את המספר. זהו גם המכנה המשותף בין כל המקרים אותם הביא הרא"ש: ספירת העומר (חמישים במקום ארבעים ותשע), מלקות (ארבעים במקום שלשים ותשע) ומניין הבאים למצרים (שבעים במקום שישים ותשע).
לסיכום עד עתה: מצאנו מחלוקת ראשונים בנוגע לשאלה האם התורה נוהגת לעגל מספרים: רש"י (וראשונים נוספים שפירשו כך את הפסוק) יסברו שהתורה לא נוהגת לעגל מספרים ואילו הרא"ש סובר שבמקרה שחסרה רק יחידה אחת להשלמה לסכום של עשרות, התורה כן מעגלת את המספרים.
הסברי בעל המשך חכמה, הרב קמינצקי והרב מן ההר זצ"ל:
נחזור עתה לשאלה שבה פתחנו: כיצד ייתכן הדבר שמניין כל השבטים עגולים? הרי גם לפי הרא"ש, לא ניתן לומר שהתורה עיגלה את כל המספרים מכיוון שהרא"ש סובר כן רק במקרים בהם חסר רק אחד לכדי המספר העגול. ייתכן גם לומר שלשיטת הרא"ש התורה עיגלה מספרים גם במקרה והייתה יחידה אחת שהתווספה על המספר העגול, כגון במקרים בהם הסכום הוא ארבעים ואחד, חמישים ואחד וכדו', אך עדיין קשה הדבר כיצד יצא הדבר שסכום מניינם של כל אחד משנים עשר השבטים היה חסר יחידה אחת לסכום העגול, עגול לגמרי או שהייתה לו תוספת של יחידה אחת לסכום העגול.
בעל המשך חכמה[11] התייחס לשאלה זו ואלה הם דבריו:
יתכן, דכתיב במספר ישראל מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם (לעיל א, ג) דלא נמנו רק עשיריות לא אחדים, לכן בכל המספר לא נזכר אחדים, והוא כי כל ראש מבני ישראל נתן מספר אנשיו, והיו שרי עשרות, ומכל מספר הקטן עשו מספר הכולל, ופחות מעשרה לא היה ראש עליהן בלבד לכן כתיב לצבאותם, שאין מחנה פחותה מעשרה.
בעל המשך חכמה מציע פיתרון למספרים העגולים שמצאנו במניינים כאשר הפיתרון הוא טכני: המניין נעשה על ידי שרי עשרות שמונו לשם כך. במקרה ומספר האנשים לא היה עגול, צורפו אנשים אלה לשרי עשרות, אך בפועל הם נחשבו כחלק משרי העשרות, וממילא יוצא שלא החשיבו כלל את מספר היחידות. אמנם, לפי בעל המשך חכמה משמע שהיחידה הקטנה ביותר הייתה יחידה של עשרות, והיה זה דרך מקרה שמניין כמעט כל השבטים היה מאה או חמישים.
הרה"ג יעקב קמינצקי זצ"ל בספרו "אמת ליעקב"[12] הולך צעד נוסף בהסבר המספרים העגולים, כאשר לצורך ההסבר הוא כותב יסוד גדול בכל התורה כולה. ישנו הבדל מהותי באופן ארגון בני ישראל בין ענייני קדושה לענייני מלחמה: בענייני קדושה ההיררכיה של שרי בני ישראל הייתה באופן הבא: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. אולם, כשיוצאים למלחמה, המפקדים שמונו על בני ישראל כללו רק שרי אלפים ושרי חמישים[13]. להוכחת העניין מביא הרב קמינצקי שני פסוקים: פסוק מספר שמואל בתיאור משפטי המלך[14] "ולשום לו שרי אלפים ושרי חמישים" ואילו שרי מאות ושרי עשרות לא הוזכרו כאן, ופסוק נוסף מספר מלכים[15] "וישלח אליו שר חמישים וחמישיו".
