אז אם ממלכת ישראל וממלכת יהודה חזרו, ואנחנו מנסים לנהל את האירוע הזה ולקדם אותו אל סופו הטוב, מובן שיש לנו הרבה מה ללמוד מההסטוריה. כשאנחנו רוצים ללכת בדרך מסוימת אפשר לראות אם היא הצליחה בעבר, והאם היא הדרך שנדרשת.

כדי ללמוד נכון מההסטוריה, צריך קודם כל לשים לב להבדלים בין אז להיום.

ממלכת ישראל וממלכת יהודה חזרו במובן מסוים, אבל לא חזרנו לנקודת ההתחלה כמובן. לא לחינם היינו בגלות כל כך הרבה זמן. ישראל ויהודה של היום שונים בכמה נקודות מהותיות מאיך שהם היו לפני 2500 שנה.

נתחיל עם ממלכת יהודה, שהיא זו שעברה את השינוי המשמעותי ביותר בגלות (כי ממלכת ישראל הפכה גם היא ליהודים):

בממלכת יהודה התנ"כית היו שני הבדלים משמעותיים מאוד מול היהודים הדתיים של היום: הראשון הוא הרצון: בממלכת יהודה הרבה אנשים לא באמת בחרו לעבוד את ה'. גם עליהם נכפתה התורה "הר כגיגית", ורק בימי אחשורוש, לאחר חורבן ממלכת יהודה, הם בחרו לקבל את התורה עליהם מרצון. כמו שכבר ציינו, ההבדל בינם לבין אנשי ממלכת ישראל היה בעיקר מצד ההגדרה הלאומית של ממלכת יהודה שהיתה בנויה סביב המקדש ועבודת ה'. וכך אומר אבים מלך יהודה, שהיה מלך עובד עבודה זרה, לאנשי ממלכת ישראל: "וְעַתָּה אַתֶּם אֹמְרִים לְהִתְחַזֵּק לִפְנֵי מַמְלֶכֶת ה' בְּיַד בְּנֵי דָוִיד וְאַתֶּם הָמוֹן רָב וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרָבְעָם לֵאלֹהִים: הֲלֹא הִדַּחְתֶּם אֶת כֹּהֲנֵי ה' אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם וַתַּעֲשׂוּ לָכֶם כֹּהֲנִים כְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כָּל הַבָּא לְמַלֵּא יָדוֹ בְּפַר בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שִׁבְעָה וְהָיָה כֹהֵן לְלֹא אֱלֹהִים: וַאֲנַחְנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְלֹא עֲזַבְנֻהוּ וְכֹהֲנִים מְשָׁרְתִים לה' בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם בַּמְלָאכֶת: וּמַקְטִרִים לה' עֹלוֹת בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב בָּעֶרֶב וּקְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת לֶחֶם עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר וּמְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב בָּעֶרֶב כִּי שֹׁמְרִים אֲנַחְנוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתוֹ" (דברי הימים ב יג ח – יא). כלומר, גם אבים, למרות שהיה עובד עבודה זרה, הגדיר את יהודה באופן לאומי לפי עבודת המקדש ועבודת ה', לעומת ממלכת ישראל שעזבה את עבודת ה' המקורית ואת המקדש.

וכיון שחלק גדול מאנשי ממלכת יהודה לא בחרו בעבודת ה' עצמה מרצון, אלא רק כהגדרה לאומית, הם באמת לא עבדו את ה' לגמרי לפי הכללים. חלק מהאנשים ביהודה עבדו את ה' בעבודת הבמות (כלומר מזבח שנמצא בכל עיר או כפר, ולא רק במזבח המרכזי שבבית המקדש), שזו עבודה שנאסרה מהקמת בית המקדש והלאה.

ובנוסף, כמו שציינו קודם, רוב מלכי יהודה היו בסופו של דבר עובדי עבודה זרה בעצמם[i].

