האם העובדה שממלכת ישראל שמרה על הרצון האנושי גם כאידיאל, והעובדה שה' רצה שהיא תעשה את זה, מבטיחים לה גם עולם הבא? האם אנשי ממלכת ישראל שעבדו לעגל או לבעל יקבלו על זה שכר לעולם הבא כיון שמצד האמת הם עשו את רצון ה', לשמר את הרצון האנושי בטהרתו?

באופן בסיסי התשובה היא לא. שכר עולם הבא ניתן על עשיית רצון ה' בידיעה, ובכוונה לעשות את רצון ה'. מצווה צריכה כוונה לעשיית מצווה כדי להיות מצווה.

הקב"ה לא אומר לממלכת ישראל לשמור על הרצון האנושי, ואין להם מצווה כזו. מי שישאל את הקב"ה, יהיה מאיזה ממלכה שיהיה, יקבל את אותה תשובה: תשמור את התורה על פי ההלכה. אלא שהקב"ה עובד גם דרך מי שלא שומע לו, ומנהל גם אותו בדרכים שלו. הקב"ה יודע שיהיה מי שלא ישמע לו, והוא משתמש בו כדי לקדם מטרות חשובות.

גם מצרים, להבדיל, עשו את רצון ה' כששיעבדו את ישראל, כמו שאמר ה' לאברהם מראש "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִֽהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַֽעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָֽה" (בראשית טו יג). אבל לא רק שהם לא קיבלו שכר, הם גם נענשו על הבחירה שלהם לפגוע בעם ישראל, וגם זה נאמר כבר מראש "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַֽעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי" (שם יד). הקב"ה עובד גם דרך רשעים וגם הם חלק מהמהלך שהוא מוביל בעולם. אבל שכר ועונש ניתנים בעולם הבא על הבחירה הטובה או הרעה. וכיון שהמצרים בחרו לעשות רע לפי הבנתם, והם לא ניסו לקיים את רצון ה' לשעבד את עם ישראל, לכן הם נענשו. ולהבדיל גם אנשי ממלכת ישראל החוטאת לא התכוונו לעשות את רצון ה', אלא הלכו נגד רצונו הידוע להם, ולכן הם לא יקבלו שכר לעולם הבא על הבחירה שלהם[i].

אלא שיש צד של עולם הבא שמשמעותו היא השותפות בתהליך האלוקי. וכיון שאנשי ממלכת ישראל ברצונם לעשות את רצון עצמם, ממלאים גם תפקיד אלוקי, והם עושים אותו, במקרים מסוימים, במסירות נפש כמו מי שממלא תפקיד ולא כמו מי שמחפש הנאות, לכן יש צד של עולם הבא שיש גם להם. ולכן נאמר "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (משנה סנהדרין י א). אמנם שם ממשיכה המשנה להסביר למי אין חלק לעולם הבא, ואומרת: "שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא שלשה מלכים ירבעם אחאב ומנשה" (שם ב). המשותף למלכים האלה הוא שהם החטיאו את ישראל ברמה חדשה שלא היתה עד זמנם. ירבעם הוא מי שעשה את העגלים והוציא את ממלכת ישראל מעבודת ה' הנכונה, אחאב הוסיף להם גם עבודה זרה ממש, ומנשה עשה תהליך דומה בממלכת יהודה. ואם כן נראה שלאנשי ממלכת ישראל שעבדו עבודה זרה גם כן לא יהיה חלק לעולם הבא כמו אחאב או ירבעם. לכן מוסיפה הגמרא "דורשי רשומות היו אומרים: כולן באין לעולם הבא, שנאמר לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי, יהודה מחקקי, מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי, עלי פלשת התרועעי, לי גלעד (ולי מנשה) - זה אחאב שנפל ברמות גלעד, מנשה - כמשמעו, אפרים מעוז ראשי - זה ירבעם דקאתי מאפרים" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קד עמוד ב). כלומר שלמרות מה שאמרנו שלאלו אין חלק לעולם הבא, יש רמה שבה כולם יבואו לחיי העולם הבא, כשיתברר שהיו חלק מתהליך אלוקי[ii].