בדרך זו מסביר הרב קמנצקי שהשורש ח.מ.ש המורה על חימוש ומלחמה מקורו במספר חמישים, והסיבה לכך היא משום שהמסגרת הקטנה ביותר בה התארגנו למלחמה הייתה יחידות של חמישים: "ואתם תעברו חמשים לפני אחיכם כל גבורי החיל"[16] כשהכוונה היא שיעברו מפקד לקראת היציאה למלחמה, "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים"[17] כשהכוונה היא שבני ישראל עלו ממצרים כשהם מחומשים ומוכנים לקראת היציה למלחמה וכן הביא הרב קמינצקי ראיות נוספות.
ממילא לפי דבריו, מובן מדוע הסכום של מניין כל אחד מהשבטים הוא מאה או חמישים: פשוט כדי לספור את עם ישראל, השמשו בשרי חמישים ושרי אלפים (בניגוד למשך חכמה הסובר שהשתמשו גם בשרי עשרות). כל הנמנים שהיו יתרים על חמישים, צורפו לשרי חמישים אחרים, ובמקרה הצורך שבו לא היה ניתן לצרף את האנשים ליחידה שלימה של חמישים אנשים, התורה עיגלה את מספרם, וכך יצא שסכום מניינם של כמעט כל השבטים הם סכומים התחלקים בחמישים.
הרב קמינצקי מסביר גם את השינוי אצל שבט ראובן בפרשת פנחס: הסיבה היא שמשפחת הפלאי היא אית המשפחות המרכיבות את שבט ראובן. ממשפחת הפלאי נולדו דתן ואבירם, וכזיכרון לנס שעשה ה' בהענישו את המשתתפים בעדת קרח, השאירו יחידה צבאית אחת שהיו בה רק שלושים חיילים. הסיבה שלא עשו כן גם לשבט לוי, שהרי קרח עצמו היה משבט לוי היא משום שבני קרח לא מתו, ולכן לא ראו טעם להנציח את עונשם.
הרה"ג שלמה מן ההר זצ"ל[18] כתב באופן דומה למשך חכמה ולרב קמינצקי, וסובר שהמניין נעשה על ידי שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים. בהמשך דבריו מנסה הוא להסביר את המספרים המעוגלים הן לפי הרא"ש והן לפי הראשונים שחלקו עליו וכך מסביר הרב מן ההר את הדברים על פי הרא"ש:
לפי דברי הרא"ש שהמקרא נוהג הרבה פעמים לנקוט במספרים מעוגלים נאמר שכל מספרי המאות אינם אלא מעוגלים, או שיש בהם מעט יותר ממאה או מעט פחות ממאה. אבל היחידות של עשרה ושל חמישים הם מדויקים, שכל האנשים שהיו עודפים על חמישים או שהיו פחות מחמישים פוזרו בין כל יחידות המאות של אותו שבט, ועשר היחידות של מאה בכל שבט צורפה לאלף. אלא שאת החמישים של שבט דן והשלשים של שבט ראובן לא פיזרו בין המאות, מפני שבמקרה היו כאן כפולות של עשרה, ואולי הייתה הסיבה לכך מפני ששר החמישים הממונה עליהם היה על פי כישוריו האישיים גם ראוי בעצמו להיות שר מאה או גם שר אלף, על כן לא ביטלו את היחידות האלה והם נשארו עם המספר החריג שלהם.
לאחר הסבר הדברים על פי הרא"ש, מסביר הרב מן ההר את הדברים לפי הראשונים שחלקו על הרא"ש:
אבל אם נלך בעקבות המפרשים האחרים הטורחים לפרש את "שבעים" הנפשות של בית יעקב ו"החמישים" הימים של ספירת העומר, וה"ארבעים" המלקות שהרשע לוקה בבית דין כמספרים מדויקים, ונפרש גם את המספרים שננקטו בשני המניינים שבספר במדבר שהם מספרים מדויקים עד לאחד, נאמר שכיוון שרצו ליצור יחידות במספרים מדויקים מאיזו סיבה שאין אנו יודעים אותה, הוציאו את כל העודפים על המאות לתפקידי שרות, ובחמישים של גד אולי היו רק מעטים מעל חמישים והיה נוח להשאיר יחידה של חמישים, וכן בשלושים של ראובן היה קל יותר להשאיר אותם במספר זה מאשר להוציא את כל השלשים לשירותים.
