כל זה לא מסביר לנו למה צריך היה שהממלכות יתפלגו אחת מהשניה? אפשר שחלק מהעם יחפש את הרצון האנושי, וחלק שני את הרצון האלוקי, ובכל זאת הם ימשיכו להתנהל כעם אחד מאוחד.

השאלה הזו קשה הרבה יותר: ממלכת ישראל עבדה עבודה זרה, אבל ב93 השנים שקדמו לה לא עבדו בישראל עבודה זרה. אם כך הנחת היסוד שלנו היא שהקמת ממלכת ישראל וההתפלגות מיהודה היא דבר רע: היא גרמה לעבודה זרה, וממילא לגלות. וכך אומרת הגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה, ולא גלינו מארצנו" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף נו עמוד ב).

אם בני אדם היו מחליטים על פילוג הממלכה על דעת עצמם, היינו מבינים. בני אדם עושים לפעמים דברים רעים, או שהם טועים. אלא שאנחנו רואים שהקב"ה הוא שעשה את הפילוג הזה[i].

הקב"ה הוא שממנה את ירבעם בן נבט למלך, ומודיע לו על ידי אחיה הנביא: "וְלָקַחְתִּי הַמְּלוּכָה מִיַּד בְּנוֹ וּנְתַתִּיהָ לְּךָ אֵת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים: וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם" (מלכים א יא לה – לו). כלומר שהקב"ה מגדיר מראש שבירושלים ועם מלכות בית דוד ישאר רק שבט אחד (בפועל גם שבט בנימין), ועשרה שבטים לא יהיו עם ירושלים. וכך אומר הנביא לרחבעם בהמשך: "כֹּה אָמַר ה' לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּן עִם אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה" (שם יב כד).

למה הקב"ה מפלג את הממלכה, אם מזה נגרם שעם ישראל עובר לעבודה זרה, ובסופו של דבר גולה מארצו?

את הרצון האלוקי אפשר יהיה לאחד עם הרצון האנושי רק לעתיד לבוא, אבל מה קורה עד אז?

באופן טבעי עם ישראל היה מגיע לאיחוד חלקי ולא נכון. כלומר: או שהרצון האלוקי היה גובר, ואנשים היו משעבדים את הרצון האנושי לרצון האלוקי, וממילא כבר לא כל כך מבינים מה הוא רצון אנושי טהור: הם היו קוראים רצון אנושי לרצון לעשות את דבר ה'. או לצד השני, הרצון האנושי היה גובר, ואז היו מטים בהדרגה את הרצון האלוקי אליו. כלומר משנים את ההלכה כך שתתאים לרצון האנושי. נראה שכדי להגיע לאיחוד מלא של הרצון צריך לשמור את הרצונות טהורים.

שלמה המלך ניסה לאחד בין הרצונות: מצד אחד עבודת ה' מלאה, עם בית מקדש וגם פרסום שם ה' לגויים, ומצד שני רצון אנושי מלא: פאר והדר, כסף שכבר לא נחשב מאומה, וכבוד מצד כל ממלכות העולם. אבל כשנסיון האיחוד בין הרצונות של שלמה המלך לא מצליח, ובפועל נוצרת נטיה מסוימת אל עבודה זרה מצד נשות שלמה, הקב"ה מפלג את הממלכה[ii].

כך ממלכת יהודה תשמר את הרצון האלוקי בטהרתו. ההלכה לא תשתנה, התורה תשמר כמו שהיא, וגם אם הרצון האנושי יתכופף בממלכת יהודה, כמו שרואים בכמה דוגמאות בתנ"ך, הוא ישמר בטהרתו בממלכת ישראל.

ממלכת ישראל תשמר את הרצון האנושי בטהרתו. היא לא תכופף אותו ולא תשנה אותו, אלא תשאל את עצמה כל הזמן 'מה אני רוצה'. וממילא סיכוי טוב שהיא תעזוב את הרצון האלוקי, אבל לא תשנה אותו. וגם אם היא תשנה אותו, הרצון האלוקי נשמר טהור בממלכת יהודה[iii].

וכדברי הרב קוק: "יש בעולם תוכן טוב ההולך ומתעלה, וזה התוכן מתגלה הוא ברצונו ובטבעו של האדם גם כן. בעבר היה הטבע והרצון האנושי יותר פראי ממה שהוא כעת, ולימים הבאים יהיה יותר נח וטוב מההוה. בעבר היתה מהות התורה והמוסר פונה ביותר לביטול כח הרצון הטבעי, מפני שהרע היה מרובה בו, ולעתיד הולך הדבר ומקבל צורה חדשה, עד שהדרישה של החופש הרצוני תובעת תביעות מוסריות שיניחו את הרחבתה המבוקשת, שאז תראה כמה טובה צפונה בה.

