אז איך אפשר לשלב? מה זה אומר בעצם לשלב רצון אנושי עם רצון אלוקי? איך זה אמור להראות?

אנחנו לא יכולים להבין עד הסוף, כמו שראינו זה תהליך שלפחות את הסוף שלו עושה הקב"ה, כשהוא נותן לנו לב חדש, ולא אנחנו. כי זה באמת לכאורה בלתי אפשרי, הרצון האנושי רוצה משהו אחד והרצון האלוקי הוא רצון אחר. אבל יש חלקים שאנחנו יכולים כבר להבין, או כי הם כבר קרו, ואנחנו אחרי התהליך שלהם, או כי אפשר להבין לפחות את העקרון.

יש צד שככל שההסטוריה מתקדמת, הרצון האנושי הולך ומתקרב אל הרצון האלוקי, ויש צד שהרצון האלוקי נהיה מובן יותר לרצון האנושי.

הנקודה הראשונה שבה נוצרת התאמה בין הרצון האלוקי לרצון האנושי, היא הנסיון שהאנושות צוברת עם הזמן:

 א. במקומות שבהם האנושות התנסתה בעשיית הרצון האלוקי, וגילתה שהוא באמת טוב לה, הרצון האלוקי נהיה מובן יותר לרצון האנושי. הרצון האנושי מחפש מה טוב לאדם עצמו, ובחלק מהמקרים הוא מגלה, שהרצון האלוקי הוא באמת גם מה שטוב לו עצמו.

לדוגמא: הרעיון של שבת היה בעבר אחת ההתנגשויות המשמעותיות בין הרצון האלוקי לרצון האנושי. בימים בהם האדם בקושי הצליח להוציא מהאדמה את האוכל שהוא צריך, ורעב היה מקרה נפוץ, לוותר על יום עבודה כל שבוע היה נשמע רעיון בלתי אפשרי. האדם ניסה לעבוד כמה שיותר, כדי להצליח להפיק מקסימום יבול, והוא לא יכל לחשוב על הרעיון שהוא יאבד יום אחד כל שבוע.

אבל העם היהודי עשה את הרצון האלוקי, למרות הסתירה בינו לבין הרצון האנושי. עם הזמן אנשים בכל העולם ראו שיש דווקא הגיון גדול ברעיון של השבת. האדם לא באמת צריך לעבוד את כל הזמן שלו (וזה היה נכון גם אז, גם בעולם החקלאי), ויום מנוחה שבועי נותן לו יכולת לאגור כוחות מחודשים לעבודה, ואפשרות לעסוק בעניני הרוח ולהרים את המבט מהעבודה היום יומית השוחקת.

בהדרגה, רוב העולם אימץ את הרעיון של יום מנוחה שבועי גם בלי שהרצון האלוקי יחייב אותו לעשות את זה.  

וכך גם מצוות נוספות שהרעיון שלהם אומץ על ידי כל העולם, למרות שבתחילת הדרך הן היו מנוגדות לחלוטין לרצון האנושי: שנת שבתון כל שבע שנים, תרומות ומעשרות מהרווחים שיש לאדם ועוד.

 ב. האנושות לומדת עם הזמן, מהנסיון, מה לא טוב לה ברצון האנושי, ואז הרצון האנושי מתקרב לרצון האלוקי. עם הזמן והנסיון, האנושות מבינה שרצון אנושי לא מוגבל פוגע בה.

למשל: לאחר שהעולם עזב את הנצרות, התפיסה הבסיסית של העולם האירופאי היתה שהאדם יכול ליצור לעצמו מוסר חיצוני מוחלט. כיום המוסר החילוני הוא מוסר פנימי יחסי כמו שציינו קודם, אבל לא כך התחיל המוסר החילוני. הנחת היסוד היתה שהאדם יכול מעצמו, ברצון אנושי חופשי, להגיע אל הטוב, הישר והנכון, שיחייב את כולם. לגישה הזו קראו הומניזם.

בתהליך לא מאוד ארוך, למד העולם שהתפיסה הזו אינה נכונה, ולא טובה לו. האדם אינו יכול לבנות בעצמו תפיסה מוסרית חיצונית מוחלטת. הנסיון לימד שהאנושות מסוגלת לייצר כך תפיסות מעוותות ומאוד לא מוסריות. כמו הנאציזם, שפיתח מוסר אנטי מוסרי, וכמו הקומוניזם, שביסודו מדבר בצורה מוסרית, אבל הביצוע של רעיונותיו היה מאוד לא מוסרי.

כלומר, בחיפוש אחר מוסר מוחלט, האנושות כבר הבינה שיכול להיות לו רק מקור אלוקי. ולכן כיום החילונות לא מקבלת את הרעיון של מוסר מוחלט בכלל, כי הוא יחייב גם את קיומו של אלוקים.

דוגמא נוספת: העבודה הזרה. בזמן התנ"ך המאבק העיקרי של הרצון האלוקי מול הרצון האנושי, הסתובב סביב העבודה הזרה. אבל כיום האנושות ברובה המוחלט כבר לא עובדת עבודה זרה, מעצמה. העבודה הזרה נבדקה והוכחה כלא נכונה גם מבחינת הרצון האנושי, ובזה הוא הותאם לרצון האלוקי.

ככל שהאנושות מתנסה בעוד ועוד שיטות וביטויים של הרצון האנושי החופשי, ומגלה שהתוצאה לא טובה לה, כך היא מתקרבת ממילא לרצון האלוקי.

וכך אומר הרב קוק: "הרצון הוא מקור החיים. רצון האדם הוא באמת יסוד שכלולו והוייתו. אמנם הרצון הזה צריך הוא פתוח ועישוי, יותר מכל הכחות כולם.

בילדות האנושיות, הרצון הטבעי של האדם צריך חינוך של כניעה, של שבירה, ושל היפוך. כל זמן שהאדם הולך ומשתכלל, כך רצונו העצמי הולך ונהפך לטובה, ושבירתו של הרצון מאבדת טובה רבה.

הדבר קשה מאד בדמדומי חמה, בין פרק לפרק, שבתקופה חשובה של רוח האדם, שאז מעבר מזה מונח הרבה פראות ברצון, ששבירתו היא עליה ופתוח, ולעומת זה מונח ברצון כח אור וטוב, ששכלול העולם תלוי בהשארתו על פי תכונתו.

והבינה הישרה מוכרחת היא לפתור בזהירות את שאלת התחומין, באופן שישאר האדם מלא אומץ מצד הטוב שברצון שכבר נשתכלל, מצד אותם חלקי הנשמה שכבר נגאלו ויצאו מתהומות הגיהנם וממעמקי הקליפות, ומלא גם כן דכאות רוח, ותכונה של לב נשבר ונדכא, לעומת אותם חלקי הרצון, שעדיין חית האדם הרעה שרויה בהם, שהם צריכים זיכוך על ידי דכדוך ושבירה" (אורות הקודש / חלק ג - מוסר הקודש / עמוד עו / שבירת הרצון ושכלולו – נב).

גם היום, העולם בוחן את גבולות הרצון האנושי, ומגלה מה לא עובד. העולם המוסלמי מאתגר את אירופה, ובמידה פחותה את ארה"ב, וגורם לבחון מחדש תפיסות של חופשיות על בסיס רצון טוב. להט"ב ופמיניזם בוחנים את גבולות חופש הפרט מול פגיעה באחרים.

נראה שהעולם החילוני בוחן את הגבולות בתהליך מכוון. הוא לא חושב שהוא יודע הכל, ומגלה שהוא טעה; אלא העולם החילוני בוחן כל מה שאפשר במטרה להגיע לחופש המקסימלי, וחוזר להגבלות מסוימות, רק כשכבר אין ברירה אלא להודות שנתינת חופש בלתי מוגבל בתחום מסוים פוגעת בעצמה בחופש של בני האדם. כמו שהחופש לגנוב יפגע בחופש לצאת מהבית או לפתוח עסק. (גם נושא החופש לגנוב נבדק במקומות מסוימים בעולם).

ולכן הגבולות נפרצים בהדרגה. בכל דור, ובזמן האחרון בכל כמה שנים, נפרץ תחום נוסף שנחשב לטאבו מוסרי עד אז, או שהיה אסור חוקית עד אז, ורק במקרה של כשלון מוחלט וחד משמעי, מחפשים איך להחזיר את הגבולות המינימליים.

כך, בתהליך ארוך, העולם החילוני מגלה בצורה מוכחת וברורה לעין, את מגבלות הרצון האנושי והסכנה שבשחרור המוחלט שלו. כך שהמגבלות שנותרות, הן בחירה מודעת של הרצון האנושי עצמו להגביל את עצמו לפי רצון חיצוני לו. דרך חוקים או דרך מוסר.

נכון שנעשה כאן סיבוב כואב, ארוך ולכאורה מיותר, שבו העולם חוזר בסופו של דבר לערכים וכללים שהיו לו כבר ביד. אלא שהחזרה אינה חוזרת לאותה נקודה. העולם חוזר לצורות החשיבה הקודמות, מנסיון, כשהוא יודע בדיוק למה הן נכונות, ולא עושה אותן רק כצו חיצוני ללא הבנה. וכאן נוצר כבר איחוד של רצון אנושי עם רצון אלוקי.

