התקופה הראשונה: הנביאים הראשונים

1. משה ויהושע: התקופה העוברית

תקופה זו פותחת בתקופת לידתו של עם ישראל, וממשיכה עד שהגיע למצב של עם חי היושב בארצו. בתקופה זו לא רק שהנבואה קשורה למלכות, אלא שהיא כמעט אינה יכולה להיבחן ככוח העומד לעצמו משום שבתקופה זו כל הכוחות המרכזיים של ישראל היו עדיין מרוכזים, ולא היו מובחנים ככוחות בודדים. עדיין לא היה עם שבתוכו יכולים להיכלל כוחות מגוונים, אלא רק תמצית של עם. בתקופה זו הנבואה והמלכות היו מחוברות לחלוטין. בתחילת יסודן מופיעות הנבואה והמלוכה ממקום אחד ממש. משה היה גם נביא וגם מלך^{[1] [2]}. גם כאשר יהושע מחליף את משה הרי הוא הגוף המרכזי של האומה. הוא גם הנביא המרכזי היחיד, וגם המלך הכובש את הארץ.

2. תקופת השופטים: התקופה הטרום מלכותית והטרום נבואית

ככלל, בתקופה זאת ההתרחשות בעם ישראל היא נטולת נבואה. ניתן להכליל ולומר שבתקופה זאת לא מופיעים בכלל נביאים, וכבר עמד על כך האברבנאל בהקדמתו לשופטים. אמנם ישנם שני מקרים יוצאי דופן שרק בהם נזכר בשופטים המונח נבואה: בפרק ד': "ודבורה אישה נביאה". ובפרק ו' ה' שולח "איש נביא" להוכיח את ישראל. אך ראשית יש להעיר שלא בכדי בשני המקרים הללו נכתב ביטוי מיוחד, יחידני בכל התנ"ך: "אישה נביאה" ו"איש נביא" ולא נכתב נביא סתם. פירושו של הביטוי "איש נביא" הוא הצגת תופעה חדשה – זו כעין הודעה שישנו דבר כזה איש נביא, לתאר תופעה מיוחדת של נבואה. וא"כ מן היוצאים מן הכלל ניתן ללמוד על הכלל – הנבואה זו תופעה שאינה קיימת. שנית, כבר אמר החסדי דוד (על תוספתא סנהדרין ד', ג') שמשנפטר יהושע עד שמואל "לא היה נביא גמור" (ואומר שמשום כך לא היה מינוי מלך עד זמן שמואל כי מלך צריך להתמנות ע"פ נביא), והביא ראיה ממה שכתוב אצל שמואל: "ודבר ה' היה יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ". והסכים עימו הציץ אליעזר (ח"ב סימן כח'), והראה שכך נראה מהרמב"ם בהל' מלכים א', ג'. א"כ, גם שני הנביאים שמצינו בספר שופטים לא היו נביאים באופן השלם של הנבואה^[3]. ובפירוש תפארת ישראל למסכת אבות פ"א: "משום שאחר משה פסקה הנבואה מישראל, כמ"ש 'ודבר ה' יקר בימים ההם', ובא שמואל ולימדם איך להתנהג בהישרת המידות ובקדושת התורה כדי להגיע לנבואה, והן הן בני הנביאים". ומפורש דבר זה במדרש רות רבה פתיחתא ב', שם נאמר שמאז מות יהושע הרעיב הקב"ה את ישראל מרוח הקודש שנאמר (ש"א ג'): "ודבר ה' היה יקר בימים ההם". אכן, פסוק זה בשמואל הוא עצמו מקרא מפורש המורה שלא הייתה נבואה בזמן השופטים.

נראה שהטעם להיעדרות הנבואה בתקופת השופטים הוא שכל עניינה של התקופה הזאת הוא פיתוח שבטי ישראל הפרטיים כל שבט לעצמו. בתקופת השופטים עם ישראל עדיין אינו מתנהל בתור מכלול, וממילא אין גם נביאים הפונים לכלל העם, ושנבואתם נצרכה לדורות. כש"אין מלך בישראל", אין גם נביא כללי בישראל. בתקופה זו אנו מתחילים לראות בדרך השלילה את התלות הגמורה של הימצאות הנבואה בכך שתהיה קשורה למלכות.

