לא מזמן דיברו שוב על פילוג הממלכה בין ישראל ליהודה. כאשר 'ישראל' הם הצד החילוני/ שמאלני, ו'יהודה' הם הצד הדתי/ ימני. כמובן, מדובר בשימוש במושגים מההסטוריה כדי לקדם רעיון בעייתי, ולא מתכוונים שאלו באמת ממלכות יהודה וישראל ההסטוריות.

אבל האם יש קשר אמיתי בין הצד השמאלני/ חילוני של היום לבין ממלכת ישראל ההסטורית? והאם יש קשר אמיתי בין הצד הדתי/ ימני של היום לבין ממלכת יהודה ההסטורית? השמאל הוא באמת ישראל, והימין הוא באמת יהודה?

כדי לענות על השאלה הזו, נצטרך להבין מה היו העקרונות המהותיים שהובילו את ממלכות ישראל ויהודה אז, ולהשוות אותם למה שקורה היום.

בניגוד למקובל, ממלכת ישראל לא היתה ממלכה עובדת עבודה זרה במובן הרגיל. למעט שנות שושלת עמרי ואחאב (48 שנה מתוך כ250), לא עבדו בישראל עבודה זרה לאל אחר. בממלכת ישראל עבדו את הקב"ה. אלא שעבדו אותו בדרכים של עבודה זרה, דרך פולחן העגלים שהקים ירבעם בן נבט, המלך הראשון של ממלכת ישראל. וכמו שכתוב: "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מלכים א יב כח). את העגלים האלה עבדו בממלכת ישראל עד לחורבנה על ידי אשור. וכמו שקובע הפסוק בפירוש "וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא סָרוּ מִמֶּנָּה: עַד אֲשֶׁר הֵסִיר ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים ב יז כב – כג).

המידע הזה מעורר כמה שאלות לגבי אופיה של ממלכת ישראל:

• אם העם היה עובד לעבודה זרה של אחד העמים שסביבם, היינו מבינים את ההגיון: העם ראה שאחד העמים שלידו מצליח באופן מיוחד, שיער שהגורם הוא העוצמה של האליל שאותו עובדים באותה ממלכה, ואימץ אותו לעצמו, בתקווה לזכות גם הוא בעוצמה דומה. אבל העם בחר לעבוד לה' דרך העגלים, הוא לא ראה הצלחה ולכאורה גם לא היתה לו סיבה לתקוה כזו. אף אחד לא הרוויח מעולם מעבודת ה' דרך עגלים, והפעם היחידה בהסטוריה שבה העגל כבר נוסה, למרגלות הר סיני, הסתיימה בצורה מאוד לא נעימה, שכל העם הכיר מהתורה. אז מה גרם לעם ישראל לעזוב את עבודת ה' המוכרת, ולעבור לעבודה לא מוכרת ולא מנוסה?
• אם העם רוצה לעבוד את ה', מה ההגיון לעבוד אותו בדרכים שהוא אסר? עבודת ה' דרך פסל ומסכה נאסרה בפירוש בתורה, יותר מפעם אחת. ישנן דרכים ידועות לעבוד את ה', ומה גרם לעם לשנות אותן?
• איך הצליח ירבעם בן נבט לשכנע את העם בכזו קלות לעבור לעבוד לעגלים? מימי שמואל הנביא, ועד ימי ירבעם (93 שנה), העם עבד לקב"ה. אין שום אזכור של עבודה זרה, ולא של מלחמה בעבודה זרה. רק 29 שנה קודם נבנה בית המקדש הראשון כבנין מפואר מאוד, והתפרסם בכל העולם יחד עם שמו של שלמה המלך. איך עם שרגיל לעבוד לה' בדרכים הכתובות בתורה, ושהגיע סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה, עוזב את כל זה בקלות כזו ועובר לעבוד לעגלים? לא רק שלא כתוב שירבעם השתמש בכוח כדי לבצע את המעבר הזה, נראה אפילו שהעם לקח את העגלים מעבר לציפיות שלו: "וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן" (מלכים א יב ל).

לכן נראה שהעגלים ענו על צורך שהיה קיים כבר בעם, וירבעם בן נבט זיהה.

חז"ל מגדירים את הצורך הזה: "אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סג עמוד ב). עם ישראל ידע שאין ממש בעגלים של ירבעם, וגם לא בעבודות זרות רגילות. העם עבד לעגלים כי הוא לא רצה את מצוות התורה. העם רצה ללכת אחרי היצרים שלו, בגלוי, בלי צורך להתבייש, ולא רצה לקבל את מצוות התורה שנכפו עליו שלא ברצונו. כמו שאומרת הגמרא: "ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. [רש"י: שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם - יש להם תשובה, שקבלוה באונס] אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א).

