כששתי הממלכות התפלגו, השם של ממלכת יהודה היה על שם השבט המנהיג אותה 'יהודה', אבל שם הממלכה השניה לא היה 'יוסף', אלא פשוט 'ממלכת ישראל'. הממלכה שקיבלה את עשרת השבטים נשאה את השם של העם כולו. אבל כשהתחילו הנביאים להתנבא על הגלות, הם הפסיקו לקרוא לה ממלכת ישראל, כי היא הולכת לגלות ולא תייצג עוד את עם ישראל, והתחילו לקרוא לה על שם השבט שבנה את התרבות וההנהגה שלה: 'אפרים' שהוא בעצם שבט יוסף. ההגיון הפשוט אומר שכשממלכת ישראל יצאה לגלות בפועל, היה צריך שמה של ממלכת יהודה שנשארה בארץ ישראל להשתנות ולהקרא 'ישראל', כי רק היא מייצגת עוד את העם. אבל זה לא מה שקרה, במקום זה כל בני ישראל, בכל העולם, קיבלו את השם 'יהודים' על שם ממלכת יהודה. גם בני עשרת השבטים קיבלו את השם 'יהודים'. השפה העברית, שללא ספק היתה אותה שפה בממלכת יהודה ובממלכת ישראל, נקראת פתאום 'יהודית': "דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה" (מלכים ב יח כו). ואחר כך, בימי אחשורוש רוצה המן "לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי" (אסתר ג ו). בני ממלכת יהודה היו מרוכזים אז בבבל, מי שהיו מפוזרים בכל מדינות המלך אחשורוש היו בני ממלכת ישראל, אבל גם הם נקראים כאן 'יהודים'.

כמו שאמרנו בני ממלכת ישראל היו אידיאליסטים. הם לא עבדו עבודה זרה רק בשביל הנוחות שלהם. ולכן כשיצאו לגלות הם לא רצו לוותר על ההגדרה העצמית שלהם כישראלים, ולהפוך לחלק מהעמים שסביבם. התהליך ההגיוני של עם גולה הוא להטמע בעמים שסביבו, במיוחד אם מדובר בסביבה של מהגרים מעמים שונים שכולם שווים. בגלות עשרת השבטים, מלכי אשור הגלו את כל העמים שכבשו וערבבו אותם. עשרת השבטים התיישבו בין עמים נוספים שגם הם הוגלו באותם שנים מהארצות שלהם. כך שכולם היו מהגרים, ולכולם היו אותן זכויות ואותן חובות. טבעי היה שכל מי שגר באזור מסוים יהפוך להיות עם אחד ויגדיר את עצמו לפי הארץ אליה הגיע. וכך רואים בימי בית שני, כשהיהודים חוזרים בחלקם לארץ ישראל, ומוצאים בה עמים רבים אחרים שרוצים להצטרף אליהם ולעבוד יחד.

אבל עם ישראל לא הסכים לוותר על השייכות שלו לקב"ה, ועל הייחוד שלו. ולכן בני ממלכת ישראל התחילו לעבוד את ה' לפי ההלכה. מכיוון שבכל אדם יש את שני הצדדים, הם לקחו למעשה את השיטה של בני ממלכת יהודה, כי היא השתלבה בגלות עם השיטה שלהם. הרצון העצמי שלהם היה להשאר ישראלים, והדרך היתה לעבוד את ה', כי זו היתה ההגדרה היחידה של ישראלי בגלות. כשעם ישראל ישב בארץ משלו, גם אם אדם עבד עבודה זרה הוא נשאר 'ישראלי', כי הוא גר בארץ ישראל, דיבר בשפת ישראל, ונלחם למען אחיו הישראלים. אבל בגלות לא נשאר דבר מכל זה. הדבר היחיד שאיחד אותנו כעם בפני עצמו היה המנהגים השונים של הישראלים, כלומר ההלכה.

ולכן מרגע שגם ממלכת יהודה יצאה לגלות, אנחנו לא שומעים יותר דבר על עבודה זרה. היו לעם חטאים אחרים, כמו למשל נשיאת נשים נכריות, אבל עבודה זרה לא היתה עוד.

ולכן בשלב הזה עם ישראל מקבל עליו לראשונה מרצון את התורה. התורה השתלבה עם הרצון האנושי, כי רצון העם היה להשאר עם מיוחד ולהשאר קשורים לקב"ה, והדרך לזה יכלה להיות רק שמירת ההלכה. "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח עמוד א).