בהחלט עדיף להיות מי שלא עושה את הסיבוב הזה. מי שלא יצטרך לסבול את כל התוצאות הקשות, כדי להבין איך נכון לחיות. העולם הדתי ניצל מהרבה צרות שהעולם החילוני מביא על עצמו, בעולם הזה ובעולם הבא. ועדיין חשוב להבין שיש כאן תהליך, שהעולם החילוני מקדם בפועל, שיהיה חיובי בסופו של דבר.[א]

הנקודה השניה שבה נוצרת התאמה בין הרצון האנושי לרצון האלוקי, היא ההתפתחות שהעולם עובר עם הזמן. הרצון האנושי מתפתח ומשתנה, ומתקרב אל הרצון האלוקי. והרצון האלוקי נלמד, ומובן יותר ויותר לרצון האנושי.

 ג. הרצון האנושי מתקרב לרצון האלוקי, כיוון שבהדרגה העולם מתחיל לחפש משמעות. במשך אלפי שנים, בני האדם היו עסוקים מאוד בקיום החיים שלהם. הקללה של אדם הראשון היתה "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג יט). בעולם החקלאי העתיק, האדם היה צריך להשקיע את רוב זמנו כדי לייצר את האוכל שדרוש לו, ואת הכלים, התאורה, הבגדים וכו'. הוא היה צריך לטפל בבהמות בית במקביל, והילדים שלו היו כוח עבודה נוסף שצריך היה שיכנס כמה שיותר מהר לעבודה.

התוצאה היתה שלאנושות לא היה זמן וקשב לכל מה שמעבר לקיום היום יומי. אנשים לא למדו ולא קיבלו השכלה, וממילא לא ענינו אותם שאלות כמו: מה מטרת האנושות; הקשר בין האדם לסביבתו; מוסר בין עמים; מוסר כלפי בעלי חיים; יחסי גוף ונפש; או סידור טוב יותר של המבנה החברתי;

במאות השנים האחרונות התהליך הזה משתנה. הטכנולוגיה מקטינה מאוד את קללת אדם הראשון. אנשים עדיין עובדים הרבה שעות ביום, אבל מזמן לא בשביל הלחם שלהם, ויש להם הרבה יותר זמן פנוי. רוב בני האדם מקבלים השכלה טובה, וחלק משמעותי מהם מקבלים השכלה גבוהה. אנשים עירניים למה שקורה, קוראים הרבה, ומקבלים המון מידע מנוסח, מדוייק, ומונגש.

ולכן האנושות מרימה את העיניים ומתחילה לחפש את מה שמעבר לצרכים הבסיסיים שלה. היא מתחילה לחפש את הרוחניות, את מה שטוב לכולם, את הסדר והשמירה על העולם. ואלו כולם תחומים שהרצון האלוקי עוסק בהם, הרבה יותר מאשר במלחמת הקיום היום יומית[ב].

כאן אפשר להוסיף עוד נקודה: התחלנו מחטא אדם הראשון. האדם רוצה להיות כאלוקים. השלב הראשון בלהיות דומה לאלוקים הוא חופש בחירה מוחלט עם יכולת להגדיר בעצמך מה טוב ומה רע. זה השלב שבו האנושות נמצאת. ולכן חלק משמעותי מהמאמץ החילוני בעולם מופנה כדי להבטיח שהרצון האנושי באמת חופשי לגמרי, ושהוא ממש יכול להגדיר כרצונו את הטוב ואת הרע. ובשלב הזה הרצון האנושי נלחם ברצון האלוקי, כדי לוודא שלא יגביל אותו ולא יפריע לבחירה שלו.

אבל ככל שהחילונות מצליחה במאבק הזה, וככל שהיא באמת משתחררת מכל הגדרה וכל צו מוסרי אלוקי, כך היא מתחילה להיות פנויה לשאול את עצמה: מה באמת היא רוצה?

החילונות כל כך עסוקה בשאלה האם היא באמת יכולה לבחור באופן חופשי לפי רצונה, עד שהיא לא שואלת את עצמה בכלל מה היא רוצה. אדם חילוני אתאיסט יכול לכאורה לעשות כל מה שהוא רוצה. אז מה הוא באמת רוצה? בדרך כלל הוא נותן לטבע ולמציאות למשוך אותו לרצונות מסוימים. אין לו בעיה שפרסומת תגרום לו לרצות משהו, או שאופנה תחליט בשבילו מה הוא רוצה. לא סתם תקציבי הפרסום גדולים כל כך[ג]. וזה בסופו של דבר לא הגיוני, כי אדם משקיע המון מאמץ כדי שהרצון שלו יהיה חופשי לגמרי, אבל מעט מאוד מאמץ בלפתח את הרצון שלו ולשאול את עצמו מה הוא באמת רוצה.

אבל כשהחילונות משתחררת בהדרגה מהצורך לעסוק בחופשיות של הרצון, כי הרצון באמת כבר חופשי ברמה מאוד גבוהה, וכמעט ואין עליו מגבלות חיצוניות, אז היא מתחילה לשאול את עצמה מה היא באמת רוצה.

וכאן מגיע שלב שני של "וִֽהְיִיתֶם כֵּֽאלֹהִים", שבו האנושות רוצה להתחיל לעסוק בענינים האלוקיים. היא רוצה לקחת אחריות על העולם כולו. היא רוצה להתחיל להשפיע על כל העולם, לבחון שאלות של מוסר בין עמים, או של יחסי האדם וסביבתו. ובזה היא דווקא הולכת ומתקרבת אל הרצון האלוקי[ד].

וכך אומר הרב קוק: "קדושת הפסח מרשימה את עומק הטבעיות של האמונה האלהית מראשיתה, וכל סעיפיה, שהם כל התורה כולה, וכי כל הניגוד והכבדות שכל העולם פוגע בה, איננו כי-אם מפני השאור שבעיסה הראשונה, חטא האדם בכללו. והעולם הולך ושואף לתיקון מוחלט, שאז יוכר מהי הטבעיות המוחלטה של האדם, יוכר העושר שבעוני, יוכר איך כל רשמי החוץ אינם אלא מדלדלים את התוכן הפנימי. והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'. וכשהעושר שבעוני מושרש הוא יפה, אז אין כל עושר מזיקו, כי-אם מוסיף הוא עליו את עושר העוני, את העשירות הפנימית העצמית, שאל זה עורג כל העולם באמת לאמתו, אלא שאיננו מכיר עוד את עצמו, וחושב הוא שישקיט את צמאונו בעושר, ברכוש קנוי והוא לוחם ומתמלא איבה קנאה וזעם, יראה ופחד חיצוני, המרשש את החיים ומאבד את טוב העולם. וכל-זה בא מפני שאין בו כח להכיר את פנימיותו ואת עצמת רצונו בעומק פשטות עושר טבעיותו, שהיא עושר העוני, הכולל בקרבו את כל מיני העשירות שבעולם" (אורות האמונה / האמונה הטבעית / עמוד 115 / ב).

וכן "מה שהוא מישב את הדעת הוא יסוד האושר שבחופש, הצדק החפשי המלא. הטוב המוחלט, החפשי שנוטה בחופשו אל הטוב, הוא מחויב המציאות, וכל יחיד יכול להתעלות בעצם חופשו אל מקור החפץ הטוב, וכשירצה את הטוב המוחלט, ישתאב בגופא דמלכא. ולא תהיה שום הבדלה בינו ובין אלהיו. כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם. חוזרים אנו לפי זה, שההויה האמתית היא האלהות, וכל ההויה הירודה ממעלת אלהים עליון איננה כי אם ירידת הרצון בבחירתו הבלתי שלמה, וזה גורם תוספת של גרעון. וסוף כל סוף שכל הטומאה תכלה, והרצון מתוך חופשו יתעלה אל הטוב המוחלט, ויהיה ה' אחד ושמו אחד. והויה זו של חזרת הכל אל האלהות היא השלמות העליונה בהויה, ואין כח להשיג ערכה" (אורות הקודש / חלק ב / עמוד שצה / האחדות הכוללת האלהית – ד).

 ד. בתהליך ההתפתחות של התורה שבעל פה, הרצון האלוקי הולך ונהיה מובן יותר לרצון האנושי.

נקודה ראשונה היא טעמי מצוות. הנושא של טעמי מצוות הוא נושא עלום יחסית. היהודי הדתי עושה את המצוות לא כי הוא מבין שהן מועילות לו בעולם הזה. מבחינת האדם הדתי, התועלת של המצוות נמדדת קודם כל בעולם הבא. ולכן מצווה לא צריכה להועיל כאן בעולם הזה כדי שהוא יעשה אותה. אבל מבחינת העולם החילוני זה ממש לא המצב.

איחוד הרצונות מכוון אותנו לחבר גם את הרצון האנושי לרצון האלוקי, ואחת הדרכים היא על ידי ההבנה של טעמי המצוות בעולם הזה. כלומר: למרות שעיקר מטרת המצוות היא עליונה ונעלמת, יש להן גם תועלות גשמיות, ובכל אופן מובנות לאדם. כשהעולם לקח את יום המנוחה השבועי, או זהירות בענייני מזון, הוא עשה את זה בגלל ההבנה של טעמי מצוות אנושיים.