וכך אומר ר' צדוק הכהן מלובלין: "והיינו דיש צדיק המוגדר הכל על פי התורה וזהו עיקר התחלת שם צדיק הגלוי לכל וניכר דמי ששומר כל התורה כולה הוא צדיק גמור, ובאמת נאמר (ישעיה ס', כ"א) עמך כולם צדיקים וגו' חוץ מאותם שנמנו בריש פרק חלק (סנהדרין צ' א) דאין להם חלק לעולם הבא ואיך אפשר זה... ולעתיד יתברר כן על כל חטאי בני ישראל כמו שאמרו ז"ל (שבת פ"ט ב) על פסוק (ישעיה א', י"ח) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית שיתברר שהיה מסודר מאמיתות רצון ה' יתברך שיהיה כן ואם כן גם בזה עשו רצון ה' יתברך והכל היה כמו עבירה לשמה" (מחשבות חרוץ אות ד).

ובדומה לזה נחלקים כבר במשנה לגבי עשרת השבטים, כלומר לגבי ממלכת ישראל עצמה: "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום הזה הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים דברי רבי עקיבא רבי אליעזר אומר מה היום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפל להן כך עתיד להאיר להן" (משנה סנהדרין י ג).[iii]

 לפרק הבא

[i] מציאות קטן / קמז

ולע"ד על פי דברי הרמב"ם (מו"נ ג, י), ההכרח לומר שהפעולות הרעות הכוללות הנמצאות בעולם הם מחוייבות, כי השי"ת קראו הנביא ע"ה (ישעיה מה, ז) 'בורא רע' גם כן. וכמו שכתוב (משלי טז, ד) 'כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה'. הדבר מוכרח שלענין שלמות הכללי גם הרשעים משלימים. וכך ראוי להיות בכלל, כי אם לא היה ראוי כלל להמצא הרע, לא היה הבורא יתעלה נותן לו מקום במציאות. אלא שפרטי בני אדם כל אחד רשות בידו לבחור בדרך צדיקים. וי"ל שמשקל הרע והטוב וערכם, גם כן תלוי בבחירה גמורה, אפילו בכלל הבריאה. אבל שלא יהיה רע בעולם כלל, כיון שאנו רואים שישנו, ודאי הוא מוכרח להיות ולדעת ענין הגמול והעונש רק לנו שאנו יודעים ומשיגים ברור שהבחירה הפרטית ביד האדם היא. וכיון שהוא מוכרח, ודאי הוא מסודר מהבורא ית'. וכן אמרו חז"ל שהראה הקב"ה גם כן דור דור וליצניו כ"ה בילקוט (ע' ילקו"ש חקת רמז תשסג). אם כן לקח קבע הקב"ה מראש הליקוים בעולם באלו הזמנים שיהיו מוכרחים, מצד כי הרע מוכרח להיות באלו הזמנים להיות באופן זה בכללות העולם. אלא שאלה אשר בחרו באות נפשם להתדבק אל הרע ופנו עורף מהטוב, המה לנפשם גמלו רע.

[ii] ר' צדוק הכהן מלובלין - פוקד עקרים אות ד

ועל כן עיקר תולדותיו מצידו נחשב רק יוסף זרעא דרחל כי הוא כל כונתו היה להוליד נפש יקרה דצדיק יסוד עולם להביאה לפועל בעולם הזה שבזה יתייסד העולם על בסיסו, ומצידו דהיינו מצד השתדלות האדם אין נקרא צדיק אלא מי שלא חטא מעולם שזהו הנקרא צדיק גמור:

וזהו דרגא דיוסף וזרעא דרחל מה שאין כן זרעא דלאה הראשון שבהם ראובן פתח בתשובה תחילה והגדול שבכולם יהודה זכה ויצא ממנו דוד המלך ע"ה הגבר שהוקם עולה של תשובה (מועד קטן ט"ז ב), ועיקר כנסת ישראל נקרא על שם יהודה (בראשית רבה צ"ח, ו') כי הוא המברר דעמך כולם צדיקים דאפילו ערלי ישראל נקראים מולים מצד ההתחלה והשורש וכן מצד היציאה לפועל אפילו כשאינו כן בפועל...