ספר שופטים עצמו כן נכתב בנבואה, ואכן הוא לא נכתב בתקופת השופטים עצמה שבה לא הייתה נבואה, אלא הוא נכתב על ידי שמואל אשר שייך לתקופה אחרת אשר בה כבר הופיעה הנבואה בהרחבה (ראה הביאור בהמשך על תקופתו). נקודת המבט של שמואל הייתה כללית. מנקודת ראותו של שמואל הסוקרת את כל תקופת השופטים בסקירה אחת הופך ספר שופטים העוסק בפשטו רק בשבטים הפרטיים, לספר כללי הבונה את הכלל, וממילא לנבואה כללית שנצרכה לדורות.

3. תקופת שמואל: מקור הקשר בין הנבואה למלכות

מן הרגע שמופיע שמואל משתנה כל מצב הנבואה בעם ישראל. כאמור לעיל, עד תקופתו של שמואל לא היה חזון נפרץ, אך החל מתקופת שמואל חוזרת הנבואה לישראל. בש"א סוף פרק ג': "ויוסף ה' להראה בשילה, כי נגלה ה' אל שמואל בשילה בדבר ה'". ופרש"י: "לפי שאמר למעלה: 'ודבר ה' היה יקר בימים ההם', אמר כאן כי מעתה בשביל שמואל נגלה ושנה והרגיל להיגלות". נראה שמשום כך זכה שמואל לכינוי "רבן של הנביאים" (ירושלמי חגיגה ב ה"א). שמואל אינו רק מחדש המלוכה, אלא גם מחדש הנבואה.

נקודה משמעותית נוספת מתחדשת בתקופת שמואל. שמואל מחדש תופעה חדשה של נבואה. תקופתו היא התקופה הראשונה בתולדות עם ישראל שבה הנבואה מופיעה בתור כוח העומד בפני עצמו, כאשר שמואל הוא הנביא ושאול הוא המלך. זאת בניגוד לתקופת משה ויהושע שבה אף שהייתה נבואה, לא ניתן לה שום מקום בפני עצמה, אלא היא הייתה צמודה לגמרי, ובכפיפה אחת עם המלכות, במצב הדומה למצב עוברי שבו מכונסים כל הכוחות במקום אחד (ואין להחשיב את הנבואות שהיו במצריים, שהרי אז עוד לא היה ישראל לעם).

חידוש נוסף של שמואל: בתקופת שמואל הופיע כח מרכזי מאד של הנבואה, והוא המלכת מלכים. שמעתי ממו"ר שהמלכת המלכים הוא התפקיד העיקרי של הנבואה^[4]. בהסתכלות כללית על ספר שמואל מתקבל המבט שהנבואה במרכז, ומכוחה מתחדש כוח חדש – המלוכה. כשעם ישראל רוצה מלך הוא אינו הולך וממנה מלך בתהליך רגיל של בחירה, אלא הולך לבקש זאת מהנביא. מתגלה שהמלך בישראל אינו עומד מתוך תהליכים ושיקולים רגילים של העמדת מלך. המלך בישראל הוא קודם כל ממונה מהקב"ה על ידי שליחיו הנביאים.

א"כ, שמואל חידש בו זמנית שני עניינים שונים אשר יש ביניהם קשר עמוק. ראשית, שמואל חידש את כח הנבואה המקבל את מקומו בתוך הלאומיות של עם ישראל. שנית, הוא חידש את מלכות ישראל כנולדת על ידי הנבואה. ישנו קשר הדדי ביניהם – המלכות תלויה בנבואה, והנבואה תלויה במלכות. משום כך דווקא שמואל שכל עניינו להקים את המלוכה של עם ישראל, הוא עצמו הנביא הכללי הראשון. כמו שמצינו אצל משה, כן גם אצל שמואל הנבואה והמלוכה מגיעות לעם ישראל ככרוכות זו בזו, כאשר בפועל הנבואה קודמת, והיא מיילדת את המלוכה. אמנם נראה שמבחינה אמיתית פנימית הגורם הראשון הוא המלכות באשר היא הביטוי השלם של הופעת עם ישראל כציבור וככלל, וכאשר מגיע זמנה, אז מגיע גם זמן הנבואה להופיע בתור אחד הכוחות של כלל ישראל. חיזוק ומקור פנימי לעניין חיבור המלוכה והנבואה אצל שמואל, ולכך שהנבואה נולדה כתוצאה מהולדת המלכות ולא להפך, נמצאים בזוהר ובאר"י האומרים ששמואל הוא שהחזיר את כח הנבואה לישראל אחר ששרו של עשיו פגם אותו. לדבריהם הוא החזיר זאת ע"י המלכתו את שאול ודוד. "שמואל בבחינת שניהם נצח והוד, וע"ז היה שקול כנגד שניהם (ר"ל משה ואהרון) ולכן היה יקר דבר ה' בימים ההם... ואין חזון נפרץ שהוא הנבואה שהיא מבחינת נצח והוד שהיו אוחזים בהם הקליפות עד בא שמואל ושאול. ומן שמואל התחילה הנבואה להתפשט לפי שהוא תיקן את הנצח כמש"ה וגם נצח ישראל לא ישקר וגו'".^[5]

