טענה חילונית מוכרת כנגד חרדים אומרת שהחרדים לא בוחרים: "שוטפים להם את המוח", "הרב קובע ולא הם", "הם לא מכירים אפשרויות אחרות" ועוד. החרדים כמובן נפגעים מאמירות כאלו. מבחינת אדם חרדי ברור שהוא בוחר. אף אחד לא שטף לו את המוח, הוא מקבל את ההחלטות שלו בעצמו. הבחירה שלו היא להיות חרדי, והבחירה שלו היא לשאול את הרב.

טענה חרדית מוכרת כנגד חילונים אומרת שלחילונים אין מוסר. "החילונים לא מוסריים", "אין דבר כזה מוסר חילוני" ועוד. החילונים כמובן נפגעים מאמירות כאלו. מבחינת אדם חילוני יש מוסר שאינו דתי, ויש חילונים מוסריים מאוד "יותר מהחרדים".

הפתרון הוא שיש שני סוגים של בחירה, ויש שני סוגים של מוסר, ולכן נוצר כאן דו שיח של חרשים. החילוני טוען שהחרדים לא בוחרים והוא מתכוון לבחירה מסוג מסויים, החרדים עונים שהם כן בוחרים כי הם מתכוונים לבחירה מסוג אחר. החרדים אומרים שלחילונים אין מוסר והם מתכוונים למוסר מסוג אחד, והחילונים עונים שיש להם מוסר והם מתכוונים למוסר מסוג אחר.

נתחיל מהבחירה. אדם בוחר במה שהוא רוצה על פני מה שהוא לא רוצה. הרצון הוא הבסיס של הבחירה.

כל אדם יודע שיש לו שני סוגי רצונות ובהתאמה שני סוגי בחירה. יש רצון טבעי פנימי: משהו שמושך את האדם לא בגלל שהוא החליט בשכל שהוא טוב, אלא האדם נמשך אליו מעצמו. בהרבה מקרים הוא אפילו לא יודע לומר למה הוא נמשך אליו או מתי זה התחיל. זה יכול להיות הרצון הפשוט לאכול גלידה, וזה יכול להיות רצון להיות עשיר גדול או להיות מפורסם. בדרך כלל אלו לא רצונות שנבעו מהחלטה מושכלת. המקרה הרגיל של אדם שבוחר להיות עשיר גדול הוא לא אדם שישב ושקל בדעתו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, חשב על אפשרויות שונות, חישב את היתרונות והחסרונות, ובסופו של דבר אמר שרוב היתרונות נמצא בעושר, ולכן מעכשיו הוא יתאמץ להיות עשיר. רוב האנשים שהחליטו להיות עשירים קיבלו את ההחלטה בגיל צעיר, כתוצאה מתפיסת העולם שנבנתה בהם, ולא מתוך מחשבה ובחירה מושכלת. הם מונעים 'מבפנים' אל העושר. הם לא ישבו והתלבטו בינו לבין אפשרויות אחרות, הרצון הזה ברור להם מתוכם.

לעומת זאת יש רצון שכלי. כלומר, משהו שלא רצינו מעצמנו, ולא נמשכנו אליו מעצמנו, אבל הבנו בשכל שהוא דבר טוב ונכון, ולכן החלטנו באופן שכלי שאנחנו רוצים אותו. הרבה פעמים זה יהיה אחרי בירור, בחינה, ובחירה בין כמה אפשרויות לפי יתרונות וחסרונות וכדו'.

למשל הבחירה איזה נושא ללמוד באוניברסיטה, היא בדרך כלל בחירה שכלית. אדם לא מגיע אליה עם תחושה פנימית מה הוא רוצה, וגם אחרי שהוא מבין מה האפשרויות, הוא לא מרגיש משיכה מיוחדת דווקא לאחת מהן. ואז הוא צריך לעשות עבודה של בירור והחלטה לאן הוא הולך, וזו עבודה מסובכת.

לא פעם שני סוגי הרצון האלו מתנגשים ביניהם: אדם שצריך להפחית צריכת סוכר מבחינה בריאותית, רוצה ברצון פנימי, ב'חשק' שלו לאכול גלידה. אבל הוא רוצה ברצון שכלי להמנע ממנה, כי היא תזיק לו. לאדם מתחשקת סיגריה, אבל הרצון השכלי שלו הוא להפסיק לעשן בגלל הנזקים ארוכי הטווח של העישון.

שני סוגי הרצון האלו לא פועלים עלינו באותה צורה: הרצון הפנימי חזק הרבה יותר, ואנחנו צריכים הרבה עזרים כדי להגביר את הרצון השכלי שישתלט עליו. לרצון הפנימי יש מנוע שפועל בעוצמה כל הזמן, הוא 'דוחף' אותנו כל הזמן לעשות מה שצריך כדי להשיג את הרצון הפנימי. לרצון השכלי אין מנוע כזה. הוא אומר לנו מה צריך לרצות, אבל הוא לא מניע אותנו מבפנים לפעולה. אנחנו צריכים להתגבר על עצמנו כדי להצליח להוציא אותו אל הפועל.

לדוגמא: אדם שרואה סרט שמתחשק לו לראות, לא ירדם במהלכו אפילו אם הוא עייף. יש לו מנוע פנימי שמוביל אותו. אבל אדם שרואה סרט בנושא העבודה שלו, שהוא יודע שהוא צריך לראות, והוא רוצה ברצון שכלי לדעת את הידע שנאמר בו, לא יצליח להחזיק את העיניים פתוחות. אין לו מנוע פנימי.

נקודה שניה: כיוון שהרצון הפנימי דוחף אותנו לאורך כל הזמן, אנחנו מרגישים את הדחיפה שלו גם בכל פרט שקשור למטרה שאנחנו מנסים להשיג. יש לנו מוטיבציה גם לכל הפרטים ולא רק למטרה הסופית. לעומת זאת הרצון השכלי יודע מה המטרה הסופית שהוא רוצה להשיג, ואליה יחסית קל לנו להתחבר גם מבפנים, אבל המוטיבציה לא מגיעה עד הפרטים הקטנים.

לדוגמא: כשאדם רוצה לצאת לחופשה בחו"ל שהוא חלם עליה מזמן, יהיה לו מוטיבציה גם לקום בבוקר מוקדם כדי להוציא דרכון, או אפילו ללכת לעבודה ולהשקיע, חודשים קודם, כדי לאסוף את הכסף לחופשה. בכל אחת מהפעולות האלו הוא מרגיש כבר את החופשה ומדמיין אותה. אבל כשאדם רוצה להיות בריא, גם אם הוא מזדהה לגמרי עם הרצון הזה, אבל כדי לממש אותו הוא הלך לרופא שהסביר לו איזה כדור לקחת ומתי, הוא בהחלט עלול לשכוח. כי הרצון לקחת את הכדור הזה, בשעה מסוימת, בא מהשכל ולא מהנעה פנימית. הוא לא 'מרגיש' איך הכדור הזה קשור לבריאות שלו. ואם הרופא אומר לו לעשות כושר, לא תהיה לו מספיק מוטיבציה להתמיד, כי הוא לא מרגיש איך הפרט הזה מקרב אותו לבריאות שהוא מחפש.