ההבדל השני הוא הידע: בזמן ההוא התורה שבעל פה לא היתה מפותחת כמעט. התורה שבעל פה עברה בין הנביאים, והכהנים ידעו אותה כמו שאומר מלאכי "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ" (מלאכי ב, ז). אבל המון העם לא היה בקי בתורה. לא היו ספרים ללמוד מהם, כי התורה עברה בעל פה בלבד. ומי שלא יכל להקדיש את הזמן לשבת וללמוד עם רבו את כל התורה בעל פה, לא ידע חלקים גדולים ממנה. כמובן, כולם ידעו את ההלכות הפשוטות של היום-יום, כי הם ראו בבית מה צריך לעשות וההלכות עברו במסורת. גם כשהגיעו להלכות נדירות או מורכבות, יכלו לשאול את הכהן המקומי, או את בית הדין המקומי. אבל אנשים לא החזיקו בראש חלקים גדולים מהתורה: לא הלכות שאינן בשימוש אצלם, ולא את עקרונות האמונה והשקפת העולם של התורה. העיסוק בתורה לא היה חלק משמעותי ביום-יום של בני ממלכת יהודה, בוודאי לא כמו שמקובל היום[ii].

היהודים הדתיים של היום שונים מאוד בשני התחומים האלו. כל מי שנשאר יהודי במהלך אלפים וחמש מאות שנות הגלות, עשה את זה מבחירה. קל מאוד היה להתבולל בעמים, ולהפסיק לשמור את התורה והמצוות. היו גם דורות רבים שבהם היה קשה מאוד שלא לעשות את זה, כי הנוצרים או המוסלמים, וכן הרומאים והיוונים לפניהם, כפו עלינו להפסיק להיות יהודים, והרגו או עינו אנשים שבחרו להשאר יהודים. ולכן בדורות ההם היה צריך מסירות נפש כדי להשאר יהודי. היה צריך ללכת נגד הטבע האנושי ולהסתכן, כדי להשאר יהודי.

ולכן מי שנשאר יהודי בגלות, עשה את זה מבחירה מלאה ומודעת שלו, לא מכפיה ולא מהכרח. היהודים של היום בחרו בדרך התורה, לא הקב"ה בחר בה בשבילם בלבד, אלא הם קיבלו את התורה עליהם ברצון אנושי חופשי[iii].

ובתחום התורה: אין איך להעריך את ההבדל שיש בין כמות התורה הנגישה והנלמדת על ידי היהודי הפשוט היום, לבין מה שנלמד אז. כיום בכל סעיף של הלכה יש הרבה מאוד חומר כתוב. יש ספרי קיצורים שמאפשרים ללמוד את ההלכות בפשטות. יש ספרי אמונה וחסידות שמאפשרים להגיע אל נקודת המבט וההשקפה של היהדות. וכל זה בשפה פשוטה ומובנת. ויש ספרים שמאפשרים ללמוד לעומק ובצורה מקצועית את התורה. כיון שהתורה שבעל פה נבנתה בגלות, כשהקהילות מפוזרות ומרוחקות אחת מהשניה, התורה נבנתה כך שאדם יכול ללמוד בעצמו את התורה שבעל פה, והוא לא חייב רב שילמד אותו[iv].

גם בתחום הידע וגם בתחום הרצון, היהודים של היום רחוקים מאוד מבני ממלכת יהודה של אז.

ולכן הם כבר לא צריכים את ההגדרה הלאומית השונה, ואת ההתבדלות מבני ממלכת ישראל, כדי לשמור על התורה ולעבוד את ה' על פי ההלכה. הם עושים את זה מעצמם.

גם החילונים של היום שונים מאוד מבני ממלכת ישראל של אז.

אמנם החילונות הישראלית לא עברה התפתחות ארוכה כמו הדתיות, כי במהלך רוב הגלות לא היה ביטוי לחילונות בעם ישראל, אבל היא התפתחה אצל העמים. מה שמקובל או לא מקובל, וצורת החשיבה השתנו שינוי ניכר במהלך אלפי השנים האחרונות, והשפיעו מאוד על היכולת לאחד את הרצונות.

קודם כל בתחום העבודה הזרה: ההתפתחות המדעית של העולם הביאה לביטול נקודת המבט האלילית כמעט לגמרי. מי שמחפש היום להתיר לו עריות בפרהסיא, לא ילך לעבוד אלילים, לאנשים היום ברור שזה לא נכון. הוא ילך לחילונות. השינוי הזה משמעותי מאוד:

האלילות מנעה מהשכל הישר לעבוד. צורת החשיבה האלילית אומרת שיש הרבה כוחות בעולם, ועובד האלילים מנסה למצוא את הדרכים לנצל אותם. למשל הוא יקריב קרבן לאליל מסוים, ובעקבות זה הוא יקבל גשם. עובדי אלילים התנהלו לפי מה שנראה להם שהצליח. וממילא תפיסת העולם שלהם לא חיפשה להבין למה דברים עובדים ואיך.