כלומר, המטרה האמיתית של אנשי ממלכת ישראל לא היתה עבודה זרה, אלא לעשות מה שמתחשק להם, שעול המצוות לא יכביד עליהם. הדרך לזה היתה להחליט בעצמם איזה מעשים דתיים הם עושים ואיך, לפתח בעצמם את התיאוריה המוסרית שמאחרי החיים שלהם, ולהשאיר מהדת רק את מה שהתחשק להם.[i]

כיום האתאיזם ממלא את התפקיד הזה, אבל אז העם לא רצה לעזוב את הקב"ה. בדורות ההם ההגדרה הלאומית של כל עם היתה קשורה גם למי האלוהים שלו, האליל של כל עם היה חלק מההגדרה הלאומית שלו. ולהבדיל, גם ישראל הגדירו את עצמם, מבחינה לאומית, כעובדי ה'.[ii] ולכן אפילו בזמן אחאב, שבו ישראל עבדו לעבודה זרה ממש, שיובאה אליהם מהגויים שסביבם, הם המשיכו לעבוד גם לקב"ה. וכמו שאומר להם אליהו הנביא: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מלכים א יח כא).

אבל עבודת ה' על פי כללי ההלכה חייבה אותם בהרבה מאוד מצוות שהם לא רצו לקיים. בשלב ההוא, לפני שחזרו וקיבלו עליהם את התורה מרצון בימי אחשוורוש, העם לא קיבל את התורה מרצונו. זו לא היתה בחירה של העם, אלא ההגדרה שלתוכה הוא נולד[iii]. ולכן להרבה אנשים בעם היה רצון פנימי להתנתק מההלכה. עבודת ה' דרך העגלים נתנה לעם בדיוק את מה שהוא חיפש. הם יכלו להמשיך להגדיר את עצמם כישראלים דרך עבודת ה', ומצד שני בלי חוקי ההלכה.

כיום אין עבודה זרה יותר, מחליפים אותה האתאיזם והחילונות, שמאפשרים לישראל להתיר להם עריות בפרהסיא. המטרה אותה מטרה, רק השיטה השתנתה. וכך גם היום, הרוב המוחלט של החילונים ממשיך לשמור על חלקים מעבודת ה', אבל ללא מחויבות להלכה.

בממלכת ישראל פגשנו גם שמאלנות מדינית. קודם כל הרצון להתנתק מהמקומות הקדושים לאומה: כשירבעם בן נבט עושה את העגלים זו באמת היתה המטרה שלו: "וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד: אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה: וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מלכים א יב כו – כח). ירבעם רצה לנתק את העם מבית המקדש ומירושלים, כדי לשמר את הממלכה בידו.

אפילו מהמקומות ההסטוריים של שבטי יוסף, משם מגיע ירבעם עצמו, ירבעם התנתק. ההגיון היה שעיר הבירה של ממלכת ישראל תהיה שכם. זו העיר המרכזית של שבטי יוסף, שם קבור יוסף עצמו, ושם העם מרד ברחבעם ובעקבות כך קיבל על עצמו את מלכות ירבעם.

אבל שכם מחייבת מדי. יוסף היה צדיק, והדמות שלו מחייבת ממלכה שכפופה לרצון ה'. ולכן "וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ וַיֵּצֵא מִשָּׁם וַיִּבֶן אֶת פְּנוּאֵל" (מלכים א יב כה). בהתחלה ירבעם אכן יושב בשכם, אבל בהמשך הוא יוצא ממנה ועוזב אותה. שכם לא חוזרת להיות עיר הבירה של ממלכת ישראל אלא ערים קרובות לה. בשלב הראשון העיר תרצה, ובשלב השני העיר שומרון.

גם את הרצון לעשות שלום עם אויבים פגשנו בממלכת ישראל. בן הדד מלך ארם נלחם בישראל פעמיים בראש קואליציה של מלכים שונים. בשתי המלחמות אחאב מנצח בדרך ניסית, שאליה מכוונים אותו הנביאים. בפעם השניה, לאחר שצבא ארם מושמד, ובן הדד עצמו לכוד ומתחבא בתוך העיר ההרוסה, אומרים לו אנשיו: "הִנֵּה נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ" (מלכים א כ לא). מלכי ישראל היו ידועים כמלכי חסד גם כלפי האויבים שלהם. ואכן אחאב עונה "הַעוֹדֶנּוּ חַי אָחִי הוּא", מעלה אותו אליו אל המרכבה, וכורת איתו ברית שלום: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקַח אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב וְחוּצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיִּכְרָת לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ" (מלכים א כ לד).