ולכן בסופו של דבר נראה הבדל מאוד גדול בתוצאה: אם לגיבוש לסיירת מטכ"ל מגיעים שני אנשים: אחד חלם מילדות להיות בסיירת מטכ"ל, והשני החליט שהוא רוצה להועיל לעם ישראל הכי הרבה שהוא יכול, ולכן הוא רוצה לעשות את שירותו הצבאי בסיירת מטכ"ל; כלומר: אחד מגיע עם רצון פנימי, והשני עם רצון חיצוני שכלי. כנראה שהראשון יעבור את הגיבוש והשני לא. כי כשיהיה מאוד קשה, הראשון יזכור בכל רגע את המטרה שלו, ובכל פעולה שנדרשת ממנו הוא מרגיש את החלום שלו מתגשם. לאורך כל הגיבוש יש לו מנוע פנימי מאוד חזק להגשים את החלום שלו. לעומת זאת השני ירגיש את הקושי ויתחיל לחשוב על אפשרויות נוספות להועיל מאוד לעם ישראל. זה לא חייב להיות דווקא סיירת מטכ"ל. וממילא לא תהיה לו מוטיבציה מספיקה. הוא יצטרך כוח רצון חזק מאוד כדי לעבור בכל זאת. ולכן זה נקרא 'כוח רצון'. כלומר היכולת לחבר כוח, לחבר מנוע, גם לרצון שכלי.

מצד שני יש הבדל מאוד גדול במטרות של שני סוגי הרצון האלו. הרצון הפנימי בהרבה מקרים מושך אותנו למטרות לא טובות, ואפילו מזיקות לנו עצמנו, וגם כשלא, הרבה פעמים מדובר במטרות טפשיות או מיותרות. ולעומתו הרצון השכלי מכוון אותנו למטרות טובות ונכונות הרבה יותר, בדרך כלל. ולמטרות שיקדמו אותנו למקום נכון יותר.

הרצון הפנימי מושך לדברים מסוימים מאוד. בדרך כלל בשלב מוקדם של החיים הוא מושך את כולם לאותם רצונות בדיוק, ומרגע שנותנים לו להשתלט, הוא לא מאפשר לרצון השכלי לכוון למטרות אחרות גבוהות יותר. כך שהאדם בכלל לא מגיע לבחור את המטרות שהוא רוצה אישית, בשונה מאנשים אחרים[i].

הרצון הפנימי ימשוך את כל בני האדם לאכול אוכל טעים, להנאות, וכתוצאה מזה לרצון לעושר, וכן לרצון לפרסום. בסופו של דבר המשיכה הזו טבעית, ולכן כולם נמשכים אליה.

תוצאה בעייתית ראשונה של הרצון הטבעי היא שהוא מזיק הרבה פעמים: הוא גורם לאדם לאכול אוכל לא טוב ובכמות לא נכונה, כי הוא מחפש את הטעם ולא את הבריאות. הוא גורם לאנשים לעשן, לריב עם אנשים סביב אגו, ולא לעצור את עצמם גם כשהם מבינים שזה מה שנכון לעשות.

תוצאה בעייתית שניה היא בזבוז החיים. אנשים מעבירים את החיים שלהם במרדף אחרי כסף או פרסום, במקום להבין מה מיוחד בהם ומה הם חושבים שנכון לעשות בעולם. בהרבה מקרים, הם עצמם יודו, בסופו של דבר, שזו היתה טעות.

היחס של חילונים ושל חרדים לשני סוגי הרצון האלו, וממילא לבחירה בהם, שונה וכמעט הפוך.

אצל החרדים הרצון הפנימי מסווג בהרבה מקרים כ'יצר הרע'. זה רצון שלא רק שלא הולכים איתו אלא ממש נלחמים בו. הרצון השכלי הוא מי שאמור לקבוע. פירוש המילה 'בחירה' אצל החרדים הוא להיות מסוגל לבחור ברצון השכלי גם נגד הרצון הפנימי. לרצון הפנימי יש מקום רק לאחר בחינה של השכל שמאשרת שאין בעיה ברצון הפנימי הזה, ואז אפשר ללכת איתו. לכן מבחינת החרדים הם בוחרים כל הזמן, הם מפעילים כל הזמן את הבחירה בטוב על פני הרע, או הבחירה במה שנכון על פני מה שמתחשק[ii].

וכך אומר הרב קוק: "אֶת הַגּוּף אֵין אֲנַחְנוּ עוֹזְבִים, לֹא אֶת הַגּוּף הַפְּרָטִי וְלֹא אֶת הַגְּוִיָּה הַלְּאֻמִּית, כִּי-אִם אֲנַחְנוּ מְנַצְּחִים אוֹתוֹ. יוֹדְעִים אֲנַחְנוּ, שֶׁהַיֵּצֶר-הָרַע וְהַיֵּצֶר-הַטּוֹב יְצִירָה אַחַת הִיא מִידֵי אֵל עוֹלָם, וּכְמוֹ-כֵן עוֹלָם-הַזֶּה וְעוֹלָם-הַבָּא, הָעוֹלָם הַחֶבְרָתִי, הַמִּשְׁטָרִי וְהָרוּחָנִי, הַתֵּיאוֹרִי, הַמּוּסָרִי, הָאִידֵאָלִי וְהַמַּמָּשִׁי, הַכּל חֲטִיבָה אַחַת הִיא וְהַכּל עוֹלֶה בְּמַעֲלוֹת הַקּדֶשׁ וּמְשֻׁעְבָּד לְרָצוֹן גָּבוֹהַּ, הַכּל הוּא "אָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי"" (אורות / ישראל ותחיתו / ח).

אצל חילונים הרצון הפנימי הוא המטרה. כיון שהחילונים הולכים בכל הכוח עם הרצון האנושי, והרצון השכלי בא במקרים רבים מהרצון האלוקי שמגדיר מה נכון ומה לא נכון, לכן הרצון שהחילונים מעריכים ומזהים בו את הרצון העצמי של האדם הוא דווקא הרצון הפנימי. החילוני מחפש דווקא את מה שדוחף אותו מבפנים, את מה שהוא מרגיש שהוא רוצה. כמובן שגם החילונים מפעילים את השכל כדי לוודא שהרצון הפנימי לא יוצא משליטה, אבל השכל רק שומר על הגבולות. המטרה היא לרצות מבפנים. חילונים קוראים 'בחירה' לאפשרות לבחור ברצון הפנימי שלך, גם במקום שבו הרצון האלוקי מתנגד. ולכן לדעתם החרדים לא בוחרים, כי הם לא יכולים להרשות לעצמם ללכת עם הרצון הפנימי בהרבה מקרים. ואם זו ההגדרה של רצון, וזו ההגדרה של בחירה, החרדים יסכימו שהם אכן משתדלים שלא לבחור בחירה כזו. כלומר, במונחים חרדיים, לא לתת ליצר הרע לנצח את היצר הטוב.

בענין המוסר, יש שני סוגי מוסר:

יש מוסר פנימי יחסי, ויש מוסר חיצוני מוחלט.