הקשר של נבואת שמואל וכח המלוכה נמשך גם לאחר שכבר הומלך מלך ישראל. באופן כללי שמואל הוא המלווה הקרוב של המלכות. הוא אינו רק קשור למלכות כפי שנפגוש בהרבה נביאים אחרים, אלא הוא גם קצת חופף עליה. גם לאחר ששאול מולך, שמואל מתפלל ופועל רוחנית להצלחת מלוכתו, וכאשר צריך, שמואל הוא זה הנשלח לסיים אותה. לאחר תקופת שאול, כאשר קמה מלכות דוד, המצב מצד אחד השתנה והמלכות הפכה לדבר העומד בפני עצמו ואינה עוד בתכונת דבר חדש העומד תדיר במבחן של הנבואה. נוסף על כך שמואל כבר מת ומשם ואילך אין ליווי צמוד של המלוכה ע"י נביא יחיד, אלא הנביאים מתחלפים – נתן וגד. מצד שני, גם בתקופה זו שמו ועניינו של שמואל חופף על הכל. כל הספר הכולל את מלכות שאול ודוד נקרא על שמו של שמואל למרות שהיסטורית הוא נפטר כבר בשמואל א', ומשם והלאה את ספר שמואל כתבו נתן וגד (ככתוב בב"ב טו.). חציו של ספר שמואל עוסק בתקופה ששמואל כבר לא היה בה, אך שמו ועניינו חלים על כל התקופה הגדולה של תחילת המלכות בישראל.

לסיכום, הנבואה בדגם הרגיל והבריא שלה צומחת בד בבד עם צמיחת המלכותדד. גדולה היא זיקתה של הנבואה בישראל למלכות. מי שכל עניינו התרכז סביב יצירת מוסד המלוכה בישראל הוא זה שפתח את תקופת הנבואה בתור חזון שכיח ונפרץ.

4. תקופת דוד ושלמה: התקופה הגדולה

בתקופה זאת היה עם ישראל במצב אידיאלי ביותר מכל הבחינות, ובתוכן גם מצב הנבואה וקישורה למלכות. בתקופה זו ישנה מלכות יציבה וחזקה לישראל. שושלת המלוכה היא השושלת אשר עתידה להישאר לנצח  על כס המלכות. יחד עם המלכות ישנו בזמן זה מקום מרכזי מאד ומכובד גם לנבואה. לדוגמא נתן הנביא הוא זה שמביא להמלכת שלמה כממשיך את דוד נגד נסיונו של אדוניהו, והוא חלק מן הפמליא הממליכה את שלמה. כמו כן הוא מתפלא שדוד לא סיפר לו על המלכת אדוניהו.

עניין מיוחד המופיע בקשר המלכות והנבואה בזמן שני המלכים הללו, הוא ששניהם על אף היותם מלכים, היו ג"כ נביאים, שהרי שניהם כלולים ברשימת ה- 48 הנביאים בסוף סדר עולם רבה. זהו בעצם השלב השלישי בקישור הנבואה והמלוכה: אצל משה אלו היו שני כוחות שקולים ומאוחדים לגמרי. לאחר מכן אצל שמואל התחדשה הנבואה, היא הופיעה כמיילדת את המלכות וכסמוכה לה עד שלשמואל הייתה בחינה של מלכות. זהו היה שלב ראשוני ואידיאלי, שבו שמואל מייסד המלכות הוא עצמו בעל מאפייני מלוכה (כגון הוצאת העם למלחמה), והוא ליווה מקרוב את המלך. כעת, בשלב השלישי, זהו השלב הבריא שבו המלכות כבר מופיעה ככוח שלם וחזק, הנבואה גם היא במצב שלם, מרומם ועליון, והקשר ביניהם אדוק ביותר. זהו בעצם המצב המבוקש, המצב השלם של הלאומיות והקדושה הקשורות זו בזו. מבחינת קשר הנבואה למלכות תקופה זו היא בדרגה 1 בסולם הדרגות שהגדרנו בתחילת סדרת המאמרים.