ולכן אחד התחומים שצריך להתחיל להתפתח כיום, הוא עיסוק מוגבר בטעמי המצוות[ה].

וכדברי האדמו"ר מסוכטשוב: "ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש (קה"ר פ' י"א) שהתורה שאדם לומד בעולם הזה הבל היא לפני תורתו של משיח. דהנה תורתו של מלך המשיח היינו סוד טעמי המצוות שאתנו היום, שהרי לא יחליף ה' ולא ימיר דתו, וזהו מהעיקרים אשר בידינו כמו שכתב הרמב"ם, אלא הכוונה על סוד טעמי המצוות וכברש"י (שה"ש א' ב') שישראל מובטחים מאתו יתברך שמו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה. וזה בכלל תורה שבעל פה, ולולא שלא נגמר המירוק לעומת תורה שבעל פה היו ישראל זוכין גם לזה מסיני, אבל מאחר שלא יגמר המירוק עד לעתיד, אי אפשר לזכות בהם עד לעתיד. ואפשר עוד לומר שכל מה שנצמחה האפיקורסות בימי בית שני שכפרו בתורה שבעל פה ועדיין הוא מרקד בין פריצי עמנו הכל נמשך מחמת שלא נגמר המירוק כנ"ל. אך לעתיד שיגמר המירוק יזכו ישראל להארת ה"א האחרונה שבשם הויה ברוך הוא, שזה ענין משיח שתתגלה מלכות שמים בעולם אף לעיני בשר כמו שכתבנו, נזכה לתכלית תורה שבעל פה מה שלא זכינו עד אז" (שם משמואל שמות פרשת בשלח).

נקודה שניה היא תורת הסוד. תורת הסוד זוכה להתפתחות גדולה מאוד סביב תחילת תהליכי ההתקדמות של העולם, שמובילים בסופו של דבר לגאולה. לתורת הסוד יש תרומה משמעותית מאוד לאיחוד הרצונות. אם טעמי מצוות מסבירים לאדם מה טוב לו ברצון האלוקי, תורת הסוד מרימה את המבט שלו אל המשמעות שיש לכל העולם במעשים של אדם מישראל.

חיפוש המשמעות, המוסר והמבט הכולל על העולם שהאנושות כבר נמצאת בו, יכול לקבל הרבה תשובות מתורת הסוד[ו].

וכפי שאומר הרב קוק: "באמונה ישנם שני ערכים: האמונה המצטיירת והאמונה המושכלת. אותה המצטיירת ומורגשת יש בה חוקים ויסודות עקרים והלכות, אין שייך בה חופש הדעת, כמו שאין שייך חופש כזה בכל דבר חק ומשפט, אלא ששייך בה חקירה ועמידה על היסודות, למשל: הקבלה והמסורת. למעלה ממנה עומדת האמונה המושכלת. בה יש דוקא חירות עליונה, והיא מתגלה רק לישרים הבאים בסוד ה'. וברית כרותה היא, שכשאדם שומר אמונים בכל תום באמונה המצטיירת, כשהוא נאמן הבית וההיכל של קדושת האמונה, יזכה לאור האמונה המושכלת, ששם הוא העולם המלא חירות, ויכיר וידע איך שכל הדברים מתאימים יחד, ואיך כל הדברים הנחקקים באמונה המצטיירת ומתבטאת גם-כן לפעמים, הם הם הינם הדברים עצמם שהם באמונה הרוממה המושכלת, בסוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם" (אורות האמונה / חופש המחשבה והאמונה / עמוד 55 / א).

וכן "עוד יתגלה בעולם גודל ערך הכח של רצון האדם, ומדרגתו במציאות כמה היא מכרעת, על ידי רזי תורה. וגילוי זה יהיה הכתר של כל המדע כולו, ויבוקש מכל העולם בישראל.

מכירים אנו את הגודל שיש בגרעין של הרצון. רצון האדם, כשמתמלא באש הגבורה, בברק החכמה, בשלהבת הקנאה, בלהט היופי, באור הקדושה, ביפעת החיים, ובכל המילוי של אוצרות אלו, כמה נשא ונשגב הוא, כמה ישות מצויה בו, כמה תהומות, ענג ועדן של טוהר ועז ספונים בקרבו. ובצנור של האורה האלהית הגבורה והטהורה, המשתפכת תמיד בנשמתו, הלא הכל זורם, גדולתה של הוית הרצון לפי הברכה של הקודש היא" (אורות הקודש / חלק ג - מוסר הקודש / עמוד פ / התגלות גדולת הרצון – נה).

אל תורת הסוד עצמה קשה להגיע בצורה נכונה. אבל החסידות, הרב קוק, ותנועות נוספות, מוציאות את תורת הסוד בכלים שאפשר לקבל גם בלי הכשרה מוקדמת ארוכה[ז].

וכדברי הרב קוק: "ביסום העולם בכלל, וביסומה של כנסת ישראל בפרט, הוא גורם, שבא הזמן של חיזוק הרצון בעולם, ועמו התור של חיזוק הגוף למטרות נעלות, והוא שקול כנגד סדרי תעניות וסיגופים בדורות הראשונים.

ואף על פי שעדיין לא יצא מן הכח אל הפועל הביסום הגמור, מכל מקום הדבר הולך ואור. ועל ידי התאחדות גמורה של כל פלוגות האומה בישראל, וחיבור כל המחשבות והרגשות העליונות והנמוכות בהם ובעולם, והופעת אור סתרי תורה ברבים בלבושים מתוקנים, יוכן העולם לאורו העליון של הביסום הגמור של אור הרצון הטוב בתועפות עוזו, עד כדי השליטה העליונה של ותגזר אמר ויקם לך.

לפעמים הרצון חלוש מפני חולשת הגוף, והצד הרוחני אינו מוכשר להתבסס יפה מפני חוסר אחיזה חמרית מבונה, והעזיבה החמרית מוסיפה מכאוב בזה, במקום שהבראת הגוף בסדר היא מעלה את האור הרוחני מחזקתו.

וכלל זה נוהג גם בעם כולו, ובישראל הוא מתגלה ביחוד בעיקבא דמשיחא, בתור תביעה של חיוזק חומרי, שמכל מקום מגמתה הפנימית היא עילוי הנשמה, והארתה המבהקת" (אורות הקודש / חלק ג - מוסר הקודש / עמוד עח / תור חזוק הרצון והגוף – נד).

הנקודה השלישית שבה נוצרת התאמה בין הרצון האנושי לרצון האלוקי היא התאמות שנוצרות עם הזמן בין הרצונות, במקומות שבעבר הם באמת לא היו מתאימים.

 ה. הרצון האלוקי הולך ומותאם לרצון האנושי על ידי הטכנולוגיה. מצוות מסוימות, שבעבר היו מנוגדות לרצון האנושי, הופכות להיות הרבה יותר מתאימות לו בזכות התפתחויות טכנולוגיות.

למשל: בשר בחלב. זו מצווה שלא קל לאדם לקבל, לא רק בגלל שהיא מונעת מהאדם חלק מהטעמים והמתכונים, עם זה אפשר להסתדר בקלות. אלא קודם כל בגלל שהיא מחייבת את האדם להחזיק שתי מערכות כלים נפרדות, לשים לב למוצרים מסוימים שהם לא מתערבים באוכל מהסוג השני, ולהמנע מלאכול מאכלי חלב כמה שעות לאחר אכילת מאכלי בשר.

אבל התפתחויות מהזמן האחרון כמו בשר מתורבת או חלב מתורבת, כשיגיעו לייצור המוני יכולים להפוך את המטבח למטבח פרווה, שאין בו צורך בשתי מערכות כלים. לא יהיה צורך לחכות בין בשר לחלב, ולא יהיה צורך להמנע ממתכונים מסוימים. הבשר והחלב יוכלו להתערבב, כי הם לא יהיו בשר אמיתי ולא חלב אמיתי.

או למשל שנת שמיטה: בעבר זו היתה מצווה קשה מאוד. במשך שנה שלמה רוב מוחלט של העם לא יכל לעבד את האדמה, וממילא היה צריך להסתמך על האוכל שהצליח לאגור בשנה שלפני כן. שנת שמיטה היתה מבחן אמונה משמעותי מאוד. אבל כיום, כשרוב מוחלט של העם אינם חקלאים, והשמיטה לא פוגעת ביכולת שלהם להתפרנס, וכשהטכנולוגיה מאפשרת לייבא פירות וירקות ממדינות אחרות, הבעיות שהשמיטה מציבה מצומצמות הרבה יותר, וניתנות לפתרון בצורה קלה הרבה יותר.

הטכנולוגיה אמנם לא גורמת לרצון האנושי לרצות את הרצון האלוקי, היא רק מקלה עליו להכנע לו. אבל היא סוללת את הדרך לנקודות הקודמות שציינו. ככל שקל יותר לקיים את המצוות, כך יכולים בני האדם לבחון מחדש ולגלות מצוות שדווקא מתאימות לרצון האנושי שלהם, וכך הרצון האנושי יכול למצוא יתרונות במצוות[ח].