המטרה הבסיסית של מוסר אנושי פשוט, היא לסדר את חיי הפרט עם חיי הכלל. כלומר: כל אדם פרטי חי את חייו ודואג לצרכיו. זה יקרה מעצמו, מהנעה פנימית. אבל אדם לא חי לבדו אלא כחלק מחברה, והאדם צריך שהחברה שבה הוא חי תהיה גם היא מסודרת. למשל, אדם צריך שלא יגנבו אחד מהשני, כי בחברה שבה גונבים כחלק מהנורמה, לא יהיה מסחר יעיל, כי לא ישתלם להחזיק סחורה. ואדם לא יוכל לעזוב את הבית בלי אבטחה או בלי לבצר אותו, כי הוא עלול לחזור לבית ריק. וממילא האדם הפרטי בעצמו יפגע. הבעיה היא שהכלל, החברה, אינו דבר עם רגש או מחשבה, ולכן הכלל לא יכול לדאוג לעצמו כמו שעושה הפרט. הפרטים הם אלו שמרכיבים את הכלל והם אלו שאמורים לדאוג לו. אלא שהפרט מרגיש את צרכי עצמו ולא מרגיש את צרכי הכלל. לדוגמא: כדי שלא יגנבו והכלל יוכל לפתח מסחר חזק, צריך שכל אחד מהפרטים יבחר בפני עצמו שלא לגנוב. אבל האנשים הפרטיים לא מרגישים את הבעיה שהגניבה תעשה לכלל. הם יוכלו להרגיש את הבעיה רק כשהיא תגיע עד רמת האדם הפרטי: כשחנויות יתחילו להסגר, או כשיצטרכו להכניס נהלי אבטחה קפדניים ומעיקים, ואז יהיה כבר מאוחר מדי.

לכן צריך שיהיה משהו שגורם לפרטים לחשוב על צורכי הכלל ולהתנהג בהתאם לצרכיו, לכל הפחות כדי להגן בטווח הארוך גם על הפרט.

כמובן, הדרך הפשוטה לסדר את חיי הפרט עם הכלל, היא על ידי חוק ומערכת אכיפה. החוק מגדיר שאסור לגנוב וקובע עונש. ולכן אדם לא גונב כי הוא מפחד מהעונש. אלא שחוק ואכיפה לא יכולים לכסות את כל צרכי הכלל. קודם כל, החוק יכול לאכוף את עצמו רק במקרים שבהם הוא יודע שנעשתה עבירה על החוק. בפועל קשה מאוד לאכוף על נהג לא להסתכל בטלפון שלו בזמן נהיגה, ולכן החוק הזה לא מקויים כל כך על ידי הרבה מאוד נהגים. ובנוסף: לא ניתן לחוקק חוקים על ענינים פעוטים יותר. למשל מדינה לא תחוקק חוק שמחייב בני נוער לקום באוטובוס לאדם זקן. למרות שטובת הכלל היא וודאי כזו. וכן לא תוכל לחוקק חוק שימנע בזבוז משאבים במקומות ציבוריים.

והחמור מכל: יש מקרים בהם המדינה לא מאמינה במוסר, ומחפשת טובה של קבוצה מסוימת בלבד, ואז החוקים שלה יכולים להיות לא מוסריים. כלומר שהליכה לפי החוק במקרה כזה לא תתן את התועלת הנכונה לכלל. בדרך כלל גם מה שמניע את המחוקקים לקבוע חוקים נכונים לכלל הוא התפיסה המוסרית שלהם. ואם לא תהיה תפיסה מוסרית לאנשים, גם המחוקקים לא יקבעו את החוקים שנכונים לכלל כולו אלא רק מה שמתאים להם ולקבוצה שלהם.

ולכן מה שמסדר בפועל את יחסי הפרט והכלל אמור להיות המוסר[iii]. האדם הפשוט לא גונב לא רק כי זה לא חוקי, אלא כי זה לא מוסרי, כלומר: למרות שבאופן אישי יתכן שגניבה תועיל לו, אבל גניבה היא מעשה שיפגע בכלל. המעשה התועלתני הוא מעשה של אדם שמביא רווח ישיר לאותו אדם, המעשה המוסרי הוא מעשה של אדם שמביא רווח ישיר לחברה ובדרך כלל מביא גם רווח עקיף לאותו אדם שחי בה.

המוסר הדתי עובר מכאן לשלב נוסף שבו האדם דואג לכלל, לא רק כי הוא עצמו ירוויח מזה, אלא כי הכלל הוא מטרה יותר נעלה מהפרט. ולכן יש גם אפשרות שבה הפרט יקריב את חייו לטובת המוסר. המוסר הוא מטרה לעצמו.

אבל גם אם נשאר בנקודת המבט האנושית הפשוטה על המוסר, נצטרך להבדיל בין מוסר פנימי יחסי למוסר חיצוני מוחלט.

באופן טבעי, לאדם יש רגש מוסרי. כיון שהמוסר הוא תהליך שנכון בסופו של דבר גם לכל פרט, יש באדם רגש שמכוון אותו לעשות מעשים מוסריים ולהמנע ממעשים לא מוסריים. רוב בני האדם לא יגנבו גם אם החוק לא יאסור גניבה. הם מרגישים שזה לא נכון, גם בלי לעשות את כל החשבון השכלי שאם אדם יגנוב בסוף יגנבו גם לו, והכלכלה לא תוכל להיות חזקה. זה מוסר פנימי, שלא מצריך צו חיצוני כדי לקיים אותו. כמו שהאדם אוכל מה שהוא אוהב, כי הוא מרגיש מבפנים שזה מה שהוא רוצה, כך הוא לא גונב כי הוא מרגיש מבפנים שהוא לא רוצה לגנוב. המחשבה על גניבה עושה לו תחושה לא טובה, 'מוסר כליות', והוא נמנע ממנה.

החסרון של המוסר הפנימי הוא שלא כל בני האדם מרגישים את אותם רגשות מוסריים, ולא כל בן אדם מתנהל לפי הרגשות שלו. אפשר לומר שכל בני האדם ירגישו שלא בסדר לגנוב, אבל לא כולם ירגישו שלא בסדר לא לקום לזקן באוטובוס. וגם מי שמרגיש שלא בסדר לגנוב, לפעמים 'יתגבר' על רגשותיו ויגנוב בכל זאת, כי יש לו רגשות נוספים, והוא מאוד מאוד רוצה את החפץ שהוא רואה.

ולכן המוסר הפנימי נותן לנו מוסר יחסי. כל אדם מקיים את צו המוסר באופן אחר, לפי רגשותיו ודרך ההתנהלות שלו.

לעומת זאת יש אפשרות של מוסר חיצוני. מוסר שמוגדר בצורה מסודרת, בוחן מה נכון לכלל ומה לא נכון, ומגדיר מה נכון לעשות ומה לא נכון. הוא לא מגיע מהרגש של האדם אלא מידיעה חיצונית וחינוך. וכאן נשאלת השאלה, אם כך מה ההבדל בינו לבין חוקי המדינה? והתשובה היא שמוסר חיצוני לא מונע על ידי מערכת אכיפה, אלא על ידי חובה פנימית של האדם עצמו. חובה פנימית לקיים צו חיצוני. באופן טבעי, מוסר כזה מתפתח במסגרת דתית, שבה האדם מקבל על עצמו, באופן פנימי, שיש אלוקים שרואה את טובת הכלל ויכול לצוות עליו מה לעשות[iv]. כלומר: אדם דתי מקבל את חוקי המוסר מחוץ לו, הוא מתנהל על פי ההלכה שהוא לומד, ולא על פי מה שהוא מרגיש שנכון או לא נכון, אבל הוא מקיים את ההלכה, לא כי אם יתפסו אותו הוא ייענש, אלא כיון שהוא מחליט לקיים את מצוות התורה, כי זה הדבר הנכון בעיניו.