[1] ראה שמונה קבצים (א' קצב') שמשה הוא תופעה ייחודית של כח נבואה וכח מלואה מאוחדים לגמרי, וזו תופעה שאינה יכולה להתקיים בד"כ .

[2] משה היה גם השופט והכהן , אך איננו עוסקים בכך כעת.  ובאופן כללי ניתן לטעון שקשר זה בין הנבואה והמלכות הוא רק חלק מקשר גדול יותר אשר כלולים בו גם המקדש, הכהונה והמשפט. אמנם אנו נצמדים למה שהתנ"ך מלמדנו,  ובעוד הקשר בין הנבואה והמלוכה עולה מתוכו במקומות רבים מאד אשר ננסה לבארם, הנה מצינו הרבה עיסוק מועט הרבה יותר בכהונה ובמשפט, ואני לא מצאתי מקומות בתנ"ך שיראו על קשר מובהק, משמעותי ועקבי שלהם למלוכה. לכן אף אם שמתבקש לומר שקיים קשר כזה, מ"מ לא מצאתיו בתנ"ך באופן נרחב. ועדיין יש מקום ללמוד ואולי למוצאו.

[3] בשופטים פרק י', כשה' מדבר עם ישראל זהו מקום ייחודי בספר שופטים שבו יש פניה לעם ישראל כולו, אך גם שם לא נזכר כלל שזה על ידי נביא, וכביכול ה' דיבר ישירות עם כלל ישראל. בפרק ו' ובפרק יג' כשה' רוצה לדבר עם מישהו מסוים הוא עושה זאת על ידי מלאך ולא על ידי נביא (וגם למפרשים שהמלאך הוא נביא, לא לחינם נקרא שמו "מלאך" על שם שהוא ממונה לשליחות מיוחדת ולא "נביא" על שם היותו חלק מנבואת ישראל)

[4] תפארת ישראל - בועז מסכת שקלים פרק ו: "...וכמו כן רוב המלאכים כשתדקדק בהם, תמצא ששמם מורה ע"פ מה שאירע בימיהם... וכפי הנראה נקרא שם המלכים ביום לדתם על פי נביא".

בהקשר זה יש להביא את דברי האבני נזר שמשיחת מלך הוא דבר שבקדושה ואין זו פעולת חולין: שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן שיב: "ועיקר הדבר שבדבריו [דברי החת"ס] שמינוי המלך אינו מינוי של קדושה. לא ידעתי. שהרי נמשח בשמן משחת קודש. ובמשיחת דוד כתיב [שמואל א' ט"ז] וימשח אותו בקרב אחיו ותצלח עליו רוח ד' מהיום ההוא ומעלה. ופי' הרד"ק רוה"ק ורוח גבורה. ובשלמה כתיב [דה"א כ"ט כ"ג] וישב שלמה על כסא ה' למלך. הלזה יאמר שאינו מינוי קדושה. ובהוריות (י"ב ע"ב) כל המקודש מחבירו קודם את חבירו וילפינן לה מדכתיב וקדשתו להקדימו בכל דבר שבקדושה. ובדף י"ג. שם חכם קודם למלך. מלך לכ"ג. משמע מלך מקודש יותר ..."

[5] באמת מצינו תכונה מיוחדת אצל שמואל: למרות היותו נביא גדול ומרכזי, היו בשמואל גם תכונות של מלך. בזבחים קיח: נאמר ששמואל מלך עשר שנים. הוא היה בעצם השופט האחרון, והוא הוציא את העם למלחמה בפלישתים. בשמונה קבצים א, קצב, מבואר שזוהי הנקודה שבה שקול שמואל כנגד משה ואהרון – הוא גם נביא, וגם כולל תכונות של מלך.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.