הנקודה הראשונה שננסה ללמוד מההסטוריה היא ההבדל בין ההנהגה לבין העם: כשאנחנו אומרים שיש שני צדדים בעם ישראל באופן עקרוני, אנחנו מדברים על העם, לא על ההנהגה שלו.

לאורך התנ"ך רואים שיש הבדל בין המטרות של העם לבין המטרות של ההנהגה. והנהגה בעייתית יכולה למשוך את העם למקומות רעים מאוד, שהוא לא היה הולך אליהם בלי ההנהגה הזו.

הדוגמא הבולטת ביותר היא ירבעם בן נבט.

כמו שהסברנו, העם קיבל את העגלים כי הם התאימו לו. המטרה הטבעית של ממלכת ישראל היתה הרצון האנושי, והעגלים איפשרו להם לעשות מה שהם רוצים בלי שחוקי הדת יגבילו אותם.

אבל זו לא היתה המטרה של ירבעם בן נבט, הוא רק השתמש ברצון הזה של העם. המטרה של ירבעם היתה שלטון: "וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד: אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה: וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מלכים א יב כו – כח).

כלומר ירבעם שהחטיא את עם ישראל עד כדי שגרם להם ללכת לגלות, בכלל לא חיפש בעצמו עבודה זרה. הוא שיער שאם העם ימשיך לעבוד את הקב"ה בדרכים המקובלות הממלכה שלו לא תמשך זמן רב, ולכן השתמש בעבודה הזרה וברצון הטבעי של העם כדי לחזק את הממלכה שלו.

וכמו שאומר ר' צדוק הכהן מלובלין: "מזרעא דיוסף עמד ירבעם שחידש עבודה זרה בישראל ובאמת גם הוא לא האמין בעבודה זרה כי גם כל בית יוסף נקראים יהודים כמו שגם כל בית יהודה נקראים שארית יוסף דכל השבטים כלולים זה בזה במעלותיהם כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה צ"ט, ד') דחזר וכללן בברכותיהם, ועיקר כוונתו היה מצד הגיאות והכבוד כשיראו רחבעם יושב והוא עומד כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"א ב) וכן אמרו (שם ק"ב א) דלא רצה לשוב בשביל שאמר לו בן ישי בראש, וזה הביאו לעבודה זרה כי כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה" (תקנת השבין עמוד לא).

ממילא עולה השאלה: מה היה קורה אם ירבעם לא היה מנסה לשמר את הממלכה בידו בכל מחיר, ולא היה עושה עגלים? הרי הרצון של העם ללכת לפי הרצון האנושי היה קיים בכל מקרה. האם הם לא היו עובדים עבודה זרה?

מפורש בפסוקים שהמצב היה אז שונה בתכלית. את הגלות, שהתבצעה בפועל כ250 שנה לאחר מכן, מייחסים הפסוקים לירבעם עצמו: "וַיִּמְאַס ה' בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו: כִּי קָרַע יִשְׂרָאֵל מֵעַל בֵּית דָּוִד וַיַּמְלִיכוּ אֶת יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיַּדַּח יָרָבְעָם אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי ה' וְהֶחֱטֵיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה: וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא סָרוּ מִמֶּנָּה: עַד אֲשֶׁר הֵסִיר ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים ב יז כ – כג).

כמו שכבר ציינו, את הפילוג עשה הקב"ה בעצמו. האם הקב"ה שלח את ישראל לעבוד עבודה זרה? לא מסתבר. ולכן לא מסתבר לומר שהם היו אמורים בכל מקרה לעבוד עבודה זרה, גם אם ירבעם היה בוחר בדרך אחרת. וכך מפורש בפסוקים, כמו שאומר הנביא אחיה השילוני לירבעם: "כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים: וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל... וְאֹתְךָ אֶקַּח וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְהָיִיתָ מֶּלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה אִם תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד עַבְדִּי וְהָיִיתִי עִמָּךְ וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד וְנָתַתִּי לְךָ אֶת יִשְׂרָאֵל" (מלכים א יא לא – לח).

הסיפור של ממלכות יהודה וישראל היה יכול להיות שונה בתכלית, אם ירבעם היה בוחר ללכת בדרך התורה. אבל איך יתכן שממלכת ישראל היתה הולכת בדרך התורה? הם הרי מחפשים את הרצון האנושי.

כמו שראינו ממלכת ישראל לא הלכה לעבודה זרה מלאה, אלא לעגלים. כלומר אנשי ממלכת ישראל נמשכו לשני צדדים: צד אחד שרצה לעשות מה שמתחשק לו בלי הגבלה, אבל גם צד שרצה הגדרה לאומית כישראלים, וכעובדי ה'. יש הרבה דרכים לייצר את השילוב הזה. מנהיג מבית יוסף, או מבני רחל, יכול להיות צדיק: יוסף היה צדיק, יהושע, מבני אפרים, היה צדיק, גם שאול מבני בנימין היה מלך צדיק. ולכן גם ירבעם בן נבט יכל לבחור להיות צדיק ולאפשר לעם לייצר שילוב אחר[i].