ברמה הנמוכה יש מי שמקיים את המצוות כי הוא חושש מעונש בגיהנום או כי הוא רוצה שכר בגן עדן, אבל ברוב המקרים זה לא המניע. האדם הדתי לא מקיים מצווה כי הוא חושב על השכר בגן עדן, אלא הוא חי על פי ההגדרה שעשיית המצוות היא המעשה הנכון, ועבירה עליהן היא מעשה לא נכון. וכדברי השם משמואל: "והנה כתיב (משלי כ"א) נפש רשע אותה רע, היינו שאינו מתאוה לו אלא בשביל שהוא רע, ואינו דומה לעושה מעשים רעים בשביל ליהנות מהם, והוא עושה למלאות נפשו המתאוה הנמשכת לדבר הזה מטבעו, אבל זה מתאוה לרע לא בשביל תועלת אלא מפני שהוא רע לבד, למעלה מכל חשבון ודעת אם תצמח לו תועלת או לא. ולעומת זה בקדושה, הנמשך אחר השי"ת לא בשביל להשיג תועלת לגרמיה (לעצמו) אפילו תועלת עולם הבא אלא בשביל שהוא טוב" (שם משמואל שמות פרשת תצוה וזכור תרע"ד).

גם ברמה הנמוכה, החשש מעונש בגיהנום לא דומה לשמירה על החוק מחשש לעונש, כי הדין הוא בעולם האמת ולכן הכל גלוי וידוע. כלומר אין אפשרות שלא ידעו על המעשה, ולכן האכיפה מושלמת.

כלומר מוסר חיצוני אינו יחסי אלא מוחלט, כל בני האדם אמורים לקיים את אותו מוסר בדיוק, בלי התחשבות בשאלה מה הם מרגישים שמוסרי או האם הם הולכים אחרי הרגש המוסרי.

הבדל נוסף בין המוסר החיצוני לבין החוק הוא שהמוסר החיצוני יורד לפרטים ופרטי פרטים שחוק לא יכול לרדת אליהם, וגם יכול לצוות על דברים שבלבו של האדם. המוסר הדתי, בניגוד לחוק, יכול לצוות על האדם להשיב אבידה, ולא לעשות את עצמו כאילו לא ראה אותה. ואפילו להגדיר לו בדיוק כמה כסף הוא צריך להוציא למטרות צדקה.

החסרון לכאורה במערכת של מוסר חיצוני הוא שהאדם עצמו לכאורה אינו מוסרי. כלומר הוא לא מרגיש מוסרי, תאורטית הוא עלול לרצות לגנוב, אלא שהוא לא גונב כי ציוו עליו מבחוץ שלא לגנוב.

אבל למעשה זה לחלוטין לא נכון. המוסר החיצוני לא מתעלם מהמוסר הפנימי אלא מכוון אותו. חלק ממטרת המצוות היא שאדם יזדהה עם מה שהוא עושה. בפועל אנשים דתיים מרגישים רגש מוסרי פנימי לגבי רוב מה שהם עושים. לא רק שהם מרגישים שלא מוסרי לגנוב, אלא הם מרגישים גם שלא מוסרי להשתמש בחפץ של חבר בלי רשות שלו. הרגש המוסרי מתפתח אצל אנשים דתיים, והמוסר החיצוני לא מחליף את המוסר הפנימי, אלא להפך, מעצים אותו[v].

וכדברי הרב קוק: "הדעת צריכה להתרחב ולהתעמק, עומק הדעת הוא מכוון עם הרצון, כשהדעה מתעמקת נוטלת היא עמה את הרצון בכל מקום שהיא מתפשטת.

מעלת הרצון מוכרחת היא להיות בשלמותה, שוה למעלת ההכרה. ואם האדם אוהב את הטוב ואת האמת, באמת, לפי אותה המדה של האהבה, כן עבודתו בהכרת הטוב והאמת עומדת לו. ואם הרצון מתפגם, מוכרחת ההכרה להיות נחלשת. אמנם זאת היא סגולת החכמה, שהיא מעלה את הרצון, ומתקנת את פגמיו.

על כן אף על גב שהאדם צריך להשתדל להשלמת הרצון שלו, מכל מקום כשהוא רואה שרצונו נפגם, אל יניח ידו מדרישה תדירית, ויתור בחכמה, וכפי המדה של התגברות אור התורה שבנפשו, כן יתעלה גם כן רצונו" (אורות הקודש / חלק ג - מוסר הקודש / עמוד צא / מעלת ההכרה והרצון – ס).

ההבדל המהותי בין התנהלות של חברה על ידי מוסר פנימי להתנהלות של חברה על ידי מוסר חיצוני יהיה בתוצאה: האם יש לנו חברה מוסרית, או אנשים פרטיים מוסריים וחברה לא מוסרית.

אם התוצאה שאני רוצה להשיג היא אדם בעל רגש מוסרי, אז אני צריך להשקיע את המאמצים שלי במוסר הפנימי. כך מי שאצליח להשפיע עליו יהיה אדם עם רגש מוסרי חזק. אלא שהחברה שבה הוא חי לא תהיה חברה מוסרית, כי לא כולם יראו את המוסר באותה דרך, ולא כולם יקיימו את צו המוסר. ולכן בחברה שמתנהלת על פי מוסר פנימי בלבד, יהיו אנשים מוסריים, ואפילו אנשים מוסריים מאוד, שמרגישים לעומק את מה שמוסרי או לא מוסרי בעיניהם. האנשים האלו כמובן לא יגנבו, ואולי אפילו לא יאכלו בעלי חיים ולא ישתמשו במוצרים מסויימים כדי להגן על כדור הארץ. אבל הם יחיו בחברה שבה יש בהחלט אנשים שגונבים כל עוד הם מניחים שלא יתפסו אותם, ואפילו לא קוראים למה שהם עושים גניבה. אלו יהיו אותם אנשים שהרגש המוסרי שלהם התעצב בדרכים שמתאימות להם, או שלא מקיימים את צו המוסר, והרגש המוסרי אצלם חלש ולא משפיע.

אם התוצאה שאני רוצה להשיג היא חברה מוסרית, אני צריך מוסר חיצוני. כך שהמוסר מחייב את כולם, בין אם הם היו רוצים לנסח אותו אחרת, ובין אם הם לא מרגישים רגש מוסרי חזק. בכל מקרה הם מחוייבים באופן פנימי לכללי המוסר שהוגדרו להם. במקרה כזה תיווצר חברה שבה כמובן שלא גונבים, ואפשר אפילו להניח מוצרים למכירה בלי השגחה, בידיעה שכל מי שיקח מוצר גם ישלם את מחירו בקופה המצורפת, כתוצאה מהצו המוסרי המוסכם.

בהתאמה להבדל בין חילונים לדתיים בתחום הרצון והבחירה, נמצא את ההבדל בשאלת מהו המוסר.

החילונים מחפשים רצון פנימי, ובהתאמה מחפשים גם מוסר פנימי. הדתיים מחפשים רצון שכלי, ובהתאמה מוסר חיצוני[vi].

כשחרדי מדבר על מוסר, או אומר שלחילונים אין מוסר, הוא מתכוון למוסר חיצוני מוחלט. הוא מתכוון לחברה מוסרית, שאתה חולק עם כל חבריה ערכי מוסר משותפים וידועים. את זה באמת קשה למצוא בחברה החילונית. המוסר אינו מוחלט, כיוון שאין מי שיצווה על המוסר. לכל אחד יש את ערכיו, ולא תמיד תדע אם אתה חולק ערכים מוסריים זהים עם אדם אחר. וממילא לא תדע איך יתנהגו אנשים שאינך מכיר. החברה החילונית אינה חברה מוסרית, כי היא כוללת אנשים שלא מחויבים לערכי מוסר משותפים.