וכך אומר הרב קוק: "הרצון יסוד החיים הוא, הוא מוכרח להיות פועם בחיים. המוסר, התורה, כל אור קדוש ועליון צריך הוא לפעול עליו להישירו, אבל לא לטשטש את כחו.

החלשת כח הרצון על ידי מעמסות מטרידות, אפילו כשיהיו נובעות ממקום עליון וקדוש לפי דעת האדם, היא מדלדלת את הצורה העליונה של הוד האדם. אור הקודש בעז הרצון וחופשו, בהודו הרענן הוא מתגלה, ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל.

והמעטת הטרחים היא אחת ממגמות התורה האלהית, הנותנת שביל חיים ומהלך ישר לכל כח הרצון ממבועו האמיץ, ממקור החיים" (אורות הקודש / חלק ג - מוסר הקודש / עמוד עה / הישרת הרצון ועוזו – נא).

 ו. הרצון האנושי הולך ומותאם גם הוא לרצון האלוקי. הרצון האנושי עצמו התפתח מאוד במאות השנים האחרונות, בלי קשר להשתחררות שלו מהרצון האלוקי. עד לפני כמאתיים שנה, לא היה לאדם כמעט יכולת בחירה בתחומים נרחבים של החיים: הוא לא יכל לבחור במה לעבוד: תלוי לאיזה משפחה הוא נולד, ובאיזה אזור בעולם. אם אבא שלו היה חקלאי, גם הוא יהיה חקלאי, ואם אבא שלו היה עגלון, גם הוא יהיה עגלון. הוא כמעט ולא בחר עם מי להתחתן. והיו הרבה דברים שהוא לא יכל לחשוב עליהם כיעד: הוא לא יכל לרצות להיות המלך, ולא להיות עשיר גדול, כי כל אלו עברו בין משפחות מסוימות בלבד.

מאז, הבחירה התרחבה בצורה משמעותית מאוד, ועקרונית היא לא שונה מהותית בין דתיים לחילונים. גם אדם דתי כיום בוחר במה הוא רוצה לעבוד, עם מי להתחתן, באיזה מקום לגור, מה הוא רוצה לאכול, ומה הוא רוצה לעשות בשעות הפנאי שלו. הוא יכול לנסות להיות ראש הממשלה, או להיות האיש הכי עשיר בעולם, או להיות מפורסם. רשמית, הכל פתוח לכולם, והדתיות שלו לא מגבילה אותו ברוב מוחלט של האפשרויות.

אבל יש חלק משמעותי מאפשרויות הבחירה בעולם שלנו שסגור למעשה בפני אנשים דתיים, ובמיוחד בפני אנשים חרדיים, מסיבות צדדיות. יש תחומי עבודה שמתנהלים למעשה בסביבה שלא מתאימה לאדם דתי, או שההכשרה אליהן עוברת במוסדות שקשה לאדם דתי ללמוד בהם. למשל: כדי ללמוד להיות שף ברמה גבוהה, היה צריך עד לא מזמן לטעום אוכל לא כשר. לא כי זה מהותי למקצוע, אלא כי אלו היו האנשים שלימדו אותו ברמה גבוהה. כדי ללמוד להיות רופא יצטרך חרדי להכנס למוסדות שהלימוד בהם מעורב. ברוב אמצעי התקשורת בישראל, אדם עובד במסגרת תרבותית שלא מתאימה לדתיים, למרות שזה לא מהותי לעבודה עצמה[ט].

ככל שעובר הזמן, יותר ויותר תחומי עיסוק "מוכשרים" ונפתחים גם לציבור הדתי. בדרך כלל, בהתחלה, לציבור דתי לאומי "מזרוחניקי" שמוכן יותר לשאת את חוסר ההתאמה, כדי לממש את הרצון האישי שלו. אבל בהדרגה, ככל שיותר דתיים נכנסים לתחומים האלו, נוצרים מסלולים שגם אדם חרדי יוכל לעבור את ההכשרה בהם, ונוצרת תרבות שמאפשרת לו לעבוד בהם.

כך בעשרות השנים האחרונות הדתיים הלאומיים נכנסו בהדרגה לתחומים כמו צבא והתיישבות, ובהמשך להי טק, מוזיקה, תקשורת, פוליטיקה ובידור. גם העולם החרדי נכנס בהדרגה לתחומים כמו הי טק, מוזיקה ותקשורת.

נוצרים יותר ויותר התאמות שמאפשרות לרצון האנושי להתפתח בכל הכוח, בלי להתנגש עם הרצון האלוקי.

וכך אומר הרב קוק: "לְמוּסָר נִמְרָץ וְגָדוֹל צְרִיכִים חַכְמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, תּוֹכֵחָה גְּדוֹלָה אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹכִיחַ אוֹתָם, אֲבָל תּכֶן הַמּוּסָר הַזֶּה הָפְכִּי הוּא מִכָּל מוּסָר נָהוּג שֶׁבָּעוֹלָם. הַמִּדּוֹת הַקָּשׁוֹת, הַמְבִיאוֹת לָאָדָם לְהַעֲמִיד אֶת עֶרְכּוֹ הַפְּרָטִי וּלְהַגְבִּיר אֶת כּחַ פְּעֻלָּתוֹ, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הוּא לָקוּי מֵרִבּוּי הַשְׁפָּעָתָן, עַד שֶׁכָּל אֻמָּה אוֹמֶרֶת "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד", וַחֲפֵצָה לְבַטֵּל אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְלִבְלֹעַ אוֹתוֹ. עַל כֵּן שׁוֹקְדִים חַכְמֵי הַמּוּסָר אֲשֶׁר מֵעוֹלָם בְּיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם לְרַכֵּךְ אֶת קְשִׁי הַלֵּב, לְהַחֲלִישׁ אֶת הָאַבִּירוּת, לְהַכְנִיעַ אֶת הַגַּאֲוָה, וְכָל הַסְּעִיפִים הַיּוֹצְאִים מֵאֵלֶּה הַסּוּגִים. לְעֻמַּת זֶה הִנֵּה הַמּוּסָר הַמִּצְטָרֵךְ אֶל הַמְּעֻלִּים, אֶל הַנִּתְבָּעִים מֵאוֹר נִשְׁמָתָם לִהְיוֹת גְּדוֹלִים וְאַדִּירִים, הוּא הַהֶפֶךְ מִזֶּה. הַנְּדִיבוּת הָעֲדִינָה מַרְחֶבֶת אֶת הַלֵּב כָּל-כָּךְ וּמְעַדֶּנֶת אֶת הָרֶגֶשׁ, עַד אֲשֶׁר אֶת הַכּל הוּא מַרְגִּישׁ, אֶת כָּל הַצַּעַר שֶׁבָּעוֹלָם הוּא חָשׁ, וְחָפֵץ לַעֲזר וּלְהוֹשִׁיעַ, וְרַק עַל עַצְמוֹ הוּא שׁוֹכֵחַ. מַהַלְכֵי הַנְּטִיּוֹת שֶׁל בַּעֲלֵי הַנְּשָׁמָה הָעֲדִינָה, שֶׁהִיא כּוֹלֶלֶת בֶּאֱמֶת עוֹלָם מָלֵא, וּבְאַהֲבָתָהּ אֶת עַצְמָהּ הִיא אוֹהֶבֶת אֶת הַכּל וְהִיא מוּכָנָה לִשְׁכּחַ אֶת עַצְמָהּ כָּלִיל, הוֹלְכִים הֵם הֲפוּכִים מִנְּטִיּוֹתֵיהֶם שֶׁל רב הַבְּרִיּוֹת: הֵם נִזְרָמִים מֵהַכְּלָל אֶל הַפְּרָט. הַשִּׁירַיִם בָּעוֹלָם הִנָּם בְּעֵינֵיהֶם הֵם עַצְמָם, הַלִּקּוּיִים כֻּלָּם שֶׁבְּנַפְשָׁם מִתְגַּלִּים בָּהֶם בְּאַסְפַּקְלַרְיָא צֶחָה, וְהָאוֹר וְהַיִּתְרוֹן כָּבוּשׁ וּמְכֻסֶּה מֵהֶם. אֵלֶּה הִנָּם עַנְוֵי אֶרֶץ, שֶׁאַחַר שֶׁהֵם מִתְרוֹמְמִים בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְדֵעָה, בְּאוֹר וּבִקְדֻשָּׁה, מְמַלְּאִים אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אוֹר וְחַיִּים. מִמִּין זֶה הִנָּם תַּלְמִידֵי-חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. כָּל הַצַּעַר הָעוֹלָמִי, וְקַל-וָחֹמֶר כָּל הַצַּעַר הֶעָמק וְהָאָים שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, הִנֶּהוּ מֻטְבָּע בְּעמֶק לְבָבָם, וְחָתוּם עַל נִשְׁמָתָם, עַד שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהִסְתַּכֵּל בְּתוֹךְ תּוֹכָם שֶׁל עַצְמָם לְהַכִּיר אֶת גְּדֻלָּתָם וְתִפְאַרְתָּם, אֶת זִיו הֶכְשֵׁר חָכְמָתָם וְאֶת עֲדִינוּת רוּחָם וְטָהֳרַת הַרְגָּשָׁתָם. חַיָּבִים הֵם בְּנֵי אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, בְּיִחוּד חֲכָמֶיהָ, לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בְּקִרְבָּם אֶת יִתְרוֹנָם, הַיּוֹנֵק מִטַּל אֶרֶץ חֶמְדָּה. מִכְשׁוֹל הַדִּלְדּוּל הַחִיצוֹנִי, הָענִי וְהַמַּחְסוֹר, שֶׁגַּם הֵם הִנָּם תּוֹצְאוֹת צָרַת הַגָּלוּת וְהַחֻרְבָּן, שֶׁנִּתָּךְ בְּיוֹתֵר עַל אַדְמַת הַקּדֶשׁ, - וְהוּא, בָּרוּךְ הַשֵּׁם, הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת, הוֹלֵךְ וְאוֹבֵד אֶת מַרְאֵהוּ הַמַּמְאִיר וְהַמְמָרֵר, - לֹא יוּכַל לְהַחְשִׁיךְ עַל גּדֶל זִיו הָאוֹרָה, הַמִּתְבַּצְבֶּצֶת וּמִתְפָּרֶצֶת לָצֵאת לְהַרְאוֹת אוֹת חַיִּים וְכחַ עֶלְיוֹן. אָמְנָם זאת הִיא מִדַּת כָּל נְדִיבֵי לֵבָב, כָּל גְּדוֹלֵי עוֹלָם, שֶׁהוֹשִׁיעוּ אֶת כָּל הָעוֹלָמִים בְּהַשְׁפָּעָתָם, לִהְיוֹת שְׁפָלִים וּנְמוֹגִים, וְגַם פַּחְדָנִים וְעַנְוְתָנִים יוֹתֵר מִדַּאי, קדֶם שֶׁמִּתְבָּרֶרֶת לָהֶם חוֹבָתָם, הַמְעַטַּרְתָּם עז וּמְשִׂימָה בְּיָדָם גְּבוּרָה וְקוֹמְמוּת. לְאֵלֶּה הִנְנוּ צְרִיכִים לִקְרא קְרִיאָה גְּדוֹלָה, לְהוֹדִיעָם מֵהַרְרֵי צִיּוֹן עַצְמָם, שֶׁהֵם חַיִּים חַיִּים גְּדוֹלִים וְשֶׁרב עז וְתַעֲצוּמוֹת בְּיָדָם" (אורות התורה / פרק יג- תורת חוץ לארץ ותורת ארץ ישראל / ח).