האלילות לא רואה את העולם כדבר מאוחד, אלא כאוסף של כוחות שונים, שצריך לרצות כל אחד מהם בדרך משלו. וממילא אין לה נקודת מבט אחדותית על המציאות. לחילונות של היום יש נקודת מבט אחדותית על המציאות. נקודת המבט המדעית. ברור שהעולם מתנהל לפי כללים חד משמעיים וברורים. ברור גם שאפשר להבין את הכללים האלה. יש עקרונות מוסריים, יש שכל ישר. וממילא יש בסיס לאיחוד הרצונות.

באותה מידה האלילות מנעה מהרגש המוסרי לעבוד, כי האליל לא מחפש את טובת הכלל, אלא את טובת עצמו. אין נקודת מבט מוסרית. ולכן היו עובדי אלילים שהקריבו את הבנים שלהם לאליל. כיום, אחרי שהאנושות כולה בנתה נקודת מבט מוסרית, בזמן הארוך שהנצרות והאיסלם שלטו בה, הרגש המוסרי חזק ושולט. למרות שהמוסר החילוני משתנה, כמו שנפרט בהמשך, נקודת המבט הבסיסית של אנשים היא נקודת מבט מוסרית.

ולכן גם כשאנחנו באים ללמוד מההסטוריה, צריך תמיד לזכור שלא הכל אותו דבר, ויש הבדל גדול בין המצב היום לבין המצב אז. הבדל שמתבטא קודם כל בעובדה שהקב"ה חילק אותנו אז לשתי ממלכות, וכיום הוא מודיע לנו שלא נחלק עוד.

 לפרק הבא

[i] שו"ת משיב דבר חלק א סימן מד

ומראש יש לדעת שלא כדברי המעריך אשר מאז היתה יהודה לקדשו ישראל לגוי לא היה דור פרוץ כעת הזה ח"ו, לא כן האמת, כי גם בעת בואנו לאה"ק והרבה דורות אחרי כן אחרי שהיה יצרא דע"ג שולט ובוער כתנור וכדאיתא (בסנהדרין דף קב:) ממילא לא היה איש בטוח בעצמו שלא יגיע לידי ע"ז אם לא שהתנהג בדרך חסידות להטות מחשבותיו תמיד שיהא נוכח ה' דרכו. ודבר זה למדנו מדברי יהושע לישראל (בס' יהושע כד), אחרי אשר הציע לפניהם עבודת ה' ועבודת אלהי האמורי וגם הזהיר את העם ואמר לא תוכלו לעבוד את ה' כי אלהים קדושים הוא וגו' והמה ענו כשורה לא כי את ה' נעבוד, והוסיף יהושע לאמר עדים אתם בכם כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו ויאמרו עדים, הוסיף עוד ועתה הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם והטו את לבבכם אל ה' אלהי ישראל ויאמרו העם אל יהושע את ה' אלהינו נעבוד ובקולו נשמע, ולא נתבאר מה זה הוסיף יהושע באחרונה להזהיר ומה ענו אותו העם, אלא הענין שידע יהושע יצרא דע"ז ישלוט באה"ק וכדאיתא במדרש שה"ש עה"פ רחצתי את רגלי איככה אטנפם, שאמרו ישראל בדורו של עזרא שאינם רוצים לשוב לאה"ק משום שרחצתי את רגלי מיצרא דע"ז איככה אטנפם, שאותו מקום משיאנו לע"ז, ע"כ הזהיר יהושע אותם שלא תהיו בטוחים על רצונכם היום לעבוד את ה', ע"כ אם באמת אתם מקבלים עליכם שלא לעבוד ע"ז, בע"כ תסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם, היינו אפי' מה שהכנענים עובדים ע"ז בקרבכם, תסירו בע"כ, כדי שלא תהיו נמשכים אחריהם, וגם הטו את לבבכם אל ה', פי' שלא תסמכו אשר גם מבלי משים לב אל ה' לא תגיעו לידי ע"ז, אלא תטו את לבבכם אל ה', לשוות את ה' נגד לבבכם תמיד, זאת היה אזהרת יהושע אשר ידע בנבואה יצרא דע"ז באה"ק, אבל ישראל לא ידע עם ה' לא התבונן באזהרת יהושע, ויענו גם בפעם הזה את ה' אלהינו נעבוד ובקולו נשמע, פי' אין לנו לירא כ"כ, אלא גם בלי הטית הלב תמיד שהוא דרך חסידות, לא נעבוד ע"ז אלא את ה' אלהינו, והנה מה עלה בדורות הללו עברו על אזהרת יהושע ונכשלו כמה דורות עד שבא שמואל הנביא וחזר להזהיר ע"ז כמבואר (בס' שמואל א' ז'), ויאמר שמואל אל כל בית ישראל אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה' הסירו את אלהי הנכר וגו' והכינו לבבכם אל ה' ועבדוהו לבדו וכתיב שם דאז עשו כן ויסירו ב"י את הבעלים ואת העשתרות ויעבדו את ה' לבדו, ומשמעות לבדו, לא את עצמו וביתו כי אם את ה' והיינו אזהרת והכינו לבבכם וגו', שהוא מדה גבוהה למעלה מטבע האנושית והוא דרך החסידות ומש"ה נתקיים בידם הרבה דורות עד שהגיעו למלכי ישראל ויהודה החוטאים ומחטיאים ועוד סיבה אשר יבואר לפנינו וחזרו ליצרא דע"ז עד שגלו, ובביאורנו על התורה הנקרא העמק דבר בארנו שגם התורה הזהירה ע"ז ע"י משה רבינו ומוסרו בס"פ נצבים ראה נתתי לפניך היום וגו' ואין כאן מקום להאריך ולבאר יותר, אבל כ"ז היה בדור שהיה יצרא דע"ז בוער בישראל, ולא היה בכח האדם לעמוד בנסיון אם לא בדרך החסידות משא"כ מאז שהתפללו אנשי כנה"ג על יצרא דע"ז כדאיתא ביומא (דף סט:), שוב אף על גב שהי' בכל דור הרבה פורצי דרך התורה מ"מ לא הי' אלא בהתגברות התאוה או שארי מדות רעות ומי שאין בו טבע אותם המדות לא היה נמשך אחרי בעלי עבירה הללו, ולא היו הבינונים מסוכנים שלא יכשלו ברשת בעלי עבירה, אבל בדור החי שרבו אפיקורסות ושבושי דעות באמונת התלמוד וכדומה, וכבר אמרו חז"ל (במ' ע"ג /ע"ז/ דף כז:) לא ישא ויתן אדם עם המינין כו' ומפרש בגמ' מינות דמשכא דאתי לממשך בתרייהו, מש"ה מי שאינו משים אל לבו להזהר הרבה הרי הוא בחזקת סכנה שיהיה נגרר גם הוא במשך איזה זמן:

[ii] עין איה / ברכות א / פרק ראשון-מאימתי / הקדמה

והנה במשנה תורה נאמר  "הואיל משה באר את התורה הזאת', ובעזרא נאמר "ויקראו בספר תורת אלהים מפורש ושום שכל". השינוי הזה הוא שינוי מכוון, ע"פ הדברים העקריים שהיתה השעה צריכה להם בימי משה ובימי עזרא. כבר אמרו חכמים ז'ל, "ראוי היה עזרא שתנתן על ידו תורה לישראל כו' ואע"פ שלא נתנה תורה ע"י נשתנה על ידו הכתב". שינוי הכתב הי' דבר מסתעף מעבודת התורה, בהצורה שהיתה צפויה לראשי אלפי ישראל, שמהם היו נביאים ובעלי הפעה אלהית ברוה"ק, את אשר יפעל ישראל בימי מנוחתו השניה, ימי בית שני, שהיו באמת רק ימים של כניסת כח כדי להתאזר לקראת משא הגלות הגדול והארוך, שהיה צריך לבא אח"כ. פעולת ישראל ע"י התורה ביחש העמים לא היתה ניכרת בכל ימי הבית הראשון, כל כבוד התורה היה פנימה, בבית ישראל. הכתב הקשה והמלופף העברי, לא היה אפשר לו לשמור את התורה בטהרתה. רק בהיות ישראל עם שוכן בטח בארצו, ולא הורק מכלי אל כלי, אז היו יכולים בחירי הכהנים והלויים לעמוד על המשמר, לכתב התורה ולהגיהה ולשמרה מכל טעות, אותה השמירה הטבעית משיבושים שבאים על כתב, מדימוי אות לאות אחרת, שהוא אב להרבה טעיות שיוכלו בהמשך הזמן לאבד חלילה כל הונה של תורה, לא היה עם הכתב העברי. והי' דבר זה להורות שהתורה ע"פ דרך שמירתה אז בבית ראשון, טרם שבאו אנשי כנה"ג וחכמי הדורות ועשו סייג ואזנים לתורה, היתה ראויה להשמר רק בעם יושב בארצו, שלא הוטל עליו טלטול גלות ופיזור נורא. כאשר יעיד ע"ז הכתב, שהוא כתב שעלול להשתנות, ולוא היה זה הכתב נוהג בישראל גם בגלות האיום הזה, אז כבר עלו חלילה קמשונים רבים וכיסו את פני התורה כולה, ע"י החילופים של האותיות בצורתם מסופרים שונים, עד שבאו הדברים למעמד משונה ומסופק מאד. ע"כ בראשית ימי בית שני, שידעו גדולי עמנו שלא היתה גאולה שאין אחריה גלות, החלו לבצר עמדת האומה הרוחנית ע"י מעמד תורת ה', שתהיה יכולה להשמר גם בגלות המבהילה העומדת אז אחר כתלנו, ותהי ראשית המעשה של השמירה לתורה גם באבדן כל מרכז לאומה, בשינוי מכתב עברי המלופף לכתב אשורי המאושר ומבורר באותיותיו הברורות, שבו תהיה השמירה נכונה משיבושים של אותיות דומות, גם באפס המרכז של הכהנים והלויים שומרי התורה, עם עז מלכות. בכתב האשורי היתה התורה נכונה לצאת גם היא בנודה בגלות עם ישראל. והכנת הגלות החלה, כמו בערך הכתב גם בערך דרכי התורה, בשמירתה. לצורך שמירת התורה בגלות העתיד, באו הסייגים התקנות והגזירות, שהם הם שעמדו לישראל להיות לעם עולם לה' אלהי ישראל, אשר קבלה עליה האומה באהבה רבה, "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך".