לעומת זאת כשהחילוני טוען שיש חילונים מוסריים הוא מתכוון למוסר פנימי, והוא כמובן צודק. גם כשהוא אומר שהם מוסריים אפילו יותר מהחרדים, הוא צודק במידה מסוימת. כי אנשים חילונים שואלים את עצמם הרבה יותר מאשר דתיים מה מוסרי בעיניהם. הם עוסקים הרבה יותר בהזדהות פנימית עם המוסר, ולמעשה בבריאה שלו. אדם חילוני מחפש ערכים מוסריים שידברו אל ליבו, ולפעמים אפילו ממציא אותם[vii].

וכך אומר הרב קוק: "אבל המגמה הטהורה שאין עמה גרעון, היא שישוב הלב לטהרת טבעו, והחפץ היותר טהור ונשגב יהיה שוה עם החפץ הטבעי של האדם... ונאהב בכל לב את השלמות הגמורה שאין עמה גרעון, את המוסר הטהור שיהיה נובע מתוך הלב, שיהיה לב בשר, ו"נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה""[viii] (עין איה / שבת ב / פרק חמישי / ג.).

זיהינו כאן יתרונות וחסרונות מסוימים של שתי צורות החשיבה הבסיסיות. הרצון החילוני הרבה יותר חזק מהרצון הדתי, והתוצאות ניכרות בשטח. רוב מוחלט של היזמים, המנהלים הגדולים של המשק, הפוליטקאים, אנשי התקשורת וכדו' הם חילונים, כי אלו תפקידים שמצריכים הרבה אמביציה, ובשבילה צריך רצון פנימי. לעומת זאת בחברה הדתית נראה הרבה יותר בינוניות בתחומי החיים. גם מי שלא לומד תורה, הרבה פעמים ימצא את עצמו במשרה נוחה ויעצור בה, כי הרצון הפנימי שלו לא מספיק מפותח.[ix]

החברה הדתית הרבה יותר חזקה ומוסרית מהחברה החילונית. הקהילה, התמיכה ההדדית, שותפות ועזרה, הם מאפיינים של חברה דתית, והופכים אותה לחברה חזקה וטובה לחבריה הרבה יותר. החברה החילונית לעומת זאת תתאפיין הרבה יותר בתחרותיות וניכור – כולל, לפעמים, בין בני משפחה או חברים.

מה נכון יותר? כמו שאמרנו קודם, השילוב. המטרה היא לקבל את הטוב מכל שיטה, ולשלב אותם יחד. הרצון האנושי צריך להשתלב ברצון האלוקי, ולחבר את הצדדים הטובים והחזקים שיש בכל אחת מהשיטות, יחד לשיטה אחת. מוסר שמוסכם על כולם, ומקויים על ידי כולם, אבל גם נובע מרגש פנימי והזדהות מלאה. רצון שכלי מדוייק, שמחובר לגמרי לרצון פנימי חזק.

וכדברי הרב קוק: "השאיפה במובן האצילות שלה, היא מזיגה של השכל והרצון, כשהם מתאחדים ביחד לצד הטוב האידיאלי.

וכל זמן שהשכל והרצון הנם יסודות מופרדים זה מזה, אף שיהיו מתחברים לפעמים התחברות שכונית, עדיין לא תצא השאיפה האצילית לפועל, כי אם יהיה לפעמים איזה רצון טוב, מואר בהכרה טובה ומבוררת.

אבל מדת הקדושה העליונה, שהיא השאיפה האצילית, באה אחרי שהשכל מתמזג עם הרצון, עד שאין להם כלל אותו הטבע ואותה התכונה שיש לכל יסוד מהם בפני עצמו, אלא אור של איזה מה חדש יוצא ממיזוגם בצביון של דעת המלא תפארת, המופיע נשמות יסודיות לבנין עולמים עדי עד.

העבודה העליונה של האישיות הפרטית היא להעלות את כחות החיים הטבעיים, הרצוניים, שיהיו ממוזגים בטבעם עם המחשבתיים השכליים.

ומיזוג זה אינו נעשה בהדר השלמתו כי אם לפי אותה המדה שהעריגה האלהית, על פי תנאיה ותפקידיה, ממלאה את הנשמה.

ואור ה' העליון דוחה את שמרי הרצון שלא יתערבו בפעולות החיים, והזך, והאוכל המבורר, של הרצון מתקשר עם השכל הצלול, העולה ומתקשר עם הדר הקודש, הפורח על שדמות הקדושה והברכה העליונה, ביחודא שלים" (אורות הקודש / חלק ג - מוסר הקודש / עמוד פה / השאיפה האצילית – נז).

לפרק הבא

[i] אורות האמונה / חופש המחשבה והאמונה / עמוד 56 / ב

ב חופש המחשבה בצורתו הרגילה, הוא יותר שיעבוד המחשבה מחופשתה. כי על-ידי הלהיטה אחר החופש המורגל, מתרחק האדם מכל המון מחשבות האמת, שהן נובעות מאוצרות הגדולים של חופש העליון שבמחשבה, שנפלו לנו למורשה. מחפשי המחשבה היותר גדולים בעולם, הם הם גדולי העולם, שפדו את עצמם מכל הצרות הרוחניות והגשמיות של העולם, ושעלו בכחם הגדול עד כדי להיות גואלים בטובם את העולם כולו. ההרגל של המחשבה צריך להיות באופן שוה על כל חדש ועל כל ישן, ולהכיר את כל דבר על-פי ערכו, ושלא להזניח את המשקל של כל חיי המחשבה מכל הצדדים שיוכל לשקול אותם בהם. במעלה זו והדרכה כזאת, יגיע האדם לאותו עולם האור, לאותה החירות המוחלטת, שמטרתה העליונה של ההויה כולה היא נעוצה בה, לשכלל את היצירה הנכבדה כל-כך, שהוא רוח האדם המתאחד ברוח העולם כולו, ושההכרה הזאת שהוא הוא רוח כללי להויה, וכח פועל נכבד בנשמת העולם הולכת היא ומתחוורת לו מדי גדלו, וכל אשר יגדל רוחו יגדלו מעשיו, ותעצם גבורתו. ואחר כל החירות הממלאה את לבבם של טהורי רוח וצדיקי עולם, יודעים הם שהשמיעה בחדש תמיד בא תבא לפי אותה המדה של שמיעה בישן. וכל התקלות הבאות לאדם ולעולם בחיי הרוח שסבוכיהם מעכבים את הוד החיים כולם לכל פרטיהם, איננו בא כי-אם מהפניית הלב מן הישן, לאותם האנשים שהחדש דופק על פתחי לבבם תמיד.