ויהודה הוא המברר דבר זה דאף על פי שחטא ישראל הוא וכמו שדרשוהו בסנהדרין (מ"ד א) מקרא דחטא ישראל במעשה דעכן שהיה משבט יהודה, וזהו החטא הראשון שהיה מביאתם לנחול הארץ הראויה לצדיקים ושם הפליגו חז"ל בחטא עכן עד למעלה ועם כל זה אמרו (שם עמוד ב') היום הזה אתה עכור ולא לעולם הבא כי אפילו נשתקע למקום שנשתקע שורש היהדות אינו ניתק כי יהודה נקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא כמו שאמרו בסוטה (ל"ו ב) והיינו כי חלק ה' עמו ואי אפשר להיות ניתק מזה כלל, וה' אחרונה דשם מורה על מדריגה האחרונה שרגליה יורדת מות בעולם העשיה הגופני בעולם הזה הנקרא עלמא דשיקרא ובה' נברא עולם הזה כמו שאמרו במנחות (כ"ט ב) ובה הפתח לתשובה דליעול בהך:

וביוסף יש רק שלושה אותיות ראשונות דשם שהוי"ו הוא אות אמת (זוה"ק ריש ויקרא ב' א) דרגא דיעקב והיינו הדבוק באמת שאינו חוטא כלל והם צדיקים גמורים שהם מועטים מאוד בכל דור, אבל הקדוש ברוך הוא בחר בכל זרע יעקב להיות לו לעם ולגוי אחד בארץ ולא ידח ממנו נדח ומצד השם יתברך לאה היא עקרת הבית שרובן של ישראל מצאצאיה, וכל ישראל נקראים אצל השם יתברך גם כן בשם יהודים שהרי כל הכופר בעבודה זרה נקרא כן כמו שאמרו במגילה (י"ג א)...

וגם אמרו הלשון קרקפתא דלא וכו' ולא אמרו מי שאינו מניח דעדיין אפשר שיהיה לו שום הרהור של חרטה עובר דרך הלב איזה פעם בימי חייו כי השם יתברך לבן של ישראל ואפילו פושעי ישראל במעמקי לבן הנעלם יש להם דבקות ורצון להשם יתברך אבל קרקפתא דלא וכו' היינו שהראש מצד עצמו אין לו שום שייכות לקדושת התפילין, והיינו כשעבר כל עשרה מדריגות הרע עד השורש וכתר דמסאבותא עד שהמוח שבראש כולו משוקע לגמרי ברע ואין לו שום הרהור טוב מעולם ומכל מקום גם הוא אכתי שם ישראל עליו דנקרא פושעי ישראל:

ואף כל אותן שאין להם חלק לעולם הבא שנמנו בפרק חלק (סנהדרין צ' א) לא יצאו מכלל ישראל ועל כן דורשי רשומות אמרו דכולן יש להם חלק חוץ מבלעם דהיה מאומות העולם אבל אותם שמזרע ישראל על ידי שנתקו לגמרי ולא היה להם חלק בתשובה דלבבו יבין ושב שזהו שורש העלמא דאתי כנודע שהיא ה' ראשונה דשם שאחר ששבו נעשה מה' אחרונה ה' ראשונה שהוא המקום שבעלי תשובה עומדין והי' שבו נברא עולם הבא הוא המקום שצדיקים גמורים עומדין שהם מועטין ויש מעמקים עוד יותר והיא קוצה של י' שהיא הנעלמת לגמרי רק הרשימו ממנה ניכר לדורשי רשימות כרבי עקיבא שהיה דורש כתרי אותיות שמשיגים הנעלם שלמעלה מהשגת אדם בעולם הזה ככתר העומד למעלה על גבי הראש, וזהו המקום שישראל עלו במחשבה שם יש תיקון לכל זרע ישראל כל אשר נקרא בשם ישראל דלכולם יש חלק שם...