ז. אחרי כל אלו צריך להוסיף עקרון, שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם[י]. המשמעות היא שהתורה היא העיקר, לא העולם, והתורה לא נוצרה כדי לשרת את העולם, אבל בכל זאת יש התאמה גבוהה מאוד ביניהם. העולם החומרי מתאים לרצון האלוקי שברא אותו הרבה מעבר למה שמקובל לחשוב. ההבנה הבסיסית היא שאם נדייק מספיק את הרצון האנושי ונבין לעומקו את הרצון האלוקי, נמצא ביניהם התאמה גבוהה מאוד. וממילא אין סתירה אמיתית ביניהם.

העולם מגלה בהדרגה, שדווקא עקרונות מוסריים ומבט כללי מוסרי, הם גם אלו שמקדמים בצורה הכי טובה את הרצון האישי.

למשל בתחום הכלכלי כבר ברור שחברה שרוצה להצליח, צריכה לדאוג באמת ללקוחות שלה. חברה שמנסה רק להרוויח כמה שיותר כסף מלקוחות, ולתת להם כמה שפחות, לא תחזיק מעמד בעולם הכלכלי של ימינו. דווקא חברה שבאמת מנסה להיטיב כמה שיותר ללקוחות שלה, ואפילו במקומות שלא יהיה לה רווח אישי, היא זו שתרוויח יותר גם ברמה האישית.

הרבה חברות מאוד מצליחות נותנות היום חלק משמעותי מהמוצרים שלהם בחינם לגמרי, ודווקא בגלל זה הם חברות כל כך גדולות ומצליחות.

הרצון האלוקי של ההטבה לכל העולם, ושל התנהלות מוסרית, פוגש כאן, בניגוד להגיון הראשוני האנושי, את הרצון האנושי של רווח אישי גדול. זה עקרון שנלמד מהנסיון, ונוצר כחלק מהעובדה שהעולם כולו מחובר יחד בתחום הכלכלי. כיום כדי להרוויח ממש הרבה, צריך למכור לכמה שיותר אנשים מכל העולם, ולכן צריך לחשוב בצורה שנכונה לגבי כמה שיותר אנשים ולגבי כל העולם. כלומר בנקודת מבט אלוקית במובן מסוים.

וכדברי הרב קוק: "ההתפתחות של רוח האדם מכשרת את שכלו העצמי ואת חפצו הפנימי להיות שואף אל הטוב הגמור שהוא הטוב האלהי, שהוא היסוד של המגמה לכל התגלות אלהות, והשפעת התורה והנבואה בעולם.

בימים הראשונים היה השכל הכללי של האנושיות פחות מפותח, וחפצו היה גם כן יותר ברברי. אז היה החזון האלהי כולו נועד לדחות את השכל הסורר, המשועבד רק להחפצים הבהמים בכללות החברה האנושית, ולדחוק תמיד את החפץ הטבעי, שהיתה התעוררותו יותר מכוונת לקראת הכיעור והחטא. התבסמות העולם על ידי כל המשך הדורות, על ידי ביסום היותר עליון של גילויי השכינה בישראל, ועל ידי נסיונות הזמנים, התגדלות היחש החברותי, והתרחבות המדעים, זיקקה הרבה את רוח האדם, עד שאף על פי שלא נגמרה עדיין טהרתו, מכל מקום חלק גדול מהגיונותיו ושאיפת רצונו הטבעי הנם מכוונים מצד עצמם אל הטוב האלהי.

ונגד אותו החלק שכבר נזדכך מוכרחת היא הליבירליות להתפשט, לתפוס מקום. וכשבאה המסורת והדת אפילו בצורתה היותר טהורה לכבוש תחת ידה את זה החלק המזוקק לא תצליח. אבל צריכה היא לסייע את רוח האדם בנקודת טהרתו, ללכת במסלתו שכבר כבש, ולכוין את מטרתה נגד אותם חלקי הרוח, של הדעת והרצון האנושי, שעדיין לא נתבסמו, והם עומדים עוד במצבם הפראי כימי קדם. ולפי התנועה התסיסית של החלקים המבוסמים, עוד הסכנה בהם יותר גדולה, כשהחלקים הבלתי מבוסמים, השרידים הרבים של הברבריות, הולכים במצבם הטבעי הפרוע, והצד המתוקן שברוח האדם סוכך עליהם באברת דמיונו, להעטיף מעטה של ברק נוצץ על כל תועבה ושקר. זאת היא עבודת הקודש של עובדי ה', עד קץ הימים, עד אשר רוח הטומאה כליל יחלוף, וזיו האדם והעולם יגלה בתפארת עזו, במלכות שדי" (אורות הקודש / חלק ב / עמוד תקמד2).

[א] פנקסי הראי"ה - חלק ראשון / תקופת יפו (תרס"ד-תרע"ד) / פנקס ד - פנקס יג: ראשון ליפו / סא