[ii] שם משמואל ויקרא פסח

ברש"י שיר השירים (א' ט"ו) הנך יפה רעיתי הנך יפה, אני הייתי בושה בקלקולי והוא מחזקני בדברי רצויים לומר סלחתי כדבריך והרי את יפה ויפה וכו', והרי את יפה בנעשה והנך יפה בנשמע, ע"כ. ויש להבין הרי אבדו נעשה כבמדרש (דב"ר פ' ג') אבדתם נעשה שמרו נשמע. ונראה דהנה לעיל מני' ברש"י בפסוק צרור המור דודי לי, דודי נעשה לי כמי שיש לו צרור המור בחיקו ואמר לו הרי לך צרור זה שיתן ריח טוב מן הראשון שאבדת כך הקדוש ברוך הוא נתרצה לישראל על מעשה העגל וכו', ומשמע מדקאמר ריח טוב מן הראשון שנתוספו במעלה אחר החטא, ואיך הוא זה, הלוא הלוחות הראשונות היו מעשה אלקים ומכתב אלקים והשניות לא היו אלא מכתב אלקים לבד ומעשה משה שפסל שני לוחות כראשונים. אך יש לומר דהנה ענין נעשה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא להיות נמשך אחר רצון הש"י אף בלי הוראת השכל, ואבדו זה במעשה העגל מחמת שהשטן החשיך את עיניהם ובאו לכלל טעות באשר לא הי' משה עמהם, ואם היו עומדים במעלתם להיות נמשך אחר רצון הש"י אף בלי הוראת השכל לא הי' מקום לאותו מעשה, עכ"ד. והנה מעלה זו נמצאת בשני אופנים. יש אשר נמשך אחר רצון הש"י מטבעו למעלה מן הטעם והשכל, כמו תינוק שקורא אבא שאינו מבין מה שייכות לו לאביו, והוא מצד הטבע לבד וכמו טבע שאר בעלי חיים הנמשכין אחר אמם, ונמצא זה בישראל מצד מקור מחצב נשמתם כדכתיב (דברים י"ד) בנים אתם לה' אלקיכם. ויש אשר נמשך אחר רצון הש"י אף בלי הוראת השכל, מחמת שהבין בשכלו שכך ראוי להיות, אחר שנוכח לדעת כי טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו, והש"י מלא רחמים ועד זקנה אני הוא ועד שיבה וכו' ע"כ השכיל שטוב למסור עצמו להיות נמשך לרצון הש"י ולא יביט על הוראת השכל כלל, כמו מי שהוא יודע שכעת הוא יום לא יביט על שכלו שיאמר לו שהוא לילה ויתלה הטעות בשכלו. והנה לכל אחד משניהם יש מעלה מיוחדת, דרך הראשון הנה הוא כולו קודש, שהרי גם הגוף מעצמו קדוש להיות נמשך אחר רצון הש"י, וזה ענין התקוה לעתיד שכתוב (ירמי' ל"א ל"ג) ולא ילמדו עוד איש את רעהו לאמור דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, כי אף הקטן שאין לו עוד שלימות הדעת נמי לא יצטרך ללמוד לדעת את ה', כי מעצמו יהי' נמשך אחר הש"י, כי תהיה שלימות גם מצד הגוף והתולדה. משא"כ דרך השני, שאין בו שלימות מצד הגוף והתולדה, אלא מצד השכל שהשכיל והבין שכך ראוי להיות. ומ"מ יש לדרך השני נמי מעלה מה שאין בדרך הראשון, כי הדרך הראשון אין לאדם בבחירתו חלק בו כ"כ, כי הוא מתולדת טבעו, משא"כ בדרך השני שזה נעשה בבחירתו, ועל כן יש לדרך השני יותר זכות כי הזכות תלוי בבחירה, וע"כ כתב הרמב"ן שלעתיד יהי' כמו חמה ולבנה שלא ישנו את תפקידם וע"כ לא יהיו בהם לא זכות ולא חובה:

והנה ישראל קודם מעשה העגל הי' להם דרך הראשון שהי' להם מטבעם ושרשם, ואחר שפסקה זוהמתם בשעה שעמדו על הר סיני יצאה לפועל נקודת לבבם ושרשם הטוב, אך באשר לא הי' זה בבחירתם ולא הי' להם חלק בו לא נתקיים. כענין מה שכתב הרמב"ן בטעם בשמים במוצאי שבת ולא במוצאי יום טוב משום שהרוח יתירה שזוכין ביום טוב אינה מסתלקת אחר יום טוב, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הענין משום דשבת קביעא וקיימא ואין לאדם חלק בו ע"כ במוצאי שבת נסתלק, אבל יום טוב דבי דינא מקדשין לי', ויש לישראל חלק בו, ע"כ הוא דבר של קיימא, עכ"ד. וזה עצמו הוא ההפרש בין הלוחות הראשונים ללוחות השניים, שהראשונים היו מעשה אלקים ולא הי' לישראל שום חלק בהם אף שמעלתם גבוהה מהשניים לא נתקיימו, אבל אחר אותו מעשה שהיתה תשובתם כל כך גדולה מאוד וקבלו על עצמם להיות דייש למלכיות ולמלאך המות אחר שכבר היו בני חורין מהם, כי השכילו שקרבותם אל אלקים יותר טובה מלהיות בני חורין מהם, וטוב ה' למעוז ביום צרה, וזכו להיות נמשך אחר רצון הש"י ולבטל דעתם כנ"ל דרך השני, והי' זה נעשה בבחירתם והי' להם חלק בזה, ע"כ הלוחות השניים הם מעשה משה, והם קיימים לעולמי עד, ואף שנגנזו עם הארון זורחים הם שם. ומעתה יובן שצרור המור זה הוא נותן ריח טוב מן הראשון, וזה נשאר בידם והגם יפה בנעשה:

[iii] אדר היקר ועקבי הצאן / אדר היקר / עמוד לו

כל סכסוכי הדעות שבמין האנושי, בכל עם ולשון, בפרט, ובישראל בפרטי פרטות, עומדים ביסודם רק על הבסיס המוסרי. הכל יודעים שהחכמה והכשרון הם מתיחשים אל היכולת, לחזק ולהאדיר את היכולת השכלי או את היכולת המעשי של האדם. המוסר אמנם עומד הוא לתקן את הרצון האנושי שיחפוץ בטוב, והנה אם יגדל היכולת האנושי על אחת שבע, אם רצונו הטוב לא יתפתח, ע"פ ההדרכה של המוסר השלם, אז הלא רבוי הכחות יועילו רק להותו. האהבה העצמית, כשמתגברת למעלה ממדת היושר, באבדן המוסר ואותה האהבה בעצמה. מאין לה מעמד הגון בחיים הרוחניים והנצחיים, היא משתפלת והולכת, לחפצים גסים וכעורים, היא מוכרחת להכביד את חיי האדם בכללו באותה המדה שיכלתו יגדל, ולהפך עם המוסר הטוב, המביא אצילות הנפש רוממות קדושה ואהבת הבריות, יכול הוא האדם לסדר גם את אותם הכחות המועטים הנמצאים ביכלתו הדל, באופן המביא טובה וברכה רבה לו ולעולם.

[iv] אורות הקודש / חלק ב / עמוד שפא / השחרור מיראת המות - מא

אמנם לא תמיד צריכים החיים לעמוד במדרגה זו הפחותה, עד שאין ערכם נמצא בעצמם, כי אם ביראת הפכם. על ידי קדושת החיים בתכנם העליון, אפשר לבא לאהבת החיים העצמותית. לזה אמנם צריך שיגלה בנפש ערכו של הכלל, כלומר המציאות בכל היקפה, האדם ונשמתו, ערך הרצון הטוב, והמוסר המוחלט, בתכונת הנצח, ערכה של ההרמוניה הרוחנית עם החיים וההויה המגושמת. וזה כבר כולל חלק חשוב מהתוכן של חכמת האלהות והכרותיה הפנימיות. היסוד מונח בעילוי הרצון והתעמקותו במעמקה של ההכרה, זיווגו עמה והתאחדותו המוחלטת בקרבה 

סוד הסרת הערלה הוא עליית חפץ החיים למדה העליונה המגמתית, עד שכל הנטיה ההולדית, וכל סעיפיה הרוחניים, המקושרים עמה, כל המון הרומנטיקה וכל ענפיה, כולם הם סעיפי הקודש של חוסן חפץ החיים, עד כדי להמציאו מתוך ההעדר במרום עז וטהרת חשק. המטביע את נעימת האהבה בכל היקום.

