ומכאן אנחנו יכולים להתחיל להבין למה ממלכת ישראל היתה אידיאליסטית עד כדי מסירות נפש נגד רצון ה'. ממלכת ישראל לא מגדירה לעצמה את הרצון האנושי כאידיאל, אבל בפועל, בנקודות הקצה, היא חיה כך. יש לה תפקיד, והיא עושה אותו עם כל הלב. עם ישראל הם עם קשה עורף, זה ייחודם. זה לא עם שמתרגש מעונשים, מקשיים או מאילוצים. ולכן בחר אותם הקב"ה, ולכן גם היה ברור שהם יגיעו לעבודה זרה[i].

וכמו שנאמר "כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי... כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי... כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי... כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (דברים לא כ – כט).

עם קשה עורף הוא עם אידיאליסטי. הוא הולך בכל הכוח בדרך שהוא מאמין בה. ולכן ממלכת ישראל הלכה בכל הכוח עם הרצון האנושי, גם נגד הרצון האלוקי. ולכן היתה לה, במקרי המבחן, מסירות נפש נגד הרצון האלוקי כמו שראינו. כמובן שהעם העדיף לא להתנגש חזיתית עם הקב"ה, ולכן אימץ לעצמו את העגלים ואת העבודה הזרה. אבל מאחרי אותה עבודה זרה לא עמד רק רצון לרווח והנאה, כמו אצל שאר העמים, אלא גם שימור עיקש של הרצון האנושי בטהרתו.

וכמו שאומר הרב קוק: "האמונה האלהית הגדולה אשר בלב ישראל, אין לה ערך ולא דוגמא ולא משל. ואפילו האפיקורסות הישראלית, היא מלאה אמונה וקדושה, הרבה יותר מכל האמונות של כל הגויים כולם, ואף-על-פי שהיא מבטאת דברים של קלות ראש ושל כפירה, בתוכיות הנשמה יש אור אלהים של דבקות ושל צמאון לאלהים חיים, אל אלהי ישראל, עד לכדי מסירות נפש. וירח את ריח בגדיו אל תקרא בגדיו אלא בוגדיו" (אורות האמונה / כפירה / עמוד 53 / א).

את ההבדל בין עם ישראל כשהוא הולך נגד רצון ה', לבין העמים, מראה הקב"ה ליונה הנביא, שעל פי חז"ל הוא תלמידו של אליהו הנביא. זמן קצר אחרי זמנו של יונה, הנביאים מתחילים להתנבא לעם ישראל שהוא הולך לגלות אם לא ישנה את דרכיו. העם לא שמע להם ולא תיקן את דרכיו.

את יונה שולח הקב"ה אל נינוה, עיר הבירה של ממלכת אשור שאמורה להגלות את ישראל (גלות עשרת השבטים, כ130 שנה לפני גלות יהודה ובנימין שנעשתה על ידי בבל). יונה אמור לנבא להם על הפיכת העיר. יונה הוא נביא לא מוכר, כמובן, בנינוה, ובא בשם א-ל לא מוכר. נינוה היא עיר גדולה שלוקח שלשה ימים לעבור אותה בהליכה מקצה לקצה. יונה הולך יום אחד בלבד, ומודיע על חורבנה הקרב של נינוה. ובניגוד גמור לישראל, בנינוה מקבלים מיד את דברי יונה. הוא אפילו לא צריך ללכת בכל העיר. "וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם: וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶך נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר: וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ: וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם: מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד" (יונה ג ה – ט).

הגויים מחפשים באמת רק נוחות ונהנתנות כשהם עובדים עבודה זרה, או כשהם גוזלים. ולכן החשש מהפיכת נינוה, אפילו שאנשי נינוה לא בטוחים בו, גורם שיהיה שווה להם להשקיע כמה ימי צום והחזרת החפצים הגנובים, כדי למנוע את הפיכת העיר האפשרית.

אבל עם ישראל לא הסכים לשמוע אל הנביאים, כי הוא לא חיפש רק נוחות ונהנתנות, אלא גם נלחם בעד אידיאל שמוביל אותו[ii]. וכמו שהבצורת בימי אליהו לא גרמה לו לחזור בתשובה, כך גם האיום בגלות.

וכך אומר הרב קוק: "מתוך שהפנימיות של היצר הרע הישראלי, הוא תוכן קדוש, ותבערת אש קודש רוממה ואידיאלית אלהית, הכרח הוא שלבושיו הצואים שהוא לבוש כדי להוציא על ידם את התפקיד של משקל הרצון וחופש הבחירה, שהוא תכלית העולם ועלייתו האישית והכללית של האדם, הם יותר גרועים יותר מנוולים ומוסרחים מאותם הלבושים של שאר כל אומה ולשון. כי הגדיל לעשות, שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל. אם היה אותו הסרחון היצרי שבישראל מונח באומות העולם, היו כבר כלים מן העולם, ולא היה שום שכלול של עולם מוצא יסוד להבנות כלל. ולולא היה אותו הסרחון העז שביצר הישראלי בעולם, היה הרצון האצילי מתגבר בהם, עד שלא היה כל תוכן אנושי המשכלל את חופש הרצון ומסדר חיים בחיריים בעולם ניכר בהם כלל. וזהו עומק היסוד של הרשעה העמוקה שנפל בה ישראל בעת קלקלתו, והכתוב צוח ואומר: ותצדקי את סדום אחותיך בתזנותיך" (אורות האמונה / כפירה / עמוד 52 / ב).