אורות / זרעונים / ב. "חכם עדיף מנביא"

בְּנהַג שֶׁבָּעוֹלָם, הַמְשׁוֹרְרִים וְהַמְלִיצִים מְתָאֲרִים יָפֶה אֶת הַדְרַת הַחַיִּים בִּכְלָל, אֶת כָּל פִּנּוֹתֵיהֶם הַיָּפוֹת בְּיִחוּד הַכּוֹלְלוֹת זֶרֶם רַב וְטַל-חַיִּים מְרֻבֶּה, הֵם יוֹדְעִים גַּם לְהַצִּיג לְרַאֲוָה אֶת הַכִּעוּר הַכְּלָלִי שֶׁל הַקִּלְקוּלִים שֶׁבַּחַיִּים וְלִמְחוֹת נֶגְדָּם בְּכָל תּקֶף. אֲבָל לַחְדּר לְתוֹךְ-תּוֹכָם שֶׁל כָּל הַגּוֹרְמִים הַפְּרָטִיִּים, אֵיךְ מַכְשִׁירִים אֶת הַחַיִּים וּמַעֲמִידִים אוֹתָם עַל הַבָּסִיס הַטּוֹב וְאֵיךְ מְשַׁמְּרִים אוֹתָם מִכָּל קַלְקָלָה גַּם קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, שֶׁסּוֹפָהּ לְהַעֲלוֹת שִׂרְטוֹן גָּדוֹל וְלַהֲרס הַרְבֵּה מְאד, דָּבָר זֶה אֵין לוֹ עֵסֶק עִם כּחַ-הַמְדַמֶּה הַחַם וְהָעַז, כִּי-אִם עִם הַחָכְמָה הַמְדַיֶּקֶת. כָּאן תָּחֵל עֲבוֹדַת הָרוֹפְאִים, הַחַסְכָנִים, הַמּוֹדְדִים, הַשּׁוֹפְטִים, וְכָל הַחֲכָמִים הַמַּעֲשִׂיִּים.

לְמַעְלָה מִזֶּה, הַנְּבוּאָה רָאֲתָה אֶת זֶרֶם הַקַּלְקָלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל עֲבוֹדָה-זָרָה בְּיִשְׂרָאֵל וּמָחֲתָה נֶגְדּוֹ בְּכָל עז, אֶת הַדְרַת נעַם ה' אֶחָד אֱלֹהָיו וַתְּתָאֲרֵהוּ בְּכָל יפִי וָזהַר, אֶת הַהַשְׁחָתָה שֶׁל כָּל הַפְּרָעוֹת הַמּוּסָרִיּוֹת, רִצּוּץ דַּלִּים, עשֶׁק אֶבְיוֹנִים, רֶצַח וְנִאוּף, חָמָס וָשׁד, וַתִּמָּלֵא רוּחַ אֱלֹהִים לְהוֹשִׁיעַ וְלִגְדּר בְּרוּם שִׂיחַ קדֶשׁ.