האם בנתיים בממלכת יהודה התקימה ממלכה דתית? לא יהיה מדוייק לקרוא לה כך. כמובן, כשאנחנו מדברים על דתיות או חילונות של הממלכה הכוונה להנהגה שלה. מבחינת האזרחים, בשתי הממלכות היו אנשים מסוגים שונים. בממלכת ישראל אנחנו מוצאים נביאים ובני נביאים, ובממלכת יהודה העם עובדים את ה' בבמות, שגם זו עבודה אסורה בזמן שיש בית מקדש.

אבל גם מצד ההנהגה, ממלכת יהודה לא היתה בדיוק ממלכה דתית. בעוד שבממלכת ישראל המצב הרוחני של ההנהגה היה יציב מאוד, וחוץ מימי אחאב שבהם עבדו עבודה זרה של ממש, בכל שאר הזמן עבדו את העגלים; הרי שהנהגת ממלכת יהודה ידעה עליות וירידות במצב הרוחני הדתי. לצד מלכים צדיקים כמו אסא, יהושפט, יותם, חזקיה ויאשיהו, היו מלכים עובדי עבודה זרה כמו יהורם, אחזיה, עתליה, אחז, מנשה ואמון. למעשה, מבחינה מספרית, רוב מלכי יהודה (כ2/3) היו עובדי עבודה זרה ממש, ולא רק עגלים כמו בישראל. אבל מבחינת הזמן, רוב הזמן (כ2/3) היו לממלכת יהודה מלכים עובדי ה', כיוון שהקב"ה דאג שמלכים רשעים לא יאריכו ימים.

כלומר, ממלכת ישראל אולי דומה, גם מצד ההנהגה וגם מצד הלך הרוח בעם, לחילונות ולשמאל כיום. אבל ממלכת יהודה לא כל כך דומה לצד הדתי ולימין כיום. והסיבה לזה היא כנראה, כמו שנפרט בהמשך, שהצד הדתי התפתח מאוד במהלך הגלות, והצד החילוני כמעט ונעלם בה. התהליך ההסטורי נועד כדי לפתח את הצד הדתי, ולכן הצד הזה שונה היום בהרבה מממלכת יהודה הקדומה. ובכל זאת, בזמן השליטה של מלכי יהודה הצדיקים, אפשר לראות מאפיינים של הצד הדתי של היום:

מלכי יהודה הצדיקים חינכו את העם שלא לסמוך על הכוח הצבאי אלא על הקב"ה:

הראשון הוא אסא, כשמגיע אליו למלחמה כוח עדיף של זרח הכושי, עם מליון חיילים, אסא לא תוקף בלי סיוע משמים: "וַיִּקְרָא אָסָא אֶל ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר ה' אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ עָזְרֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה ה' אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ" (דברי הימים ב יד י). רק לאחר שה' גורם למפלת הצבא התוקף, רודפים אחריו אסא ואנשיו.

בנו של אסא, יהושפט מרחיק לכת עם השיטה הזו. ליהושפט יש את הצבא הגדול ביותר שמתואר בתנ"ך, וממלכה חזקה מאוד. האויב שבא להלחם איתו, היה אויב קטן וחלש: "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן בָּאוּ בְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה" (דברי הימים ב כ א), כל אלו עמים קטנים מאוד. אבל יהושפט, במקום להוציא את הצבא שלו מולם, פועל בצורה לא רגילה: "וַיִּרָא וַיִּתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לה' וַיִּקְרָא צוֹם עַל כָּל יְהוּדָה" (שם ג). וכך הוא אומר: "אֱלֹהֵינוּ הֲלֹא תִשְׁפָּט בָּם כִּי אֵין בָּנוּ כֹּחַ לִפְנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה הַבָּא עָלֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ" (שם יב). ואכן, הנביא מתנבא שאין צורך להלחם בדרך הטבע, אלא ה' ינצח את המלחמה בשבילם, וכך אכן קורה בדרך נס.

יהושפט לא מפעיל בכלל את הצבא, אלא סומך על הקב"ה.

ובדרך הזו הלך גם חזקיה, כשתוקף אותו סנחריב. אז באמת אין לחזקיה את היכולת להלחם מול המעצמה האשורית, והוא פונה אל ה' ומבקש: "וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ נָא מִיָּדוֹ וְיֵדְעוּ כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ" (מלכים ב יט יט). ואכן ה' מושיע אותו בדרך נס: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (שם לה).