יהודה נתברך בעורף כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה צ"ח, ו') על פסוק (בראשית מ"ט, ח') ידך בעורף ועל פסוק (שמואל - ב כ"ב, מ"א) תתה לי עורף שלא זכה לזה יהושע כי הוא מזרעא דיוסף ששבחו רק להיות צדיק גמור ואם חוטאים חס ושלום מיד הופכים עורף כי העורף רומז על סילוק ההשגחה כדרך שאמרו בחגיגה (ה' ב) עמא דאהדרינהו לאפא מיניה, ונאמר במשה רבינו ע"ה (דברים ל"ד, י') אשר ידעו ה' פנים אל פנים ונאמר (שם ה', ד') פנים בפנים דיבר ה' עמכם וזהו הדביקות הגמור, ועל ידי סילוק הדביקות, בא חזרת הפנים לאט לאט עד שהופך עורף:

וזהו הקשר של תפילין שהוא בעורף כי ישראל יש להם התקשרות בהשם יתברך אפילו כשאינו בהתגלות פנים אל פנים והיינו אפילו למראית העין הוא חוטא והופך עורף הוא רק מצד עולם הזה עלמא דשיקרא המראה היפך האמת לאדם הרואה לעינים אבל ה' אשר יראה ללבב רואה מעמקי הלב דבוקים בו יתברך אפילו בהיותם בהסתרת פנים והפיכת עורף ועל ידי זה זוכה לניצוח אויבים דאומות העולם שהם מוכרחים להפוך עורף דאצלם אם אינם פנים בפנים אין להם עוד שייכות להשם יתברך כלל, ויהודה שהוא רישא דאריה על כן אחיזת ניצוחו בעורף שהוא בראש אבל דן הוא זנבא דאריה ובמדריגות התחתונות היורדות מות לגמרי דעל כן איתא בספרי על פסוק (דברים כ"ט, י"ז) פן יש וגו' או שבט וגו' זה שבטו של דן שבו יש מקום לשורש פורה ראש שפולטם הענן כמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (פרק כ"ו) מיכה בעט באנכי שזהו שורש היהדות שלא נאמר בלשון ציווי כלל כי שורש ישראל מאמינים בני מאמינים, ואמנם כח הבחירה שרצה השם יתברך שיהיה בעולם הוא מתפשט עד השורש ואפשר לקלקל גם בשורש האמונה התקועה בלב ולבעוט גם באנכי:

ר' צדוק הכהן מלובלין - תקנת השבין עמוד כט

ואף דהכל בבחירה מכל מקום אמרו גם כן בבבא בתרא (ט"ז א) בראת צדיקים בראת רשעים, וכן בברכת ר' נחוניא בן הקנה על ששמת חלקי מיושבי בית המדרש (ברכות כ"ח ב) דעל האמת הכל מה' יתברך, וכידוע מסוד הידיעה והבחירה שנתקשה בו הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ה' הלכה ה') וגילה שם תכלית ידיעתו במה שאמר שלא ידע תירוץ על זה כי אין ידיעתינו כידיעתו והוא התירוץ האמיתי על קושיא זו ולא כהראב"ד שכתב שהניחה בקושיא, וסודו ידוע בתיקוני זוהר חדש ובספר ארבע מאות שקל כסף (דף ע"ט ב) מהאר"י ז"ל:

ותורף הענין דבמקום הידיעה אין בחירה ובמקום הבחירה אין השגה לידיעתו יתברך, והיינו דהבחירה הוא רק מצד העולם הזה וכל זמן שעדיין דבוק בחומריות ואינו דבוק לגמרי בו יתברך ואז אינו בתכלית שלימות הבחירה עדיין שהוא לידבק באלקים חיים לגמרי דאז כשיגיע למדריגה זו משיג האמת שאין בחירה ואינו בצדקתו וביושר לבבו, והגיאות הוא מצד השפלות והחומר שבו ואז גם ה' יתברך מרומם ממנו שאילו היה מכיר שה' יתברך עמו ושהכל ממנו אין מקום לגיאות, דאז הוא במקום גדולתו ושם ענותנותו ונמצא הענוה הוא הגדלות דאדם כאשר נפשו דבוקה במקורה, והגיאות הוא מצד הגוף המרוחק מה' יתברך שמצידו הבחירה ועל ידי זה בא הגיאות כאילו הוא המשתדל ובוחר בטוב...

