כשאנחנו מסתכלים על ממלכות ישראל ויהודה, אנחנו רואים את ההבדל בין הרצון האנושי כמניע, לבין הרצון האלוקי כמניע[i].
ממלכת ישראל פעלה בכל הכוח לפי הרצון האנושי. היא לא רצתה לקבל פקודות מהקב"ה, ולא הנחיות מההלכה. האנשים בממלכת ישראל עשו מה שהם רצו. ולכן ממילא הם עבדו את הקב"ה בדרכים שהתאימו להם, והם המציאו את ה"הלכה" של עצמם. הממלכה התנתקה מהמקומות הקדושים והמחייבים של האומה, ויצרה לעצמה ממלכה אנושית לגמרי, כמו שאר הממלכות שסביבה.
בממלכת ישראל היה חופש דת, ולמעט ימי איזבל, לא רדפו את עובדי ה' שבממלכה, אבל הממלכה עצמה עודדה את עבודת העגלים, ומנעה את העליה לירושלים.
ממלכת יהודה פעלה לפי הרצון האלוקי, וביטלה בשבילו את הרצון האנושי. ולכן מלכי יהודה הצדיקים השתמשו כמה שפחות בכוח צבאי אנושי, והעדיפו לסמוך על הנס, כדי שאנשי הממלכה יראו את הפעולה האלוקית במציאות, ויבינו שטוב לעבוד אותו.
[i] מאמרי הראיה / חלק א / המספד בירושלים
כשם שיצר השי"ת באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו לשכללו ולפתחו, וכן הכחות המחזיקים כח הנשמה הרוחנית ומעדנים ומשכללים אותה, ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים, לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ב"ה בעולמו, כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכחות, הכח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהן, להיות עם קדוש לד' אלקי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור גוים, והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה. וההבדל שביניהם, שלהצד הראשון יש דוגמא בין כל עמי הארץ לישראל, כמו שאנו שוים להם בגופניות כאשר האדם שוה בכח החיים שבו לאחד הבע"ח, והצד השני הוא הענין המתיחד לישראל עצמם, שע"ז נאמר "ד' בדד ינחנו, ובגויים לא יתחשב", מצד תורת ד' והקדושה העליונה המיוחדת לישראל עם קדוש.
והנה מתחילה הוכנו ב' הכחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל, אפרים ויהודה, שהוא כלל יוסף ויהודה... ולולא שגרמו עוונות, וישראל מאסו במלכות בית דוד עד שנחלקה האומה, עשרת השבטים שאפרים שהוא כח יוסף בפני עצמו, ויהודה בפני עצמו, היה הכל מאוחד בכח אחד ע"י עץ יהודה שהיה כולל גם כן כחו של יוסף, "ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה". ועל ידי קיבוץ ב' הכחות יחדיו היו שניהם מתעלים, הכח החמרי היה מתעדן ומתקדש מצד קרבתו אל הקדושה המיוחדת לישראל, והכח הרוחני היה מתחזק ומתאמץ בכח חיים מלא ואדיר כדי לגלות הודו ותפארתו על ישראל, עד שקרני הודו היו מאירים גם כן על העולם כולו...
אמנם, עוונותינו הטו אלה, שנתחלקה מלכות בית דוד וכל אחד מן הכחות השנים, שהיו ראויים להתאחד דוקא, התחיל להתפתח בפני עצמו, כאילו דבר אין לו עם משנהו, ומזה יצא מה שיצא להפסד כללי לשני הענינים בעוה"ר. אפרים, שנוסד על ידי ירבעם, שהופקד מתחלה על סבל בית יוסף, מפני כשרונו המעשי, "וירא שלמה את הנער כי עושה מלאכה הוא ויפקד אותו לכל סבל בית יוסף", פנה לגמרי מהקדושה העליונה המיוחדת לישראל, "ואותי השלכת אחרי גויך". ומזה יצא הסילון הממאיר, חטא עבודה זרה שגרם להתפתחות הנטיה של השווי שיש בישראל לעמים לצד הרע והגרעון, עד מדת "אפרים בעמים הוא יתבולל אפרים היה עוגה בלי הפוכה". ויהודה בחסור לו הצד המעודדו בחומריותו, היה צריך להשלמה רוחנית גדולה ואדירה, שתספיק להמציא גם כן את הצד החסר החמרי, וכיון שלא עלה למעלה זו נתבזבז הכח הרוחני גם כן עד שלא החזיק מעמד ו"כשל גם יהודה עמם", ו"לשונם ומעלליהם אל ד' למרות עיני כבודו".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