וכך מתאר המדרש: "ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן: דוד, אסא, יהושפט, וחזקיהו. דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם וגו' (תהלים יח לח), אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן... עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה... עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה... עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה" (איכה רבה פתיחתא ל).

ומצד שני, כשמלכי יהודה סמכו על כוחם הצבאי, הם ספגו ביקורת מהנביאים.

כשאסא מפעיל בריתות אזוריות כמענה לאיום צבאי כתוב: "וּבָעֵת הַהִיא בָּא חֲנָנִי הָרֹאֶה אֶל אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּהִשָּׁעֶנְךָ עַל מֶלֶךְ אֲרָם וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עַל ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן נִמְלַט חֵיל מֶלֶךְ אֲרָם מִיָּדֶךָ: הֲלֹא הַכּוּשִׁים וְהַלּוּבִים הָיוּ לְחַיִל לָרֹב לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים לְהַרְבֵּה מְאֹד וּבְהִשָּׁעֶנְךָ עַל ה' נְתָנָם בְּיָדֶךָ: כִּי ה' עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ לְהִתְחַזֵּק עִם לְבָבָם שָׁלֵם אֵלָיו נִסְכַּלְתָּ עַל זֹאת כִּי מֵעַתָּה יֵשׁ עִמְּךָ מִלְחָמוֹת" (דברי הימים ב טז ז – ט).

על עוזיה, שחיזק את הממלכה מאוד מבחינה צבאית, נאמר: "וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בה' אֱלֹהָיו" (דברי הימים ב כו טז).

ובאופן כללי הנביא מזהה את ההתחזקות הצבאית כחלק מחטאי יהודה: "וַיִּשְׁכַּח יִשְׂרָאֵל אֶת עֹשֵׂהוּ וַיִּבֶן הֵיכָלוֹת וִיהוּדָה הִרְבָּה עָרִים בְּצֻרוֹת וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּעָרָיו וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ" (הושע ח יד).

אם כן, באופן כללי אנחנו מזהים בממלכות ישראל ויהודה הקדומות, תבניות חשיבה ומטרות דומות למה שאנחנו פוגשים כיום בשמאל ובימין, בצד החילוני ובצד הדתי.

וכמו שכתב הרב קוק: "והנה התכונה של החבה הלאומית נתגלתה באחאב שחבב מאד את ישראל, ואחז מעשה אבותיו עמרי שהוסיף עיר אחת בארץ ישראל, ו"דורשי רשומות אמרו כולם באים לחיי העולם הבא, 'לי גלעד, זה אחאב שנפל בגלעד", שהיה מעמיד פנים במלחמה, גם אחר שנחתו בו החצים, כדי שלא להבעית את ישראל. אומץ רוח כזה בא מאהבה יתירה ונפלאה. גם כיבד את התורה מפני שעל כל פנים שמר את כבוד האומה כלפי חוץ, לפני בן הדד. ועם כל זה לא הכיר ערכה של תורה וקדושת השי"ת המיוחדת שבה כל יתרונם של ישראל. על כן הלך בדרכי איזבל ובחוקות התועבות של גויי הארץ לפי המדה שהיתה שולטת אז ברוח הזמן. לעומת זה יאשיהו הגביר את הצד הרוחני עד אין דומה בכל המלכים כעדות הכתוב, "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו", עד שלא רצה כלל להיות יחס ישראל עם אומות העולם, ובזה ויתר על דברי ירמיהו הנביא שצוה מפי ה' להניח לעבור בארץ ישראל את חיל מצרים. על כן באחאב ויאשיהו התכנסו ב' הנקודות, של יוסף ושל יהודה, כח משיח בן יוסף ובן דוד... והנה, בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד הכללי ביותר" (מאמרי הראיה / חלק א / המספד בירושלים).

ואם אכן יש דמיון, אנחנו נדרשים להעמיק ולהבין יותר את השורשים של ההבדל בין הממלכות:

לפרק הבא

[i] דעת תבונות גילוי יחוד ה' יסוד הבריאה

אבל אדם הראשון נתפתה בתחלה אחר התאוה והתשוקה שלו, ואז חזר וחשב סברות רעות כדי להקל לעצמו. והרי זה כעין מה שאמרו רז"ל (סנהדרין סג ב): "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא"; ואמרו רז"ל (סנהדרין לח ב): "אדם הראשון מין היה". והנה, אז הוצרך להראות לו במופת מה שלא רצה להשיג מצד הידיעה, והיינו להראות לו מהו הרע באמת; ואיך, אף על פי שמניחים לו מקום כל כך גדול, סוף סוף צריך לבא הכל לממשלת הטוב היחידית; והוא דרך קושי העוה"ז שנגזר עליו, כדי שסוף סוף יבא לידי האמונה שלא רצה לעמוד בה מתחלה, אלא שיתברר לו במופת בפרט מה שהיה יכול להשיג מתחלה, ולהתברר לו הכל בבת אחת.