כלומר: אם נרצה להסביר את הפסוקים לפי הרא"ש הסובר שדרכה של תורה לעגל את המספרים, כאשר מופיע מספר שסכום יחידותיו הוא מאה, נוכל לומר שהתורה עיגלה את המספר, והמספר האמיתי היה קרוב למספר המאות: מעט יותר או מעט פחות. אצל כמעט כל השבטים, כאשר נוצר הכרח ונותרו אנשים שלא היה ניתן לכלול אותם בשרי החמישים, היו אוספים אותם ורכיבים מכל אלה הנותרים יחידות נוספות. אך כאשר התורה נקבה בסכום של חמישים (כמו אצל שבט גד בפרשת במדבר) או של עשרות (כמו אצל שבט ראובן) היה המספר מדויק לגמרי. במקרה היו כאן כפולות שלמות של חמישים ושלשים, ואותם לא פיזרו בין היחידות, והדבר אולי נובע מכך שמי שהיה ממונה עליהם היה ראוי בעצמו להיות שר מאה, ולכן השאירו לו את היחידה ולא פיזרו אותה, כדי שהוא יוכל לפקד עליה.
אם נרצה להסביר את הפסוקים לפי הראשונים שחלקו על הרא"ש וסוברים שאין דרכה של תורה לעגל מספרים, יש לומר שהמספרים שהוזכרו במניינים שבפרשת במדבר ופנחס הם מספרים מדויקים, ואם היה מקרה שבו סכום האנשים היה מעט יותר מחמישים, היו מוציאים את היתרים לעבודות שרות. אצל שבט גד שבפרשת במדבר ואצל שבט ראובן שבפרשת פנחס היה נוח מבחינה טכנית להשאיר את המספרים כפי שנמנו, מאשר להוציא את כל אלה שנמנו לעבודות שרות. הסבר זה של הר מן ההר תואם את הסברו של בעל העמק דבר (עליו כתבנו באוצר המפרשים) שאומר שהסיבה שהמניין בפרשת במדבר תואם את מספר האנשים שנמנו בספר שמות היא שהיה תיאום מכוון שהמניינים ייצאו זהים: לאחר המניין הראשון התברר מהו מספר האנשים שצריכים להיות "יוצאי צבא", ולאחר מכן היו סופרים רק עד שהיו מגיעים למספר אנשים זהה למניין הראשון, ושאר האנשים לא נמנו כיוצאי צבא.
הסברו של הסטיפלר זצ"ל:
לאחרונה בסייעתא דשמיא יצא לי לראות שהסטיפלר חלק על האחרונים אותם הבאנו. כך הם דבריו של הרה"ג חיים קניבסקי שליט"א בספר "דרך שיחה"[19]:
שאלה: במניין השבטים שבתורה, אין אף פעם יחידות. איך ייתכן שתמיד היה מספר כזה?
תשובה: שאלתי פעם את אבא זצ"ל[20] ואני אמרתי כי מה שפחות מחמישים לא נמנה ומה שיותר מחמישים נמנה למאה. ולכן, בגד[21] בלבד כתיב חמישים כיוון שהיה חמישים בדקדוק – מונין אותו. ועיין גמרא קידושים "כיוון דנפקא להו מפלגא קרוב לאלפים קרי ליה" ... וכהאי גוונא יש לומר על המקרא[22].
אומר הרה"ג חיים קנייבסקי שליט"א, שנכנס לאביו הסטייפלר ואמר שהמספרים שבמניין השבטים הם מעוגלים ואינם מדויקים: במקרה ומספר היחידות במניין של שבט היה מתחת לחמישים, יחידות אלה כלל לא נמנו, ובמקרה ומספר היחידות היה גבוה יותר מחמישים, הרי שהם עוגלו למספר מאה. אצל שבט גד הוזכר גם מניין העשרות, החמישים, משום שהם היו בדיוק חמישים ולכן התורה לא עיגלה את מספרם. אולם, ממשיך הרב קנייבסקי ואומר:
ואבא זצ"ל אמר לי מספר שכתבה תורה, על כרחך צריך שיהיה המספר וכך הקב"ה סיבב שיהא מספר זה בדיוק.
הרי שהסטיפלר סובר שהמספרים המופיעים במניינים, הם המספרים המדויקים. התורה לא עיגלה כאן אף מספר, והסיבה שסכום מניינו של כל אחד מהשבטים יצא עגול היא שכך הקב"ה סיבב את הדברים וכך אכן קרה.