למעשה, במשך כל הגלות הארוכה שעברנו, נותרה השיטה של ממלכת יהודה בלבד. העם ביטל את רצונו לרצון ה', ולא נותרה קבוצה בעם שתשמר את הרצון האנושי בטהרתו[i].

האם זה אומר שאין עוד צורך ברצון האנושי? האם ביטלנו אותו?

לפרק הבא

[i] ספר נצח ישראל פרק לד

ויראה שבשביל כך היה נבדל יוסף, שממנו שבט אפרים (בראשית מח, ה), שהוא עיקר עשרת השבטים וכל מקומם. והיה נבדל מאחיו, ולא היו יודעים מקומו כלל. והיה זה גזירה מאת השם יתברך שלא יהיה נודע להם. וכל ענין זה סימן לעתיד, שיהיו עשרת השבטים בארץ אחרת נבדלים מישראל אחיהם, עד עלות הרצון לחבר אותם ביחד. וכך יש במדרש (ב"ר צג, יב) "ויתן את קולו בבכי" (בראשית מה, ב), כשם שלא פייס יוסף את אחיו רק בבכי, כך אין הקדוש ברוך הוא גואל את ישראל אלא בבכי, שנאמר (ירמיה לא, ח) "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם". ופסוק זה נאמר על עשרת השבטים. והיה מה שנודע יוסף לאחיו דרך בכי ותחנונים, רמז לעתיד שכך יתוועדו עשרת השבטים לישראל. כי לעולם אותו שנאבד הוא בוכה, כמו שהיה יוסף נאבד מן אחיו, וכשהיה חוזר לאחיו היה בוכה. לכך עשרת שבטים, שהם נאבדים מישראל, כשיחזרו נאמר עליהם "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם". ולא היה יוסף רחוק כל כך מאביו ומאחיו עד שלא יהיו יודעין השבטים היכן הוא, רק שהיה גזירת השם יתברך על זה שיהיה נבדל מאחיו. וזה בעצמו גם כן שהגזירה מן השם יתברך שלא יהיו נודעים עשרת השבטים.

אמנם קצת מוכח ממדרש דלעיל שיש למדרש דבר פנימי. שאמר שאותן שגלו עושה הקדוש ברוך הוא להם מחילות תחת הקרקע, ודבר זה אי אפשר לפרש כמשמעו. ואין ספק שדבר זה פירושו, שעשרת השבטים הכח שיש להם נסתר ונעלם ולא נגלה, כאילו אינם כלל, והם בכח לא בפעל, עד לעתיד יתגלה כח שלהם. ואינו דומה לשבט יהודה, אף על גב שאינו בממשלתו, מכל מקום אין כח שלהם נסתר וכאילו אינו נמצא לגמרי, רק שהם משועבדים תחת המלכיות. ומכל מקום כתיב (בראשית מט, י) "לא יסור שבט מיהודה", אלו ראשי גליות (סנהדרין ה א). ולפיכך, אינו מדבר בעשרת השבטים הפרטים, אלא בכח שלהם, שהוא נסתר ונעלם ובלתי נמצא עד לעתיד. ואז יתגלה כח עשרת השבטים, ויהיה נמצא מה שלא היה נמצא קודם, ויהיו ישראל הכל אחד, ומלך אחד יהיה לכלם. כי עתה כח שלהם נסתר ונעלם, כאילו אין עשרת השבטים במציאות, עד שלעתיד יתגלה כחם. ולכך יעשה להם מחילות תחת הקרקע, כי הדבר שהוא נסתר - הוא נסתר בארץ. ועוד יתבאר בסמוך למה אמר דוקא עשרת השבטים. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם דברים ברורים. לכך אמר שבאים מתחת הקרקע עד הר הזתים, והקב"ה עומד עליו והוא נבקע. ודבר זה, כי הקדוש ברוך הוא מוציא הכל אל הפועל. ודבר זה מוכן לו הארץ, שהיא מוכן לזה בפרט להוציא אל הפעל, הן פירות הן שאר דבר. והר הזתים מיוחד גם כן לדבר זה. ולכך אמר שהם באים עד הר הזתים, ושם נבקע הר הזתים, והם יוצאים אל הפעל לגמרי.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.