איך ממלכת ישראל היתה נראית במצב כזה?

כדי לשמור על ההגדרה הלאומית כישראלים, הם היו ממשיכים לעבוד את ה'. אמנם, הגיוני שכממלכת ישראל שאמונה על הרצון האישי, לא כולם היו צדיקים בה. הדרך של יוסף מתאימה ליחידים ולא לציבור; אבל גם אם חלק, ואפילו חלק גדול, מהאנשים היו מקילים לעצמם בחלק מההלכות, הם לא היו עובדי עבודה זרה. העם היה ממשיך ללכת למקדש, כי, כמו שחושש ירבעם עצמו, המקדש דווקא התאים לבני ממלכת ישראל. המקדש היה עבודת ה' חוויתית ומתאימה לרצון האנושי. התכנסות של כל העם בעוצמה גדולה, חגיגה ושמחה, סעודות גדולות, שירת הלויים וריח הקטורת. העם היה ממשיך לשמור חגים ושבתות כי אלו מצוות משמחות ונחמדות. ולכן העם היה ממשיך להיות קשור לקב"ה, גם אם העיקר אצלו היה הרצון האנושי, וגם אם בעקבות זה היתה פגיעה בשמירה של חלק מההלכות.

יכול להיות שבממלכת ישראל היו מותרים עריות בפרהסיא, אבל אנשים היו שומרים הרבה דברים אחרים. וממילא גם לא היתה גלות, ואפשר היה לאחד את הרצונות בתהליך ארוך, אבל בתוך גבולות היהדות.

כשירבעם בן נבט המציא את העגלים, הוא בנה שיטה שתשאיר מהרצון של ממלכת ישראל, להשאר קשורים לקב"ה, את המינימום בלבד. והרחיק אותם מהמקדש ומההלכה לכיוון העבודה הזרה, בצורה שהם לא היו הולכים אליה בלעדיו.

ממילא מובן שהנהגה יכולה ליצור בעיות שלא היו נוצרות בלעדיה, למרות הנטיות השונות שיש בעם ישראל. וההנהגה עצמה יוצרת את הבעיות האלו לא כחלק מהנטיה הישראלית או היהודית, אלא מסיבות אחרות וחיצוניות, כמו תאוות שלטון.

ואם כן כשאנחנו אומרים ששני הצדדים של עם ישראל נמצאים כאן כדי להשאר, אין הכוונה שכל צורת הנהגה של הצדדים האלו נמצאת כאן כדי להשאר. בהחלט יש צורות הנהגה שמייצרות בעיות גדולות ושצריך להפטר מהן, ולאפשר לשני הצדדים לחיות זה לצד זה ולהתקדם לאיחוד.

 לפרק הבא

[i] מאמרי הראיה / חלק א / המספד בירושלים

והנה גם אחרי הפירוד, אם היו על כל פנים מתאחדים לדעת שכל אחד יסגל לו את נטייתו הפרטית, אבל באופן שיקבלו זה מזה את הצדדים הטובים, ויהודה יקבל מאפרים את הדרכים והנטיות המוכשרות בו לשכלול האומה בתוקף חומריותה ואנושיותה הכללית, ואפרים יקבל מיהודה את הכח העליון המיוחד לישראל בדרכי קדושה, מתורה ומדות קדושות והכשרה לנבואה ורוה"ק למיוחדים לזה, היה המחץ הולך ומתרפא.

אלא שכיון שנחלקו חלוק ממלכה, ועל ידי ההשפעה המאחדת הלא הדבר מחוייב שהצד הגובר יהיה לו המצב העליון הרוחני המיוחד לישראל, שהיא הנשמה המאחדת ומחיה את הגוף, וזה לא רצה ירבעם, על כן היתה התכנית הפנימית של ציור אפשרות ההתאחדות עם המניעה מצד חפץ ההתנשאות שלא במשפט, מה שאמרו חז"ל שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, יחדיו תשכללו את האומה הישראלית להביאה לתכליתה להיות לעם לה' א־להי ישראל להיות גם כן ראויה להיות לאור גויים, שהצדדים השווים לכל האדם אשר על פני האדמה גם כן ראויים להכנס בבנין. אמנם על שאלת "מי בראש", מוכרחת התשובה לבוא "בן ישי בראש", כי מבלעדי הכרת השליטה העליונה של הצד הרוחני, "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו", אז אפסה כל תעודה לישראל, חלילה, והנם המעט מכל העמים, וראויים יותר מכולם להרס וכליון, חלילה. אבל שרירות הלב גרמה שאמר "אי הכי לא בעינא", ומזה נמשכה השלשלת של צרותיהן של ישראל ופיזורם, ותכלית מרוק הגלות עד עת קץ. 

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.