חיזוקים לדעתו של הסטיפלר:
לאורך השנים, כאשר רק הסבריהם של בעל המשך חכמה וסיעתו היו ידועים לי, היו לי מספר תמיהות על ההסבר שהתורה עיגלה את המספרים. אמנם לא העזתי לפרוך את דברי גדולי עולם אלה שהרי עפר אני תחת כפות רגליהם. רק לאחר שמצאתי את דבריו של הסטיפלר, הרהבתי עוז בנפשי לכתוב את הדברים על מנת שיחזקו את שיטתו של הסטיפלר.
כותב בעל המשך חכמה על מניין הלויים והבכורות[23]:
ובמספר הלוים מבן חדש ומעלה, שמשה נכנס אל פתח האהל וב"ק יוצאת ואומרת כך וכך תינוקות (רש"י כאן), לא נמנו ג"כ אחדים, וכאשר צוה במספר ישראל, משא"כ במנין הבכורים נזכרו אחדים. ודו"ק.
הרי שבעל המשך חכמה סובר שהתורה עיגלה את מספר הלויים שנמנו[24] בעוד שאת מניין הבכורות[25] התורה לא עיגלה. דבר זה קשה מאוד, שהרי גם לשיטתו של בעל המשך חכמה התורה כתבה את מספר הבכורות באופן מדויק והתורה כתבה גם את מספר הבכורות שהיו עודפים על הלויים ובסופו של דבר חישבה את הכסף שהיו הבכורות צריכים לתת כדי לפדות את עצמם. אם כן, לכאורה לא ייתכן לומר שחשבון התורה לגבי הבכורות העודפים וכסף פדיונם מבוססים על סכום לא מדויק של הלויים, ועל כרחך שמספר הלויים הוא מדויק. דברים אלה כותב במפורש א"ע[26] בהסבירו כיצד ייתכן הדבר שבמניין הלויים אנחנו מוצאים שהתורה אומרת שהיו עשרים ושניים אלף לויים, וזאת בניגוד לחשבון שיוצא כאשר מחברים את סכום הנמנים לכל משפחה, אז יוצא שיש עשרים ושניים אלף ושלוש מאות בכורות. א"ע טוען שלא ניתן לומר שהתורה עיגלה את שלוש מאות הלויים משום שאת מניין הבכורות, שהיה פחות משלוש מאות, לא עיגלה התורה.
קושי זה הוא רק לפי בעל המשך חכמה הסובר שגם סכום הלויים אינו מדויק, ודבר זה לא נמצא בהסבריהם של הרב קמינצקי והרב מן ההר, אך ישנם מספר קשיים נוספים שקשים על כל שלשת גדולי עולם אלה:
- התורה לא הזכירה בשום מקום שהמניין נעשה על ידי שרי עשרות. בחלק מהמפרשים (כפי שכתבנו באוצר המפרשים) מוכח שבני ישראל ניגשו אל משה, אהרן והנשיאים כדי להימנות, ולא מוזכרים שם שרי אלפים ושרי חמישים.
- לדבריהם עיגלו כאן סכומים משמעותיים של אנשים, ואילו לפי הרא"ש ניתן לעגל רק כאשר חסרה עוד יחידה כדי להשלים מספר עגול.
- לפי שיטתם לא מובן מדוע הפרשנים האריכו ליישב את התיאום בין שני המניינים: סכום מניין בני ישראל במניין שבספר שמות וסכום מניין בני ישראל במניין שבפרשת במדבר: הרי אם מספרי התורה אינם מדויקים, ניתן לומר שהיה הפרש של כמה אלפים בין שני המניינים, שהרי היו סכומים רבים שעוגלו והיו אנשים רבים שצורפו לשרי אלפים אחרים, ואם כן ייתכן שבאמת היה הפרש של כמה אלפים בין שני המניינים, אלא שהתורה עיגלה את המספרים.