[v] אורות הקודש / חלק א / עמוד רס2 / השכל והאופי – פה

השכל החילוני אינו יכול להגביה ולזכך לגמרי את האופי הנפשי. שיסודו מתגלה במהות הרצון, מפני שכח הרצון הוא יותר עצמי ויותר עמוק ומושרש בהמהות הנפשית, מהשכל. אבל השכל הקדוש, המואר מאור הקודש, הוא מעדן ומקדש, מצרף ומזקק את הרצון בכל מלואו, מפני שיסוד הוייתו הוא יותר עמוק ויותר תוכני מכל ערכי הרצון כולם, וממקור שפעתו הרצונות יונקים.

[vi] עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי-הרואה / קנב. ברכות נט/א

אר"ש בר יצחק, הני ענני דצפרא לית בהו מששא, דכתיב וחסדכם כענן בוקר וגו', א"ל ר"פ לאביי הא אמרי אינשי כדמפתח בבי מטרא, בר חמרא מוך שקיך וגני, ל"ק הא דקטר בעיבא הא דקטר בעננא. בהתאמת תורת המוסר עם הפרטים הטבעיים תצא לנו ההערה בזה, כאשר העננים הם צרכי העולם ותיקונו, בצפרא לית בהם ממשא. כן העננים השכליים המישבים את הלבבות, היינו הציורים המוסריים שהם גוררים מדות טובות והדרכות ישרות, והם מתפשטים על דרכי החיים להרחיב ההדרכות התוריות, להאריכם ולדקדק בהם הרבה בחסידות ויתרון, ותכלית כל אלה הוא שיתגשם האור השכלי האלהי בלבבות, ויהיו הדיעות הטהורות והאמתיות לקנינים חזקים בנפשות. אמנם לעת תחל תקופה חדשה בעם, וכוחות חדשים יבאו לכל מקום, שהמה הולכים ע"פ השגחת השם יתברך, להמציא מקום אל הדרכה טובה וישרה המתרוממת ברב שכל והוד חיים, מ"מ בהתחלה, קודם בוא האורה והכוחות צריכות להתחזק, אז מתמוטטות הצעות רבות ונפילה מוסרית מוכנת. ע"כ בעקבא דמשיחא, שאז יתעוררו כחות רבים בישראל להיות מוכנים להתנער ולאור באור החיים, באור ה', בזיו החכמה האלהית ואור פני מלך חוטר מגזע ישי, בהתנער אור החיים טרם בא הדבר לתיקונו, חוצפא יסגא, והם חבלי משיח, שע"י ההתעוררות הדמיונית לחפש אור חדש שעוד לא נגלה להם, יאבדו רבים את דרכם במושגים של ציורי המוסר הרגילים. ע"כ הענני דצפרא, של עת הפתח תקופה חדשה מלאה כבוד ה' וחיי נועם, לית בהו מששא, ע"כ ימצאו רבים שיעזבו הדרך הישרה בהליכות התורה, ויזידנון [להשניה] דת ודין, מפני שהכוחות כבר הושפעו להתחזק. ע"כ קבל גם הרע את חלקו, והאור הטוב לישר הנתיבה עוד טרם הופיע.

אמנם אמרי אינשי כדמפתח בבי מטרא, יש גם יתרון, שבהתחלת האורה בעם והכוחות השכליים עוד לא התפתחו כולם, יהיו הציורים מוכנים קרובים אל החוש והמושג הפשוט. והקירבה היתירה שמשפעת גם על המעשים הגשמיים את תועלתם, הוא בערך המטר שבא בהשפעה טובה ע"י העננים, אז מועיל הדבר שגם האנשים החומריים אשר לא יוכלו לזכות ארחם מהתגברות השכל יושפעו בהדרכה ישרה. והחמור הנוער, השוטף בתאות גסות, לא ירדוף אחרי עיניו כ"א ישפיל דעתו וכחות נפשו יהיו במצב מנוחה ושלות ישרים. מוך שקיך וגני, השק העומד לקבל אל תוכו כל שאיפה חומרית וכל תאוה זרה וגסה יהי' מונח בקיפול. ובמנוחה יהי' גם האיש דל השכל, יען כי הודרך, גם בעת התחלת התנוצצות האורה, בדרכים ישרים בנויים ע"פ ציורים הקרובים אל המוחש, בלימודים הצחים שמשפיעים כח לתורת המוסר. א"כ יש דרך לישר נתיבה ג"כ בעת התגברות הכוחות והתעתדות האור העתיד לבא, ויוכל העם לקבל אורו של משיח ולהנצל מחבליו. אמנם הדבר תלוי באיכות הציורים ואופן הקנאתם, שאם יהיו חזקים כראוי, והנפשות יהיו מורגלים בהם רוב הרגל, אם חכמי הדור ירגילו את הדור בהדרכה מעשית מתמדת, היינו קטר בעיבא, אז גם בעת התגברות כחות חדשים יעמוד יסוד המוסר על כנו, אם רק בדרך קלה וקלושה יהיו פונים אל ההדרכות המעשיות הקנויות מהציורים הקדושים המוסריים, שכלולים בהם מנהגים רבים בדיני תורה ג"כ, וההרגל יהי' חלש ובלתי חודר. אז מחיל זרם החיים והתרגשות הנפשות ע"י ההכנה הנדחפת בכח אלהי לחזק כחות הדורות הנפשיים והרוחניים לימים הטובים העתידים לבא, יזדמנו נפילות למצב המוסר המעשי. ע"כ צריך מאד לעמוד בפרץ, לחזק הציורים בדעת ובתבונה, להורות דעת את העם מה גדולה היא הטובה האצורה באור המוסר המעשי שע"פ תורת ה' תמימה, עד שיהיו הדברים קנויים ומוטבעים יפה. אז לא יראו גם מכח החליפות במצב ותקוה, ויוסיפו אומץ ביראת ה' ודרך ישרים, ותחשב לצדקה, להנחות בחסד ה' את כל עם ה' אל התכלית המבוקש, "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב".

[vii] אורות האמונה / חופש המחשבה והאמונה / עמוד 60 / א

א כשתובעים שיהיה העולם מודרך על-פי מחשבות מקוריות, שכל אחד יכיר בבירור את העולם ואת החיים ממקורו הראשון, צריך לדעת שזה תלוי בטהרת הרצון. כשרצון הפנימי המגמתי של החיים הוא טהור ואיננו פונה כי-אם לנשגב ומעולה, לתוכן חיים כזה שמציאותו הוא באמת ראויה להיות מגמתית על-פי ההבחנה של החכמה האלהית, אז הכרת העולם והחיים המקורית של האיש המיוחד היא לו אושר, ועמידתו על רגלי עצמו היא לו מעין של גדולה. אבל כאשר הרצון הפנימי שפל הוא, ואם היה העולם מרושם ועמו החיים מתבלטים על-פי אותה המקוריות השפלה של האישיות, היה הכל מגועל והרוס, יסוד ההצלה היא באה אז רק ממה שהרושם העולמי ורושם החיים מופיע אצל היחידים, לא בצורתם העצמית שלהם, אותה הצורה שהם חוקקים אותה בנפשם, אלא על-פי הצורה שגדולים וטהורי לב חקקוה. וזאת היא אור חיי האמונה, המתפלשים בכל כשרון ומוסר. ואף-על-פי שהיא מדריגה ירודה, והחיים והעולם אינם נובעים ממקורם ואינם רושמים רשמים עזיזים בכל מילואם, מכל-מקום מוצל הוא העולם והחיים מאותה הזוהמא והירידה של העצמות השפלה, עד אשר יצרף רוח האדם ויטהר רצונו. ואז יקבל כל יחיד את רשמי העולם והחיים ממקורם הראשון, והם הם יהיו למעין הברכה היותר נשגב. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לדעת את ה', כי כולם ידעו אותי מקטנם עד גדולם. 