הַשְּׂעָרוֹת הַדַּקּוֹת, שֶׁמֵּהֶן מִצְטָרְפוֹת עֲבוֹת-הָעֲגָלָה שֶׁל הַחַטָּאת, גִּידֵי- הַחַיִּים הַדַּקִּים, שֶׁמֵּהֶם יְשׂרְגוּ מִזְרְקֵי-הַדָּם הַגְּדוֹלִים, אֵלֶּה הֵמָּה הַמִּסְתָּרִים הַצְּפוּנִים מֵעֵין כָּל נָבִיא וְחוֹזֶה. הַמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת כֻּלָּן וּפְרָטֵי הִלְכוֹתֵיהֶן, בְּכָל דִּיּוּקָם הַנִּמְרָץ, אֵיךְ בְּהֶמְשֵׁךְ-הַזְּמַן עַל-יְדֵי קִיּוּמָם וְתַלְמוּדָם, הֶרְגֵּלָם וְחִבָּתָם, יֵצֵא הַנּעַם הַפְּנִימִי הֶחָבוּי בָּהֶם, וְזֶרֶם- הַחַיִּים הָאֱלֹהִי הַטָּהוֹר יְגָרֵשׁ בְּעֻזּוֹ אֶת חֶשְׁכַת עֲבוֹדַת-אֱלִילִים מִבְּלִי תּוּכַל עוֹד קוּם, וְאֵיךְ הָעֲזִיבָה הָאִטִּית הַמְזַלְזֶלֶת בְּמַעֲשִׂים, בַּעֲנָפִים וְדִיּוּקִים, מְפַתַּחַת דֶּרֶךְ שֶׁל הֶרֶס, מְאַבֶּדֶת אֶת הַכֵּלִים שֶׁבָּם יִקָּלֵט הָרוּחַ הָעֶלְיוֹן, וּמִמֵּילָא יֵצֶר לֵב הָאָדָם, הַדִּמְיוֹן הַמַּתְעֶה הַמָּלֵא צִיצֵי זהַר מִבַּחוּץ וַאֲבַק רַעַל מִבִּפְנִים, הוּא הוֹלֵךְ וְעוֹלֶה מֵאֵלָיו, – דָּבָר זֶה לֹא נִתַּן לַנְּבוּאָה בִּכְלָל, לַנְּבוּאָה שֶׁל אַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה. אָמְנָם נִתַּן לִנְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה, אוֹתָהּ הַנְּבוּאָה שֶׁל פֶּה אֶל פֶּה, שֶׁל אַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה, שֶׁרַק הִיא יְכוֹלָה לִרְאוֹת עֻזָּם שֶׁל הַכְּלָלִים וְדַיְּקָנוּתָם שֶׁל הַפְּרָטִים כְּאֶחָד. אֲבָל לֹא קָם כָּמוֹהוּ "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים". וְהֻצְרְכָה עֲבוֹדַת הַכְּלָלִים לְהִמָּסֵר לַנְּבִיאִים וַעֲבוֹדַת הַפְּרָטִים לַחֲכָמִים. וְחָכָם עָדִיף מִנָּבִיא, מַה שֶּׁלּא עָשְׂתָה הַנְּבוּאָה, בִּכְלֵי מִלְחַמְתָּהּ הַחוֹצְבִים לַהֲבוֹת אֵשׁ לְבַעֵר מִיִּשְׂרָאֵל עֲבוֹדַת אֱלִילִים וּלְשָׁרֵשׁ אַחֲרֵי עִקְּרֵי הַהַשְׁפָּלוֹת הַיּוֹתֵר גְּרוּעוֹת שֶׁל עשֶׁק וְחָמָס, שֶׁל רֶצַח וְזִמָּה, רְדִיפַת שׁחַד וְשַׁלְמוֹנִים, עָשׂוּ הַחֲכָמִים בְּהַרְחָבַת הַתּוֹרָה, בְּהַעֲמָדַת תַּלְמִידִים הַרְבֵּה וּבְשִׁנּוּן הַחֻקִּים הַפְּרָטִיִּים וְתוֹלְדוֹתֵיהֶם. "הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ, אַל תִּקְרֵי הֲלִיכוֹת אֶלָּא הֲלָכוֹת".

בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן הָרַב נִתְגַּבֵּר עֵסֶק הַחֲכָמִים עַל עֵסֶק הַנְּבִיאִים וְהַנְּבוּאָה נִסְתַּלְּקָה, אָרְכוּ הַיָּמִים וְהַכְּלָלִים הֵחֵלּוּ לְהִתְרוֹפֵף, נִבְלְעוּ בְּהַפְּרָטִים וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה. עַל כֵּן בְּאַחֲרִית הַיָּמִים שֶׁצְּמִיחַת מַהֲלַךְ שִׁיבַת אוֹר הַנְּבוּאָה תַּתְחִיל לְהוֹפִיעַ, "אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר", אָז שִׂנְאַת הַפְּרָטִים תִּתְגַּבֵּר, "חָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְאַנְשֵׁי-הַגְּבוּל, אֵלּוּ תַּלְמִידֵי-חֲכָמִים שֶׁמְּשִׂימִים גְּבוּל לְדִבְרֵיהֶם, יֵלְכוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ", – עַד אֲשֶׁר לֹא כִּפְרִי-בּסֶר כִּי-אִם כְּבִכּוּרִים מְלֵאִים טַל וְחַיִּים יֵצְאוּ הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁל הַתְחָלַת אוֹר הַנְּבוּאָה מִנַּרְתִּיקָם, וְזוֹ תַּכִּיר בִּכְלָלָהּ אֶת גּדֶל פְּעֻלַּת הַחָכְמָה וּבְעַנְוַת צֶדֶק תִּקְרָא: "חָכָם עָדִיף מִנָּבִיא", "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ, אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף, גַּם ה' יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ". וְנִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה תָּשׁוּב לְהוֹפִיעַ בָּעוֹלָם.

אלשיך דברים פרק לא

(יט) לכן עתה כתבו לכם את השירה כו' ולמדה כו', הוא כאשר נכתוב בס"ד כי בה נרמזו כל פרטי הגליות כסדרן. ושימה בפיהם ללמדה לבניהם כי אביאנו כו' ואכל ושבע ודשן הוא ענין וישמן ישורון כו' האמור בה. ומה תהיה - לי לעד ולא להם, הוא בחרבן ראשון שנשתכחה תורה מהמון העם, כי בא להם לחידוש ענין מצות סוכה בסוף שבעים שנה, וכאשר דרשו ז"ל כן באיכה רבתי (פתיחתא כא) על וטמא טמא יקרא. אבל והיה כי תמצאן אותו רעות כו' שהוא בגלות רביעית כמפורש, אז וענתה השירה הזאת לפניו לעד גם לפני ישראל. והטעם כי אז לא תשכח מפי זרעו כאשר בחרבן ראשון מההמון. והוא כי בחרבן שני כלם יודעים את התורה בין רב למעט בכל משך הגלות. ואחר אומרו יתברך את אשר ירשיעו, אמר לא שיחוייבו על ידיעתי כי תהיה מכרחת כי אם שאני מגיד, כי ידעתי את יצרו המוכן להחטיא, אך לא יבצר מהם הכניעו. ואמר אשר הוא עושה היום, כי היום יצרו הוא עושה והוא גם כן יעשה להם, ועם כל זה יש תקוה בטוחה לשוב על ידי התורה שלא תשכח כי התורה תחזירם למוטב:

[iii] חפץ חיים - דבר בעיתו פרק יא

כן הוא בסוף הגלות באשר שהוא סמוך לעת הגמול לשלם לאיש כמפעלו רוצה הקדוש ברוך הוא לזקק ולצרף את בניו ולהודיע לכל מי ומי שהוא לה' באמת ובתמים. ומי שהוא מחזיק עם ה' רק לפנים ובסתר הוא עושה כרצון רוע לבו וע"כ הוא מוכרח להתנהג עמנו באופן זה. ונבאר דברינו כי בימים הראשונים כשהיו כל ישראל מקובצים במקום אחד ולא נמצא שום אדם שיעבור על התורה בפירסום לא היה ניכר לכל בין עובד ה' באמת ללא עבדו. כי אפילו מי שיש לו לב נשחת ולבו סר מדרך ה' היה מתבייש להעיז פניו בפרהסיא להוציא עצמו מכלל ישראל ולאכול מאכלות אסורות וכן לחלל שבת ושאר איסורי תורה וגם היה מתיירא שלא ירדפוהו העם עד חרמה ואף שבסתר לבו היה חושב תועה על ה'. ויען שחפץ הקדוש ברוך הוא שיתגלה לכל מחשבות לבב האדם אם הוא שלם עמו או לא כדי שיתברר לכל כי צדק משפטו [דהיינו כדי שלא יפלא בעיני העולם בעת יום הדין כשיברר ויבדיל הפושעים והמורדים להרחיקם מנחלת ה' על מה עשה ה' ככה כי הם לא ידעו מחשבות לבו ומעשיו בסתר] לכן הסתיר הקדוש ברוך הוא מעט את השגחתו וממילא מתגבר קושי הזמן ובני ישראל נפוצים עי"ז בקצה הארץ בין העמים במקום שאין מצויין שם קרוביו ומכיריו מאנשי מקומו שיתבייש מהם והוא יכול להוציא כל חפץ לבו באין מוחה ויראו הכל לעתיד כי צדיק ה' וישר משפטו. ולהפך מי שמתחזק אז מפני יראת ה' הטמונה בלבו שלא לזוז מתורת ה' ועומד על נפשו וסובל תלאות רבות עבור כבוד ה' ושמירת מצותיו זהו האדם השלם המקודש בקדושתו ית' והוא מאוהבי ה' אשר יאיר פניו לעתיד כצאת השמש בגבורתו וכמה דכתיב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. וזהו הבחינה האמיתית שיתבונן האדם ויצורף אם לבו שלם עם ה'. ועל זה אמר הכתוב ובחנתים כבחון את הזהב ועל זו העת שהוא עת קץ ראה דניאל בחזיון ואמר יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים [ר"ל שאותם שהם רשעים עתה יתחזקו יותר ברשעם כשיראו שאפס עצור ועזוב לישראל] ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו [ר"ל שהם יבינו שכל הצרות הוא רק למבחן וצירוף כי באמת לא קצרה יד ה' מהושיע אבל הרשעים לא יבינו ויחשבו שעזב ה' את הארץ וכל איש יוכל לילך בשרירות לבו].

[iv] ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים חג הסוכות

ושם בבבל התחיל התפשטות הדברי תורה שבעל פה ואמרו חז"ל (שיר השירים רבה ד', י"ב) הרבה צדיקים העמדתי בחורבנה יותר מישובה והרבה גזירות גזרתי עלי וקיימתים יותר ממה שגזרת עלי. והכל היה מאנשי כנסת הגדולה שהיו בבבל. כי כל הגזירות והסייגים שלא נאמר מי עשאם כולם הם מאנשי כנסת הגדולה שתיקנו לישראל לצורך קדושת ישראל ביתר שאת ויתר עוז. ומצינו במשנה (אבות א', א') שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה ואמר והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה שמסרו נפשם להעמיד תלמידים הרבה להרביץ תורה בישראל ומצינו בימי אחשורוש שהיו בגלות וקיבלו עליהם התורה שבעל פה מרצונם מצד אהבת הקדוש ברוך הוא כי כפיית ההר בסיני היה על תורה שבעל פה (כדאיתא בתנחומא פרשת נח ג') שלא רצו לקבל מרצונם כי צריכה יגיעה ולמאס תענוג עולם הזה. ואמנם בגלות קיבלו עליהם התורה שבעל פה באהבה ובשמחה. ומצינו אחר כך שכל התורה שבעל פה נתגלה להם בגלות בבל ורב יהודה אסר לגמרי לצאת מבבל לארץ ישראל (כתובות ק"י ב). והגלות בעצמו גרם לישראל להתפשטות התורה הקדושה כדכתיב (קהלת א', י"ח) כי ברוב חכמה רוב כעס שהרוב הכעס גורם להתגלות רוב החכמה כי ברוב חכמה נתקן רוב הכעס וזה שמביא הפסוק משם יגאלך ה' מכף כל אויביך היינו היצר הרע (כמו שאמרו בסוכה נ"ב ב) שהוא עיקר האויב לישראל ועל ידי הדברי תורה נתקן גם הלב כסיל ונעשים לב אחד להקב"ה. וכמו כן מצות סוכה תיכף אחר יום הכפורים שנמחלו העוונות לישראל נעשים בריה חדשה להתקרב להקב"ה מרמז לנו שהגלות הוא להרבות קדושתינו ותיכף אנחנו נכנסים למצוה ולקדושה וסוכה גם כן מגנת עלינו כי היא הפריסת סוכת שלום ואנחנו יושבים בסתר עליון ומצלת אותנו שלא יוכלו האורבים לגשת אלינו:

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.