- מדברי האור החיים הקדוש[27] המסביר מדוע נמנו בני ישראל רק בא' אייר למרות שהמשכן הוקם בא' ניסן עולה שלא כדבריהם, שהרי הוא מסביר שכל הסיבה שהמניין התעכב במשך חודש הוא משום שה' חיכה עד שמספר הלויים שנגרעו מהמניין השני יהיה שווה למספר הגברים מבני ישראל שעברו את גיל עשרים בתקופה שבין שני המניינים. אם כן רואים שבשני המניינים הייתה הקפדה שהכל יהיה בתכלית הדקדוק.
[1] פרק כה' פסוקים ב' - ג'.
[2] מובאת בגמרא בדף כב' עמוד א'.
[3] אין עניין המאמר להסביר את צורת הלימוד הזו, ובעז"ה בכרך על פרשת כי תצא נרחיב בעניין. אולם פטור בלא כלום לא ניתן ולכן נקצר כאן: הגמרא בדף כב' עמוד ב' כתבה שלו הייתה כוונת התורה שאדם יתחייב ממש בארבעים מלקות, היא הייתה כותבת "ארבעים במספר", אולם עכשיו כשכתוב "במספר ארבעים" אנחנו לומדים שכוונת התורה היא למניין שהוא "סוכם" את הארבעים, וכהסברו של בעל התורה תמימה, הכוונה היא למספר שמגביל את המספר ארבעים בחלקו התחתון, למספר שלשים ותשע.
[4] הלכות סנהדרין פרק יז' הלכה א'.
[5] בחידושיו על הרמב"ם שם בהלכות סנהדרין.
[6] על פסוק ג'.
[7] דברים פרק טז' פסוקים ט' – י'.
[8] ויקרא פרק כג' פסוקים טו' – טז'.
[9] מסכת פסחים פרק עשירי סימן מ'.
[10] חז"ל תירצו גם מניין זה כשאמרו שהכוונה במספר שבעים היא ליוכבד שנולדה בין החומות. לכן מסביר הקרבן נתנאל שכוונתו של הרא"ש היא למניין של בני לאה ששם גם ישנו חוסר התאמה בין מספר הנפשות שנמנו שם למספר השמות שכתבה התורה.
[11] בפרק ג' פסוק טז'.
[12] בפרשת פנחס על הפסוק בפרק כו' פס' ח'.
[13] הרב קמינצקי מעיר שלא נקשה עליו ממלחמת מדין שם כתוב שהיו גם שרי מאות, משום שמלחמה זו הייתה מלחמה שהוגדרה כמלחמת "קדושה". לכן, גם בני שבט לוי השתתפו במלחמה נגד מדין ואפרים ומנשה הוחשבו שניהם בתור שבט אחד בעוד בשאר המלחמות לא יצאו בני שבט לוי ושבטי אפרים ומנשה הוחשבו כשני שבטים.
[14] שמואל א' פרק ח' פסוק יב'.
[15] מלכים ב' פרק א' פסוק ט'. לא זכיתי להבין את הראיה מפסוק זה שהרי באופן פשוט יש לומר שאחזיה שלח אל אליהו מפקד צבאי בדרגה כלשהי, ואין צורך לומר ששלח אליו את המפקד הצבאיבדרגה הנמוכה ביותר. לפיכך ייתכן לומר שאחזיה היה יכול לשלוח שר שהיה ממונה על עשרה, אלא שמפאת אופי המשימה בחר לעשות זאת על ידי שר חמישים.
[16] יהושע פרק א' פסוק יד'.
[17] שמות פרק יג' פסוק יח'.
[18] בספרו "מהר שלם" בעמ' טז'.
[19] "דרך שיחה", מקבץ תשובות אמרות והנהגות לפי סדר פרשיות התורה ושנאמרו על ידי מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א אשר השיב לשואלו תלמידו המובהק הגאון ר' אליהו מן שליט"א. עמ' תח' – תט'.
[20] הסטייפלר.
[21] הכוונה היא לשבט גד.
[22] אצלנו בספר במדבר. כדברים האלה כתב בעצמו גם בספר "טעמא דקרא" אך לא כתב את התוספת שמופיעה בהמשך.
[23] בהמשך לדבריו אותם הבאנו לעיל.
[24] במדבר פרק ג' פסוקים יא' – מ'.
[25] במדבר פרק ג' פסוקים מ' – מד'.
[26] פרק ג' פסוק לט'.
[27] הבאנו את דבריו באוצר המפרשים.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