לולא הקלקולים שנעשו בעולם בתחילה בחטא אדם ואח"כ המבול, הפלגה, ואח"כ בבחירתן של ישראל כשנתבסם העולם, לולא הירידה של חטא העגל והתולדות שיצאו ממנו, היה יצרא דע"ז עומד בתקפו, והיה מועיל לישוב העולם ותיקונו כחמרא דיתיב על דורדיא, שהדורדיא פועל לטובה על היין. ותוכן הדבר כי משמיא פלגא לא יהבי, כי המציאות הכללית שם השם יתברך שתלך ע"י הכחות הכלליים, והבחירה האנושית תבא לעזרת הטוב והמוסר, לצדד את הכוחות הכלליים לצד הטוב. א"כ כמו שיש בנפש האדם נטיות לכמה דברים נעלים שמהם התרחבה כל חכמת היופי והנשגב, ק"ו שעצומה בקרבה הנטיה לקרבת אלקים. אמנם כמו שכל הנטיות האנושיות הן נמצאות באדם בכלל, וע"י הנטיה הבחירית צריך הוא לפרטן במקום הראוי ע"פ השכל והתורה, כן הוא ג"כ בנטיה של התשוקה לקרבת אלהים, היא רק תשוקה כללית, אבל אם ישביר האדם צמאונו בקרבתו לה' אלהים אמת או חלילה לאלהים אחרים, זה לא ניתן בטבע כ"א בבחירה. וכפי הנוהג הדמיון קודם לשכל, והמושג השטחי באלהות הוא כ"כ מלא טעיות ודמיונות עד שהתשוקה הטבעית מבלעדי עזרת השכל והמוסר הטוב נופלת על תשוקת ע"ז יותר מהר מעל קרבת אלהים אמת, שתתבאר לאדם רק אחרי דרישה גדולה ועצומה מאד. והנה כשם שבהיות הנטיה הזאת נוטה מדרכה היא רעה ומזקת עד מאד, ההשחתה של ע"ז היא המכלה את כל התעודה של המין האנושי הכללי והפרטי, ואצ"ל שהיא כרקב לבית ישראל, אבל כאשר תצא בזר הנצחון, כאשר יזדכך המושג וקרבת אלהים אמת תהיה החיה בלב ובנפש, אז מעלת האדם היא גדולה עד מאד, כי יבקש את ה' לא כ"מצות אנשים מלֻמדה", כ"א כעצם חייו, וממילא יכיר וירגיש יפה כל מה שירוממהו אל קרבת אלהים זאת, ובמנוחה ובשלוה יעסוק בכל הדרכים המוליכים אותו אל מטרתו. ואם יארך הדרך ויתרבו האמצעיים, לא ישגה בדרך להיות מסתבך באמצעיים ושוכח את התכלית, כי הדבר שהוא עצמי וטבעי לא ישכח לעולם, כי אם ירבה חילו בריבוי אמצעיו. וכיון שבאמת השי"ת הוא אדון כל המעשים ומחיה החיים, א"כ כל המעשים כשיתרחבו בדרך נעם וטוב, כל הידיעות וכל הכשרונות וכל חמדות החיים לכשיתמלאו בכל פרטיהם, הם ראויים באמת להיות מרחיבים את חוג דעת אלהים וחשק קרבתו והתחקקות הידיעה הפנימית של ה' אמת בעומק החיים של הנפש השואפת לאור ה' ואמתו. ע"פ מצב כזה אין מקום לחילוקי כתות ומפלגות ושינויי צדדים בדרכי מוסר ויראת ה'. אמנם נפילות רבות נפלנו, כ"כ נפלנו עד שהמתנה הטובה אשר אלהים חשבה לטוב, היא מתנת יצרא דע"ז, דיהיב לן לקבולי אגרא היה ההכרח נותן למצווח: לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן, ובמקום ההשגה הטבעית שהיתה מבוססת בעומק הנפש בטבע, היתה צריכה דעת אלהים להתפשט ע"פ הכרה שהיא חוץ מטבע הנפש הפשוטה, כ"א ע"פ הקישי דרישת אמת, פתקא מן שמיא המתאים לחותמו של הקב"ה שהוא אמת. אבל האמת הבאה בפתקא מן שמיא, אינה כ"כ קבועה בלב וחזקה, עד שיש בטחון שריבוי האמצעיים לא יטשטשוה. ע"כ ההתרחבות של כל צדדי החיים היתה מוכרחת להצטמצם. הדברים שע"פ היקף השפיטה הם חוץ ממטרת דרישת קרבת אלהים יצאו אז ממחיצת החיים התכליתיים, וכיון שהתחילו החיים להתחלק למערכות, אז כבר אין קצב להמון המשערים השונים הקובעים תחומים מתחומים שונים, עד היכן גבול החיים הקדושים מגיע, והיכן מתחיל כבר חיי חול שאין טוב כ"א לצמצמם, בין בעינוגיהם בין בידיעותיהם. וזאת המדה גרמה לשנאת חנם שתשתרש בבית שני, מה שלא היה מקום לה כ"כ בהמון בבית ראשון. והשפעת ישראל על העמים לא היתה כבר מוכשרת להיות בלתי אמצעית, כי בהתרחב החיים ע"פ טבעם לשם ה' אלהי ישראל, אז העמים הטבעיים שתשוקת החיים שלהם איננה מועקת בכל מאסר מוסרי, היו יכולים בהמשך הזמן לקבל איך הרחבת חיים אמיתית תקח מקומה הראוי, רק אז בהיותה נטועה על בסיס הנצחי החי לעד, דעת אלהים קרבתו ועבודתו. אבל בביטול יצרא דע"ז ניטל כח החיים הטבעיים מחפץ קרבת אלהים, ואיך ישיגו עמים אשר לא ידעו את ה', דעת אלהים של פתקא דנפל מרקיעא. ע"כ יצאו זמורות שנעשו סורי גפן נכריה, וכצנינים לישראל, מה שלא היה כן אם היה הגוריא דנורא קיים, כי שם בקו"ק לא היה חלילה בתור יצרא דע"ז, שם היה רק גוריא דנורא, גבור ונאור, חי ומתלהב, רק בצאתו לחול אז נעשה יצרא דע"ז, אבל בהעדרו נעדר ג"כ כח חיים מלא, שהיה אפשר לו למלא חלל העולם בחיי נשמות לכשיתנהג כשורה, ועכשיו נתפזרו נטיות החיים לצדדים שונים, ונחלקו בנ"א וביחוד בני ישראל, ויותר מזה דורשי האמת ושואפי הטוב שבהם לכתות שונות, שבקץ הימים כי עת לחננה צריכים להכיר שכל נטיה היא ענף מחפץ של תיקון, שאם היה אפשר לעולם לעמוד עם קבלת אגרא דיצרא דע"ז, היה מתראה באורח ישר איך הוא מתחבר עם תעודתו, ועכשיו הדבר עמום ומסתתר. מ"מ אחרי הבירור בעקבתא דמשיחא, דוקא עם החוצפא דיסגא, ראוי להיות ממשיך כח חורז בכל הנפוצות הפרטיות ולאחדן יחד בחוברת, ולהגבילן ע"פ שכל שופט. אז תהפך הקללה לברכה ותחת נטיה טבעית, שעכ"פ לא היתה יכולה כ"כ להתרומם מפני שייכותה אל הנטיה בטבע, ויחשה אל הרצון, עכשיו כשכבר נתחפשה ממאסר הטבע תשוב תשוקת קרבת אלהים שכלית כולה. ואחרי הבירור של כל הכחות היותר טובים שעזרו להעמיד את כנסת ישראל ואת כל המדות הטובות בכללות האדם על נכון, ילוו כולם באהבה ורוח משפט אל התכלית הכללית של קרבת אלהים, אז תצא יותר בהירה, וההתיחדות של כתות למקצעות מיוחדים תוסיף בהם עז ושלימות, וכשיתחברו אח"כ בכח בחירה ושכל, יבנה מהם בנין נהדר שעולה עוד בחזקו ויפיו על הבנין הטבעי. "בונה ירושלים ה', נדחי ישראל יכנס", "הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע, בא יבא ברנה נשא אלֻמּתיו".

[ב] אורות האמונה / חופש המחשבה והאמונה / עמוד 57 / א

חופש הדעות הרגיל להיות פפולרי בזמנינו, עיקר יסודו בצדדיו השליליים, הוא מצד חסרון העמקה נשמתית, והעדר בסיס חזק במעמקי הנפש לכל קישור החיים, ובאה ההתנודדות עד לידי המדה הפרועה של הקלת עול הדת והמוסר, עד לכדי רפיון האמונה, בשטף חייה, והוא אסון נורא ואיום. אמנם עושה היא הנשמה את תפקידה. כשמונעים ממנה זמן כביר את העמקתה, הרי היא מתעמקת בחדרי חדרים ובעומק נשמת הנשמה שלה. וכשם שהדבר נוהג ביחידים, כך הוא נוהג בכללות הדורות. ואותו הכח המתעמק, ושומע אין לו לכאורה, מוכרח הוא להוציא את פעולותיו אל הפועל, ואז תשוב להופיע רצינות פנימית והעמקה אמונית גדולה, שתחדור עד עמקי החיים, ויכיר אז העולם את זיוף החיים של ההתנודדות ושל רפיון האמונה וחסרונה. אבל ההתעמקות הזאת תצא אל הפועל, אחרי אשר כבר רכשה לה מקדם הנשמה האנושית את העושר המתרחב, הבא מצד ההשתטחות של כחות החיים הרוחנים. ואז עם כל אותה ההרחבה, וריבוי השריגים המתפשטים והתפצלות הענפים הרבים והצבעים המרובבים בחושם, סגנוניהם יחל כח עמקות נפלאה, המחדש את החיים בצורתם האמיתית הפנימית להראות את שליטתו, ותצא אל הפועל בישראל, אותה התכונה של התשובה האמיתית והעליונה, שהוא דבר ה' לעמו. והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו בכל לבבך ובכל נפשך, ושב ה' אלהיך את שבותך וריחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך, והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך.

[ג] אורות האמונה / חופש המחשבה והאמונה / עמוד 55 / ג

ג המחשבה על דבר חופש הדעות אי-אפשר להיות נקלטת בתור מחשבה מוסרית, כי-אם בעת שהאדם הוא עסוק בהגיון הדעות ובירורן שאז החופש דרוש לו, אבל בכל הזמנים שהאדם חי חיים של רגש, וקל וחומר חיים של דמיון או שאר החשות חומריות, הוא מוכרח להיות אסור באיזה חוג של דעות קדומות, הכל אחד, אם שהן דעותיו שקדמו או דעות מקובלות. וממילא מובן שכל חופש דעות בחיים ההמוניים התדיריים הוא ענין שאין לו כל מובן, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. והעוסק בתלמוד תורה אין לו להתירא מכל מכשול, כי דבר ה' נר לרגלו ואור לנתיבתו, וכל העוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר: וממתנה נחליאל ומנחליאל במות.