אבל בתוך הרצון העכשוי כמה סיגים עדיין יש בו, ומתוך הזכות של הניצוצות הטובים של הרצון שהתעלה חפצים גם אלה הסיגים לזכות בחופש, וחופשם יחריב את העולם ויזהם אותו. לזאת המלחמה עצומה היא, וכל מחנה מגינה בצדק, ולוחמת בצדק, החפשים לוחמים בעד ניצוצי הטוב של הרצון שלא יסבלו עבדות לאין צורך, שהוא אך למחסור, והמשועבדים, מכירי העבר ויודעיו בהדר טובו, מגינים על השעבוד, שלא יהרסו חלקי הרצון המזוהמים את הבנין האצילי של העולם. וגדולי הנפש צריכים לתווך את השלום בין הלוחמים, בהראותם לכל אחד מהם, מה הוא הגבול השייך לו באמת" (אורות הקודש / חלק ב / עמוד תקמד / התעלות הרצון והשכל האנושי – כב).

 לפרק הבא

[i] ספר נצח ישראל פרק לג

כבר התבאר לך כי העולם הזה אין ראוי שיהיה העולם אחד, עד זמן המלך המשיח, ואז "לא ישא גוי אל גוי חרב" (ישעיה ב, ד), ויהיה העולם אחד, בלא שום חלוק ופירוד. ומפני כך ישראל שהם אומה יחידה, קודם ביאת המשיח היתה מחולקת לשתים; שבט יהודה, ועשרת השבטים לבד, ומלך לכל אחד ואחד. ועם שראוי לאומה היחידה האחדות ולא החלוק, עם כל זה מפני שאין עולם הזה מסוגל לאחדות גמור, היה לישראל חלוק המלכות. ולא היה מלך אחד רק בימי דוד, מפני שדומה היה מלכותו לזמן מלך המשיח.

[ii] ספר נצח ישראל פרק לד

התבאר לך כי בזמן המשיח אז יהיו ישראל אחד, ומלך אחד לכולם. אבל קודם שיבוא המשיח, אין ראוי שיהיה בעולם האחדות, שיהיה העולם אחד לגמרי... ולכך רחל היא מבקשת רחמים, שהרי בה נראה שעולם הזה מסוגל שיהיה בו שניות וצרה בעולם הפירוד, שאינו מסוגל לאחדות. שאם לא היה מסדר העולם להיות בו צרה, לא היה דבר זה לאבות, שהאבות הם עיקר העולם וסדר שלו. וכיון שמצאנו שהיה ענין שלהם להיות להם צרה ושניות, כמו שהיה לרחל, אם כן ענין זה ראוי לעולם הזה.