[ii] ספר באר הגולה באר השביעי פרק ו

ודע כי בטול הדת על ידי ד' כתות; האחת, כאשר הדת הוא כבד על האדם, ובשביל כך הוא יוצא מן הדת, שהוא רוצה ללכת בשרירות לבו ואחר יצרו הרע. וכמו שאמר הכתוב (דברים כט, יז - יח) "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך". ולכך פורק עול הדת לעבוד אלהי נכר. ואין סבה זאת על ידי שהוא טועה בדעתו, רק שירצה ללכת בשרירות לבו הרע. ודבר זה מחליש הדת, כי אחרים נמשכים אחריו, כי כל פרצה, בקלות שיפרוץ עוד יותר, זהו הראשון. השני, כאשר יש בני אדם טועים במחשבתם, ואומרים על מצות התורה כי אין הדרך של תורה מביא ההצלחה. וכל ענין התורה להעביר מלב בני אדם שלא יעבדו אל זולתו, וזהו יסוד התורה. והם טועים ואומרים כי דבר שהוא עבודת אלהי נכר, היא לאדם הצלחה, יותר ממה שמביא האדם אל הצלחה ההרחקה מן אלהי נכר. ובשביל כך אותם הטועים מפתים בעלי הדת ללכת בדרכם. והכת הזה אינו כמו הראשון, שהוא פורק הדת בשביל הנאת יצרו, ואין חפץ לפתות לאחרים לדבר זה, מאחר שכל כוונתו אינו רק ללכת בשרירות לבו, ולא יהיה עליו עול שמים, למה לו לפתות אחרים. אבל מי שחושב בדעתו כי כך טוב לאדם, הוא מפתה אחרים גם כן, כי חושב כי זהו הצלחתו לפתות אחרים. השלישי, הוא קנאת הדת, במה שהדת עושה חלוק בין האומות, עד שבשביל זה יתחדש קנאה ושנאה לאותה אומה בכללה מצד חילוק הדת. כי כל אומה ואומה נתיחדה בדת שלה, ובדת היא אומה זאת. ולפיכך מה שאמר 'וכל אויבי עמך', כאילו אמר וכל אויבי הדת של ישראל, כי הם עם ישראל מפני הדת, ואם אין הדת אינם ישראל. הנה התנגדות השלישי מצד קנאת הדת.

[iii] שם משמואל במדבר שבועות תרע"ב

והנה התוס' (שבת פ"ח א) הקשו למה כפה עליהם ההר כגיגית הלוא כבר אמרו נעשה ונשמע, ותירצו שמא כשיראו את האש הגדולה יהיו חוזרין בהם. ועדיין אינו מובן, אדרבה מחמת האש הגדולה הי' להם להיות יראים לחזור בהם. ונראה דענין האש הגדולה הי' להם להראותם את חומר הנושא, שבאם ח"ו יעברו על התורה אחר שיקבלו עליהם תאכלם האש הגדולה של גיהנם ויפלו במהמורות בל יוכלו קום, וכענין (יבמות מ"ז א) שאומרים לגר עד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת וכו' ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת וכו'. והרצון הי' שיקבלו ישראל גם באופן כזה, שאפי' ליפול בשאול תחתית ע"י קבלת התורה נמי כדאי להם להיות יהודים, וזה ממש ענין רות כנ"ל:

ואפשר לומר שמהאי טעמא זכו לדיבור אנכי (שבת ק"ה א) נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית שאפי' ח"ו ישראל לא יהיו ראויים יתקיים בהם (ויקרא ט"ז) השוכן אתם בתוך טומאותם ואמרו ז"ל (יומא נ"ו סוע"ב) אפי' בשעה שהם טמאים שכינה עמהם, כמו שהם בחרו בקבלת מלכותו ית"ש אף שלא יגיע להם עבור זה אלא גיהנם, לעומת זה בחר בהם הקדוש ברוך הוא אף שלא יגיע ח"ו אליו יתברך מהם רק כמ"ש (תהלים ע"ח מ') ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון, נמי רוצה בהם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.