[ד] מוסר אביך / פרק ב- סדור כחות הנפש בדרכי עבודת ה' / ד. שלמות העבודה מאהבה לרצון ה' בלבד

והנה כשם שצריכה החכמה להשתלם כמו-כן צריך הרצון להשתלם, שהרי אנו רואים שמי שיש לו חכמה ואין לו רצון שלם אינו שלם כלל, ואדרבא עוד תוסיף החכמה רעה על רעתו, כמו מי שמכיר ערך הדרכים הישרים ונתיבות הצדק, אבל רצונו מושחת וחפץ בכל רשע ונלוז וכל עושק וחמס, הלא ילך תמיד בלא חמדה, כי בהשקיפו אל החכמה יתמרמר על נפשו מצד רצונו, המושכו לכל הדברים שהם הפך החכמה, וכשיתן דעתו אל רצונו הנלוז תיסרהו חכמתו על פניו, כי רע ומר דרכו, ויהי' מיורשי תרתי גיהנם. והנה מן הצד הגרוע נבין על הצד המעולה, שכמו שצריך שלמות בחכמה כן צריך שלמות ברצון, וכשם שענין החכמה ומהותה היא ההכרה והידיעה, והצד השלם שבה יהי' דוקא ידיעת הנהגתו ית' ודרכי טובו, מפני שזהו גבול השלמות של מציאות העצם הנושא השלמות, כן ודאי ששלמות הרצון תהי' ע"י שיהי' רצונו שלם כ"כ במה שיהי' בדוגמת שלמות הרצון העליון כביכול, שהוא מקור מציאות כל הנמצאות והנהגתם. א"כ א"א כ"א שיהי' רצונו נוטה ממש רק לעשות רצון אביו שבשמים, וכיון שביארנו שזה ענין השלמות האמיתי הנרצה והנחמד מצד עצמו, וגם חסדו ית' גדול ג"כ עד שחנן אותנו דעה והשכל להשיג מזה כמר מדלי, לפי ערך ההשגה בעצמה בתורת משל, ודאי שראוי לנו להשתדל כל הימים לקיים מה שהורונו חז"ל "הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

[ה] מדבר שור / הדרוש השלשה ועשרים

והנה כח הנבואה וכח התורה אינם מתחלקים כ"א בזמן הזה, כ"ז שאור התורה עוד לא נתגלה בשלמותו, וטעמי תורה הם יקרים בעוה"ז סג. משא"כ לעוה"ב כשיתן השי"ת דעה והשכל בלב כולם ויתן תורתו בלבנו, וכדכתיב: "נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה" סד. ולענין טעמי תורה, יגלה השי"ת לעין כל עם ד' כבוד וזיו התורה בטעמי' העליונים, עד שיהי' המשפט שעל פי הנבואה גלוי לכל כענין משפט התורה הפשוט, שזה עצמו יהי' משפט התורה. ולא תהי' עוד הסמיכה ע"פ משפט השכל המסופק, כי יהי' השכל אור מאיר ע"פ קדושת התורה בלא שום מסך מבדיל מאור האמת. ושום תוצאות רעות לא יהי' אפשר כלל לצאת מהשפעה גדולה כזאת, כי רוח הטומאה יעבור מן הארץ והלב יהי' טהור ומקודש בתכלית "ועמך כלם צדיקים" סה. אז לא יהי' מקום כלל לחילוק אלו הב' הנהגות. ואז באמת יתגלה לעין כל שמצד עצמה גדלה מאד מעלת ההנהגה ע"פ עצם קדושתם של ישראל, שממנה באה השפעת הנבואה, אלא שמחמת מגרעות שיש בעוה"ז מצד קיצור שכל האנושי ותגבורת התאוות ומדות הרעות, הי' צריך שתהי' הנהגה זו נגבלת כ"ז שהיו אלה המפריעים, אבל לעתיד יהי' הכל דבר אחד.

וזהו דבר הנבואה ביחזקאל (הפטרת ויגש): "הנה אני לֹקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים וגו' ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתִם לעץ אחד והיו אחד בידי" סו, שלא יהי' מקום לחילוק ופירוד אלה המעלות. וזהו ענין תרין משיחין, כי להגין על ישראל כ"ז שהרעות שולטות ולכלות כח הרע, צריך משיח בן יוסף ע"י כח התורה כ"ז שהיא עדיין מופרדת לעץ אחר, חוץ מעץ יהודה שהוא מצד עצם הקדושה של ישראל כמש"כ: "היתה יהודה לקדשו" סז, ואח"כ יהי' משיח בן דוד, שהוא יהי' הרועה את ישראל ע"פ מעלתם בהתאחד עץ יוסף לעץ יהודה, והנהגת הנבואה גם הנהגת התורה יחד יבאו בשלום.

[ו] אורות התחיה / ע

הַתְּשׁוּבָה הַנּוֹעֲדָה לְיִשְׂרָאֵל, לְרוֹמֵם אֶת קַרְנָם בִּגְאֻלָּה שְׁלֵמָה, תָּבוֹא עַל-יְדֵי הֲשָׁבַת עז רוּחַ הַקּדֶשׁ, שֶׁהוּא הַסְּגֻלָּה הַנְּבוּאִית בְּהַתְחָלָתָהּ, הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת עַל כָּל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ. מִתּוֹךְ שֶׁרוּחַ עֶלְיוֹן זֶה מִתְאַמֵּץ לְהוֹפִיעַ, מִתְגָּרְשִׁים וְנִדְחִים רוּחוֹת קְטַנִּים מִמֶּנּוּ. הַתּכֶן הַמְיֻחָד לְיִשְׂרָאֵל בְּתוֹר עָם לְבָדָד יִשְׁכּן, לֹא יִתְבָּרֵר עַל-יְדֵי הַמַּעֲשִׂים הַחִיצוֹנִיִּים וְהַקְּצוּבִים וְהַדְּבָרִים הַלִּמּוּדִיִּים בִּלְבַדָּם, כִּי-אִם עַל-יְדֵי הֲרָמַת הַחַיִּים בִּסְגֻלָּתָם הַפְּנִימִית. תּוֹצָאַת הַדָּבָר תָּבוֹא עַל-יְדֵי רָצוֹן כַּבִּיר פְּנִימִי, שֶׁיְּבָרְרוּהוּ גְּדוֹלֵי הַנְּשָׁמָה, הַמַּכִּירִים אֶת הֲלִיכוֹת דּפֶק הַחַיִּים שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה כֻּלָּהּ, וְהֵם הֵם בַּעֲלֵי הַיְסוֹד הָעֶלְיוֹנִים, אֲשֶׁר יַעֲלוּ אֶת כָּל הַיְרִידוֹת, בֵּין שֶׁלָּהֶם בֵּין שֶׁל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, בֵּין שֶׁל כָּל הַנְּפִילִים, אֲשֶׁר עָמְדוּ לִהְיוֹת מְשִׁיחִים וְנָפְלוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִשְׁבָּרוּ, הִנֵּה נִתְפַּזְּרוּ נִיצוֹצֵיהֶם וּמְבַקְּשִׁים תִּקּוּן חַי וְקַיָּם, בִּיסוֹד דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה'. וְרוּחָא דִּמְשִׁיחָא הוֹלֵךְ הוּא בְּאוֹר תּוֹרָה הַפְּנִימִית, וְכָל מַה שֶּׁיִּתְאַמְּצוּ גְּדוֹלֵי טְהוֹרֵי לֵב, לִלְחֹם נֶגֶד שִׁכְחָתָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה וְהַעֲלָמָתָהּ, יִתְעוֹרֵר כּחַ הַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית יוֹתֵר וְיוֹתֵר, יָסִיר מֵעָלָיו בְּגָדָיו הַצּאִים וְיִלְבַּשׁ בִּגְדֵי הַקּדֶשׁ, וְיֻכַּר לְכָל יִשְׂרָאֵל וּלְכָל הָעוֹלָם, שֶׁפַּעֲמֵי דַּלִּים אֵלּוּ, עִקְּבוֹת גְּאֻלַּת עוֹלָם הֵם, לְיִשְׂרָאֵל וְלָעוֹלָם כֻּלּוֹ, לְכָל אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל הַחַיִּים וּלְנִשְׁמוֹת יְשֵׁנֵי עָפָר, הַמְצַפִּים גַּם הֵם לְיוֹם גְּאֻלָּה, לְאוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן.

[ז] אורות הקודש / חלק א / עמוד פו / פעולת הידיעות הסודיות - סו

הידיעות הסודיות היותר עליונות אין מגמתן להתפשט בעולם בהתפשטות כמותית, שידעו מהן רבים, כי זהו דבר שאי אפשר. ואם ידעו רבים מסגנונן החיצון, לא ידעו כלום בתוכנן הפנימי, ויהיה הדבר מזיק יותר ממה שהוא מועיל. אמנם הן צריכות לחדור לכל אלה שבהם נמצאת סגולה עליונה של הסתכלות גבוהה.