אורות / ישראל ותחיתו / יח

כּחַ-הַמְדַמֶּה זֶה הֻכְרַח לִהְיוֹת נִדְחֶה וְנִלְקֶה קְצָת עַל-יְדֵי שִׁפְעַת רוּחַ הַדַּעַת הָעֶלְיוֹן שֶׁל רוּחַ הַקּדֶשׁ הַנִּשְׂגָּב שֶׁבִּמְקוֹר יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֻכְרַח לְהַקְדִּים וְלָבוֹא לָעוֹלָם מִפְּנֵי שֶׁלּא יוּכַל הָעוֹלָם לְהִתְקַיֵּם עַד אֶלֶף דּוֹר בְּלֹא אוֹר תּוֹרָה, שֶׁהִיא אוֹצַר כָּל הַדַּעַת. מִכָּל-מָקוֹם יְסוֹדוֹ הַיְסוֹדִי נִשְׁאַר בְּיִשְׂרָאֵל, וְהַקֻּרְטוֹב הַפְּנִימִי שֶׁלּוֹ הוּא בֶּאֱמֶת יְסוֹד כָּל הַיּפִי, וּמִתְגַּלֶּה עַל-יְדֵי חֶזְיוֹן הַנְּבוּאָה, שֶׁאוֹר הַקּדֶשׁ מִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכוֹ, "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה"; וּבְכָל זאת מֻנָּח גַּם בַּנְּבוּאָה יְסוֹד הַצִּמְצוּם שֶׁל הָאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְצֻחְצַחַת, וּמִפְּנֵי זֶה קְרוֹבִים אֻמּוֹת-הָעוֹלָם לִקְלֹט קְצָת מִן הֶאָרַת הַנְּבוּאָה וּרְחוֹקוֹת הֵן מִן אוֹר הַתּוֹרָה. אֲבָל לְיִסוּד בִּסּוּסָהּ הַגַּשְׁמִי שֶׁל הָאֻמָּה, הַהִתְקַשְּׁרוּת הָאַרְצִית עִם אֶרֶץ- יִשְׂרָאֵל וְהִתְרַתְּקוּת הָאֻמָּה אֶל עַצְמוּתָהּ וְצִמְצוּם כּחָהּ שֶׁלּא יִתְפַּזֵּר, כָּל זְמַן שֶׁאֵין הָעוֹלָם רָאוּי לְאַגֵּד הַכּל בַּשֵּׂכֶל הָעֶלְיוֹן, מֻכְרַחַת הִיא חָכְמָה תַּתָּאָה לְמַלֵּא אֶת הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר הַמְדַמֶּה הוּא מַלְבִּישָׁהּ הַרְבֵּה וְהִיא מְבַצֶּרֶת מִדַּת- הַדִּין בָּעוֹלָם, עַל-יְדֵי הַהִתְקַשְּׁרוּת אֶל הַקִּנְיָנִים הַזְּמַנִּיִּים בְּחַיֵּי כָּל יָחִיד וְהַהִתְעַנְיְנוּת הָעֲמֻקָּה שֶׁל הַכְּלָל לְחַיֵּי הָרְכוּשׁ וְהַמִּשְׁטָר הַמֶּמְשַׁלְתִּי מִצַּד עַצְמָם. כְּשֶׁלּא הִגִּיעַ עֲדַיִן הַזְּמַן שֶׁל כָּל הַטּהַר לְהוֹפִיעַ אֶל הַמְּרוֹמִים הַמְּגַמָּתִיִּים, נִשְׁלְחוּ מֵאֵת יְהוֹשֻׁעַ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וּבָאוּ לְבֵית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב, וְהַכּל נִקְשַׁר בַּקּדֶשׁ וּבַטּוּב הָעֶלְיוֹן, אֲבָל מִדַּת-הַדִּין מִתְעוֹרֶרֶת וְיִרְאַת-הָענֶשׁ הָאֲמִתִּית נִצְרֶכֶת לְפִי עֵרֶךְ הַשְׁלָטַת כּחַ הַמְדַמֶּה וְהִתְעַמְּקוּתוֹ. אֲבָל בְּעַצְמִיּוּת הַחֵפֶץ הָאֻמָּתִי לֹא נִשְׁלַם אָז עֲדַיִן הַפַּרְצוּף הַדִּמְיוֹנִי, לַאֲחִיזַת הַדַּעַת בְּהַגְלָמָתוֹ מִצַּד אֶחָד וְהַיּפִי בְּכָל תֵּאוּרָיו מִצַּד הַשֵּׁנִי, וְזֶה הֻשְׁלַם בִּימֵי שְׁלֹמה: "אָז תָּבאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זנוֹת" לִפְנֵי מִשְׁפַּט מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא ה'. אָמְנָם עַל-יְדֵי הַהִתְעָרְבוּת שֶׁל הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת, עִם חֻלְשַׁת-הַכּחַ לְעַכֵּל דְּבָרִים זָרִים, יָצְאָה הָרִשְׁעָה שֶׁגָּרְמָה לְיִסּוּד כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי, וְסִנּוּנֵי הַיְסוֹדוֹת הֻצְרְכוּ לְהַאֲרִיךְ עִדָּן וְעִדָּנִים, עַד שֶׁנִּתְגָּרֵשׁ כּחַ הַמְדַמֶּה מִשְּׁלִיטָה רְחָבָה בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל, וְיִצְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה נֶעֱצַר "בְּדוּדָא דְּאַבְרָא" "וּנְכִיס יִצְרָא", וּלְעֻמַּת זֶה אֵין עוֹד נָבִיא אִתָּנוּ וְלַהֶבֶת אַהֲבַת הָאֻמָּה וְהָאָרֶץ אֵינֶנָּה מֻרְגֶּשֶׁת בְּאוֹתוֹ הַטַּעַם הֶעָמק שֶׁל יְמֵי הַטּוֹבָה. וְהַדְּבָרִים מְקֻשָּׁרִים עִם צַעַר הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, עַד שֶׁבְּאַחֲרִית הַיָּמִים עִקְּבוֹת כּחַ הַמְדַמֶּה מִתְגַּלִּים וְאַהֲבַת הָאָרֶץ מִתְעוֹרֶרֶת. מִתְרָאֶה הַדָּבָר בִּשְׁמָרָיו, אֲבָל עוֹמֵד הוּא לְהִזְדַּכֵּךְ. "הַקָּטן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם, אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".

[iii] אורות האמונה / האמונה הטבעית / עמוד 106 / ב

משובחים הם כל המחשבות והרעיונות של יראת שמים, שנאמרים מטוהר לב על-פי ההכרה וההרגשה התמה. אמנם באותן החלקים שההתפשטות הבאה לא מתוך גדולת הכרה, היא מצמצמת את החיים, ממעטת את המרץ ומקפחת את הכחות החמריים ואת הכשרונות הרוחניים. שם מונח הרפיון ועל-זה באה סגולת הניגוד המתפשטת על-ידי ספרים ועתונים והשפעות חפשיות, ושם ההריסה והגסות גדולה מאוד, עד שאין אדם יכול לעמוד בפני ריחם הרע. ומכל-מקום נלקח מזה תמצית של עזוז וחיל וגבורת הרצון, ובא בסגולה לאמץ את עז החיים המתדלדל על-ידי ההשפעה התמימה של יראת שמים, שלא נסתגלה להכרה ברורה. ומשני הכחות יחד יבנה עולם ויבנה עם, ותבא גאולה וישועת עולמים לבית ישראל ולעולם כולו, וכבוד ה' עליון, וכבוד שם אל אלהי ישראל אלהי עולם, וכבוד כבוד תפארת עזו, יתיחדו כולם לחטיבה אחת רוממה, וישראל יעשה חיל, ואור אמת יבקע בעוזו, ושקר ועול כליל יחלוף, וכל חולשה ורקבון תכלה, וכל גבורה ואומץ טוהר וקודש יתרומם, ויספו ענוים בה' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.