ועיקר גלגולו לבית לבן היה בשביל רחל שהיא עקרת הבית בית ישראל כי היא יפת תואר ויפת מראה ההיפך מאדם מכוער דהיינו ביופי הנפש דהאומן עשאה ביופי וכן זרעה צדיקים גמורים, וזהו עלמא דאתגליא שהם בהתגלות בעולם הזה נאים במעשיהם בכל מיני יופי כטעם יוסף יפה תואר ויפה מראה, וזהו שאחזה פלך השתיקה היינו ההגדרה שהוא מצד הגוף כטעם לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה (אבות א', י"ז) היינו שב ואל תעשה בלא התפשטות שהוא הדיבור כי ברוב דברים לא יחדל וגו' (משלי י', י"ט), וזהו עיקר המכוון דבית ישראל דעמך כולם צדיקים שיהיו כן בפועל גלוי לכל ועל זה כל אזהרות התורה:

וזה כל חפץ יעקב להעמיד תולדות צדיקים המקיימים דרך ה' שזה כל ענין האבות להעמיד אומה שלימה עושי רצון ה' יתברך ולא רצה שיהיה במטתו פסולת כלל ועל כן אהב את רחל רצה לומר חשק בהולדה כזו דצדיקים גמורים, ולאה היתה בהיפך כי היא סוד עלמא דאתכסיא היינו דטוביה שהוא מדת צדיק אמרו צדיק כי טוב גניז בגויה וההתגלות לא כן וזהו מדת הבינה דלבבו יבין ושב דרגא דבעל תשובה שהוא למעלה מצדיקים גמורים, והיא וכל זרעה תפסו פלך ההודאה דזהו עיקר התשובה דמודה ועוזב ירוחם, וראובן בכורה פתח בתשובה תחילה וכן הושע מזרעו כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פ"ד, י"ט):

[iii] ספר נצח ישראל פרק לד

ואמר כי שלש גליות נעשו בהם. כלומר כי באלו שלש נעשו הפירוד; האחד - הריחוק, כאשר הם גולים למרחוק. וכנגד זה אמר כי אחד גלתה לסמבטיון, שהיא רחוק. השני - לא הריחוק בלבד, רק שיש דברים המפסיקים בינם ולמקום שגלו משם. השלישי - שגלו בין האומות ונבלעו ביניהם, עד שלא נודע בהם שהם עשרת השבטים. וזה נקרא שנבלעו לשם, כי הבליעה היא בתוך אחר. כנגד הריחוק אמר שגלו עד סמבטיון, שהוא רחוק ביותר. וכנגד שיש דבר המפסיק בין ישראל וביניהם, אמר שגלו לפנים מנהר סמביטון. וכנגד אותם שנבלעו בין האומות, אמר שנבלעו בריבלתא.

ומפני כי יהודה ובנימין היו יושבים קרוב לירושלים, שהיא עיקר ארץ ישראל, לכך נחשבו יהודה ובנימין עיקר, ועשרת השבטים הם תוספות. ולכך כאשר גלו, אותם שהם עיקר נשארים היו כך, אבל אותם שהם תוספות, כאשר גלו, נתרחקו לגמרי ונבדלו מהם. ופליגי, למאן דאמר אין עתידים לחזור, שלא יחזרו לחשיבותן הראשונה. ולמאן דאמר שעתידין לחזור, שיהיו חוזרין למעלתן ולחשיבותן כראשונה, כאשר היו בתחלה - יחזרו. אף שהגיעו למקום רחוק, או שיש דבר המפסיק כמו שהתבאר, או שנבלעו:

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.