[viii] עין איה / שבת ב / פרק חמישי / ג.

אמנם עם כל הגדולה שבנפש, עלינו לזכור תמיד, שאהבת הטבע המסודר וחינו הפנימי, היא יסוד מוסד לחכמה, לשיחה קדושה בהוד אלה, וליושר לבב. ע"כ, מציאות הנסים הוכרחה לבא מצד אותו המעמד הלקוי שנמצא בבנ"א, שמצד עצם טבעם היו נוטים אל כל מה שהוא נגד השכל והיפוך היושר. ע"כ הם צריכים הדרכה כזאת שתשפיע בהם השפעה של היפוך סידור הטבע שלהם, שינצח השכל והמוסר את שרירות הלב הטבעית, שההסתכלות בפלאי אדון כל, בהריסות הסדרים הקבועים הטבעיים למטרה רוממה נשגבה במוסר וחכמה, מנשא את הנפש מתוך עומק השפלות של החפץ העצמי שלה אל הכבוד והמעלה. אבל גם זה בעצמו גרעון גדול הוא, כל זמן שהאדם מצד עצמו הוא כ"כ שפל ופעוט, עד שהטבע שבלבו עצמו הוא יכול להיות נוהג אותו בדרכי חושך, עד שרק אז ירפא ע"י התאימו את ממשלת נפשו אל הממשלה האלהית שבשינוי סדרי בראשית. אבל המגמה הטהורה שאין עמה גרעון, היא שישוב הלב לטהרת טבעו, והחפץ היותר טהור ונשגב יהיה שוה עם החפץ הטבעי של האדם, ואז כבר ההדרכה היותר נשאה באה עם הדבקות היותר עליונה בטבע הסידורי ואהבתו. ע"כ, עם כל הגדלות שאנו מרגישים בניסים, אין אנו צריכים לשכח כי רק נתפלא עליהם, אבל לאהבה נאהב את הטבע, את חק הכללי התדירי שבו חקק צור עולמים ב"ה את עולמו לעדי עד. ועם הגדולה שמי שנעשה בו נס בעצמות הוייתו וטבעו, נחוש ג"כ שיש כאן גרעון, שנשתנו עליו סדרי בראשית, ונאהב בכל לב את השלמות הגמורה שאין עמה גרעון, את המוסר הטהור שיהיה נובע מתוך הלב, שיהיה לב בשר, ו"נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה" ויד ה' הנוהגת בטבע המסודר וקבוע, תהיה גלויה בהודה והדרה בלב כל בשר, בציור שלם ונשגב, מצד ההכרה הפנימית שכבר פלסה את נתיבתה, בשברה את קירות הברזל שהפסיקו את מהלך האורה בעת השפלות והרשעה, ע"י פלאי הניסים ותולדות לימודיהם לעד ולעולמי עולמים, בדרך רם ונעלה יותר מכל נס ופלא, "וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות".

[ix] אורות / זרעונים / א. צמאון לאל חי

מְקוֹם מְנוּחָתֵנוּ הוּא רַק בֵּאלֹהִים.

אֲבָל הָאֱלֹהִים הֲלֹא לְמַעְלָה מִכָּל הַמְּצִיאוּת אֲשֶׁר יוּכַל לְהִכָּנֵס בְּקִרְבֵּנוּ מִמֶּנּוּ אֵיזֶה רֶגֶשׁ וְרַעְיוֹן הוּא, וְכָל מַה שֶּׁהוּא לְמַעְלָה מִכָּל רֶגֶשׁ וְרַעְיוֹן בָּנוּ הוּא לְעֶרְכֵּנוּ אַיִן וְאֶפֶס וּבְאַיִן וְאֶפֶס לֹא תּוּכַל הַדַּעַת לָנוּחַ. עַל-כֵּן יִמָּצְאוּ עַל-פִּי-רב תַּלְמִידֵי-חֲכָמִים מְבַקְּשֵׁי-אֱלֹהִים יְגֵעִים וַעֲיֵפִים בְּרוּחַ. כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה הוֹמָה לָאוֹר הַיּוֹתֵר בָּהִיר אֵינָהּ מִסְתַּפֶּקֶת בְּאוֹתוֹ הָאוֹר הַנִּמְצָא מֵהַצֶּדֶק גַּם בַּמַּעֲשִׂים הַיּוֹתֵר טוֹבִים, לֹא בְּאוֹתוֹ הָאוֹר הַנִּמְצָא מֵהָאֱמֶת אֲפִלּוּ בַּלִּמּוּדִים הַיּוֹתֵר בְּרוּרִים, וְלֹא בְּהַיּפִי – אֲפִלּוּ בַּחֶזְיוֹנוֹת הַיּוֹתֵר מְפאָרִים. אָז מִתְנַוֵּל הָעוֹלָם בְּעֵינֶיהָ: הִיא כָּל-כָּךְ מִתְרַחֶבֶת בְּקִרְבָּהּ, עַד שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ עִם כָּל גַּשְׁמִיּוּתוֹ וְרוּחָנִיּוּתוֹ גַּם יַחַד, עִם כָּל גִּלּוּיָיו הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, נִדְמֶה לָהּ לְבֵי-עַקְתָּא וַאֲוִירוֹ נַעֲשֶׂה לָהּ מַחֲנָק. הֵם מְבַקְּשִׁים מַה שֶּׁהוּא לְמַעְלָה מִכּחָם, מַה שֶּׁהוּא לְעֻמָּתָם אַיִן, וּלְהַפֵּךְ אַיִן לְיֵשׁ אֵין יְכלֶת גַּם בָּרָצוֹן לִרְצוֹת. עַל כֵּן יֵחָלֵשׁ לִפְעָמִים כּחַ הָרָצוֹן וְכָל עז הַחַיִּים בָּאֲנָשִׁים אֲשֶׁר דְּרִישַׁת אֱלֹהִים הִיא מְגַמָּתָם הַפְּנִימִית.

אורות הקודש / חלק ג - מוסר הקודש / עמוד עז / אמוץ הרצון - נג

כשמרגיש האדם שרצונו הוא רפוי, צריך הוא להתאמץ לחזקו בכל מיני אימוץ, כדי שיוכל להוציא אל הפועל כל דבר טוב, שחק טבעו מתאים לו. וטוב יותר לעסוק באימוץ כח הרצון, מלעסוק בפרטים של הטבות מוסריות.

כמובן, בעת שעוסקים באימוץ הרצון, צריכים גם כן שלא לשכח מלעסוק בטהרתו ועדונו, ובהעלאת מדרגתו של הרצון אל הקדושה. אבל העסק היסודי אצל הלקויים בחלישות הרצון צריך להיות העסק בהגברת עצמיותו של הרצון על ידי עצות שונות טבעיות, מוסריות, שכליות, תורניות, ולא יירף משום עצה שתוכל להועיל למטרתה העליונה של אימוץ כח הרצון בכללו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.