ואלה היחידים, בגובהם הרוחני, מרוממים הם את העולם משפלותו ע"י מציאותם לבד, לא ע"י השפעתם הניכרת. את הרזים הפנימיים אינם מגלים, ולא יוכלו לגלות. אבל מה שהאורה הגדולה גורמת בעצם בכל כוחה, בהתפשטות ניצוציה גם על כל מה שהוא מגולה, על מבט כל עין, על כל שיחה ותנועה, על מהות הרצון, על מגמת החיים, הכל פועל, ומעודד, מחזק ומקדש את הכל. גם המגמה הכללית בהשפעתם של ישראל בעולם איננה התפשטות לימוד של דעות, בדרך הלימוד וההשפעה הפשוטה והגלויה. אבל כשהאומה הזאת אוצרת יפה בקרבה את סגולתה, כבר העולם כולו מתעלה, מצד מה שיש בו סגולה פנימית כזאת, באוצר האנושיות. הפעולות וההדרכות שראו הנביאים הוא במעלה קטנה לגבי המעלה העליונה של הפעולה הפנימית. ובמקום שהנבואה שבאספקלריא שאינה מאירה אומרת, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם, שהיא הצעה למדרגה הפעולית הניכרת, שהיא המדרגה השניה, אומרת הנבואה שבאספקלריא המאירה, היא תורת משה, ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגלה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל.

[ח] ספר האמונות והדעות מאמר ח

והודיענו כי העם יבחרו בעבודה ולא במרי, כאשר הוא מפורש בפרשת ומל יי' אלהיך את לבבך (דברים ל' ו') ובפרשת (יחזקאל ל"ו כ"ו) ונתתי לכם לב חדש, עד סופה. ובוחרים בזה בכמה פנים, האחד מפני שהם רואים אור השכינה וחול הנבואה עליהם, ושהם במלכותם בטוב ובנעימים, ואין מי שיכריחם, ואינם חסרים דבר, וכל עניניהם בהצלחה. והודיענו שכל דבר וכל נגף וכל מחלה יסורו כלם מקרבנו, וכן כל אבל וכל יגון וכל שנאה. אבל יהיה להם עולם שכלו שמחה וששון.

[ט] אדר היקר ועקבי הצאן / אדר היקר / עמוד לז

אם אנו מוצאים מגרעות, בחיינו, שנדמה לנו שבאו ע"י השפעת התורה, בדרך ישר או מסובב, אנו יכולים מיד להגיע להידיעה הברורה, שהדבר תלוי רק באיזו הבנה משובשת מצדנו בתורה, או בסיבה מקרית, שלפעמים הביא המצב להכנס באיזה חסרון כדי להנצל מחסרון יותר גדול ומהרס, שהיה צפוי לבוא מבלעדיו; שבשעה שלא נמצאת באומה ההתגבהות להריסה ולשלילה, המחרבת את כל יסוד קיומה החמרי והרוחני, נקל הדבר מאד לתקן שימעטו הכרחים כמו אלה, מדור לדור, והדברים מתישרים מאליהם במנוחה ובקדושה. עכ"פ הכפירה המוסרית היא לעולם היסוד לבנין הכפירה המתדמה למדעית, שאין לה כל יסוד מצד עצמה. ע"כ כל מה שישפרו מחזיקי תורה ובעלי אמונה יותר את מעשיהם ומדותיהם, כן תתמעט הכפירה המוסרית בטבע, וכפי ירידתה כן תרד תולדתה המדעית "ועולתה תקפץ פיה", "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא".

ערפלי טוהר / עמוד סז

מתוך קטנות אמונה נדמה, שכל מה שבני אדם מזדרזים לחזק את מעמדם, להילחם נגד הרעות המתרגשות בעולם, לרכוש להם מדע, גבורה, יופי, סדר, שכל אלה הינם דברים היוצאים מחוץ להתוכן האלהי שבעולם. ומתוך כך עין צרה צופה מתוך כמה אנשים, שלפי דעתם עומדים הם על הבסיס האלהי, על כל התקדמות עולמית, שונאים את התרבות, את המדעים, את התחבולות המדיניות, בישראל ובעמים. אבל כל זה טעות גדולה היא, וחסרון אמונה. הדיעה הטהורה רואה היא את ההופעה האלהית בכל תיקון חיים, יחידי וציבורי, רוחני וגשמי. היא מודדת את הענינים רק במידת התועלת שהם מביאים, או הקלקול שהם מקלקלים, ובמידה זו לעולם לא תהיה תנועה חייבת כולה, כשהיא עוסקת לברוא איזה דבר, בין גשמי בין רוחני. יוכל הדבר שיהיו בה מגרעות, אבל בכללותה, הכל הוא מכלל היצירה האלהית ההולכת ופועלת. לא תוהו בראה לשבת יצרה. 

ישנם תיקוני עולם כאלה, שאי אפשר להם שייעשו על ידי צדיקים, כי אם על ידי רשעים ואנשים פגומים בדיעות ומעשים. אמנם על ידי תשובה מאהבה, והתאמצות גדולה להרבות קדושה בעולם, בתפילת צדיקים ישרה. זוכים שגם צדיקים יוכלו להשתתף באלו התיקונים, שעל פי הסדר הנהוג אינם רגילים לצאת כי אם מידי רשעים ואנשים רחוקים מהקדושה. תיקונים הללו כוללים תיקונים חברותיים, כמו מכשירי עבודת אדמה, מלחמות, שישנן מהן שהן דרושות הרבה לעולם. המצאות מעשיות, וישנם מהם תיקונים רוחניים של כמה חכמות מעשיות ושכליות, שהנשמה המעוטרת בחסידות ובהתנשאות נפש לקדושה אינה יכולה לחדור לפרטים הללו. רק על ידי עלייה גדולה של המהלך הרוחני אפשר לזכות לברכה עליונה זו, של כיבוש כל תיקוני עולם על ידי צדיקים ואנשי קודש. 

כשכח המדמה בריא בקדושתו. מרגישים במציאות האור האלהי בנשמה ובעולם. ועל יסוד ההרגשה הזאת באה אחר כך ההשגה התורית, ומאירה באור חיים גדול מאד. והמעשים הטובים והמידות הטובות מוסיפים מציאות חיים באור הדמיון הנשגב הזה. ורוח הקודש מתחיל להופיע בעולם בהוד והדר, לרומם גוי, ולהחיות רוח שפלים.

[י] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בראשית

[א, א] בראשית ברא אלהים, זה שאמר הכתוב ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג') וכשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו נתיעץ בתורה וברא את העולם שנא' לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה (שם /משלי/ ח'), והתורה במה היתה כתובה, על גבי אש לבנה באש שחורה שנא' קווצותיו תלתלים שחורות כעורב (שיר /השירים/ ה'), מהו קוצותיו תלתלים על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות כיצד כתוב בה ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כ"ב) אם אתה עושה חי"ת ה"א אתה מחריב את העולם, כל הנשמה תהלל יה (תהלים ק"נ) אם אתה עושה ה"א חי"ת אתה מחריב את העולם. וכן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ה') אם אתה עושה דל"ת רי"ש אתה מחריב את העולם שנאמר כי לא תשתחוה לאל אחר (שמות ל"ד), כחשו בה' (ירמיה ה') אם אתה עושה בית כ"ף תחריב את העולם, אין קדוש כה' (שמואל א' ב') אם אתה עושה כ"ף בי"ת תחריב את העולם ואם אות אחת כך כ"ש התיבה כולה, לכך נאמר קוצותיו תלתלים, לפיכך דוד מקלס ואומר רחבה מצותך מאד (תהלים קי"ט) ואומר ארוכה מארץ מדה וגו' (איוב י"א), והיא היתה אומנת לכל מעשה בראשית, שנאמר ואהיה אצלו אמון (משלי ח') אל תקרי אמון אלא אומן, ובה נטה שמים ויסד ארץ שנא' אם לא בריתי יומם ולילה וגו' (ירמיה לג), ובה חתם ים אוקיינוס שלא יצא וישטף את העולם שנאמר האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו וגו' (שם /ירמיהו/ ה'), ובה חתם את התהום שלא יציף את העולם שנא' בחקו חוג על פני תהום (משלי ח'), ובה ברא חמה ולבנה שנאמר כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו (ירמיה ל"א), הא למדת שהעולם לא נתיסד אלא על התורה והקב"ה נתנה לישראל שיתעסקו בה ובמצותיה יומם ולילה שנא' והגית בו יומם ולילה (יהושע א) ואומר כי אם בתורת ה' חפצו וגו' והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו' (תהלים א'), שבשביל שומרי התורה העולם עומד שכן אמרה חנה כי לה' מצוקי ארץ (שמואל א' ב') ומי הם מצוקי ארץ אלו שומרי התורה שבזכותם הושתת התורה שנאמר וישת עליהם תבל, ותניא אר"ש בן לקיש למה נאמר במעשה בראשית יום אחד יום שני יום שלישי יום רביעי יום חמישי, יום הששי ה"א יתירה למה שהרי בכולן לא נאמר אלא יום אחד יום שני וכן לכולם מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה שיש בה ה' ספרים מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, וכן בני קרח אמרו נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי וגו' (תהלים ע"ה)

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.