 לפרק הבא

[i] ר' צדוק הכהן מלובלין - רסיסי לילה אות לג

וזהו כל חטאי ישראל דוגמת דם נדות באשה שהוא מתולדה וטבע הבריאה שיהיה כן. ואמרו ז"ל בנדה (לא ב) שהוא כדי לחבבה על בעלה וכך בכנסת ישראל כל החטאים וימי הריחוק. וזה שאמרו בשבת (פט ב) כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כי הם מסודר בסדר הבריאה שיהיה כך:

והתחלת הזוהר הוא מפסוק זה על פסוק בראשית ברא וגו' יעוין שם. כי התחלת הבריאה היה על ענין זה כי להיות רק צדיקים עושי רצונו הרי כבר יש מלאכי השרת ותכלית הבריאה היה האדם המוכן לחטא רק המכוון הוא כנסת ישראל שהם בחטאים גם כן כשושנה שהוא עשב גדל בין החוחים אלא שהוא נאה ובעל ריח טוב. וכך בישראל (בראשית כז, כז) וירח ריח בגדיו ריח בוגדיו (סנהדרין לז א) שיש להם ריח טוב. ואמר (שם בבראשית) ראה ריח בני כריח שדה וגו' ואמרו ז"ל (תענית כט ב) שדה של תפוחים וחקל תפוחין קדישין.

[ii] מציאות קטן / רלט

'עם נבל ולא חכם' (דברים לב, ו) מתרגמינן 'דקבילו אורייתא ולא חכימו'. וי"ל בביאורו על פי מה שכתבתי במקום אחר (סי' צחר) מענין כוחות הנגבלות ושאינם נגבלות שבנפש, שכוחות הרוחניות אינם בעלי גבול, והגופניות יש להם בטבעם מדה וצמצום, אלא שמפני קרבות הכוחות במשכנם זה לזה, לפעמים ישנו קצת טבעם. והיינו שאפשר בבחירה שהכוחות הגופניות גם כן יקנו להם תשוקה בלתי מוגבלת, והוא מצד הרע, או שהרוחניות יאבו להגבל, והוא גם כן פחיתות וקלקול. ועל פי רוב, החכם שנבנה כל סדרו לקבל חכמה ולהחכים זולתו, נבנו כוחותיו יותר נוטים לבלי גבול, כי רוב כוחותיו צריך שיהיה משתמש בהם בענין הרוחניות שאינם בגבול וצמצום. ומי שנבנה לעבודה ולהיות מונהג מזולתו, יהיו רובי כוחותיו מוגבלות. על כן צריך החכם שמירה, שלא יטו כוחותיו הגופניות לצאת מהגבול, וזהו (סוכה נב, א) הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.

והנה הנבל יקרא מי שעושה הנאותיו בכוחות הגופניות שלא בגבול, כמו שהוא שטוף באכילה ושתיה יתירה, ויתר תענוגי החושים, שלא נעשו כי אם כדי לקיים הגוף ולעשות בהם כפי הצריך לקיומו, והוא מתנהג בהם יותר מהגבול. וכמו שכתב הרמב"ן (ויקרא יט, ב) בענין 'קדושים תהיו', שלא יהיה נבל ע"ד התורה. ולפי זה העומד בשפל מצב בכלל כוחותיו, הוא מוכשר יותר, שהקלקול שיהיה בו הוא שכוחותיו הנפשיות יקמטו ויוגבלו, אבל רחוק שיצא מהגבול בכוחותיו החומריות, אחרי שלא נמצא בקרבו ענין יציאה מהגבול למכביר. אבל העומד לגדולות צריך שמירה שלא יצאו כוחותיו החומריות מגבולם, כיון שהוא מוכשר לזה.

והנה ישראל כשקיבלו התורה נתוסף להם כח גדול בנפשם, שנבחרו מכל העמים להיות ראויים לקבל חכמת אמת. ונעשה שכלם מצד המוח מוכשר להשכיל בקדושת חכמת אלקים, ולבבם מפולש להתנהג בדרכי השי"ת הישרים, והמה שני הכתרים (שבת פח, א). אבל רק כוחות נתנו להם, ולא מניעה מבחירה, בודאי. ונמצא שאם לא יאבו להתחכם ולהתעסק בהכוחות שנתנו להם, והם מטבעם בלתי גבוליים, שתהיה גם כן תשמישם בענינים שמניעת הגבול בהם הוא תיקון ושלמות, כמו כל דרכי התורה והיראה ומכשיריהם, ממילא הכוחות יעשו את שלהם ויאבו לפעול בלא גבול, ויפלו ח"ו במה שהם עסוקים, דהיינו עניני הגוף שיעשו אותם בלא גבול כפי טבע כוחותיהם. 

וזהו 'הלה' תגמלו זאת' (דברים לב, ו), שנתן לכם תורה הקדושה שהיא הרחיבה את כוחות נפשכם, שתהיה פניתם בלי מצרים וגבולים. על כן ראוי לכם שתתעסקו בענינים שימצאו הכוחות שלכם מקום לעסוק בלא גבול, לצד תיקון ושלמות. אבל כיון שאתם לא הטיתם אוזן לחכמה, עד שראוי לאמר עליכם 'לא חכם' (שם), איכה יעשו כוחותיכם, הלא המה פשוטים ומפולשים לקבל ולעשות בכל מה שניתן להם. אם כן כיון שאינם מוצאים בקרבכם חכמה שיהיו מתפשטים עליו בלא גבול, ומוצאים רק ציורים של בקשת ההנאות, יתפשטו עליהם בלא גבול. וזהו 'עם נבל'. על ידי מה, על ידי מה ש'לא חכם'.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.