5. תקופת ירבעם – נדב: שורשי הפירוד

משלב זה והלאה מתקיימת נסיגה במצבו הכללי של עם ישראל, ומלכות ישראל נחלקת. הנבואה אף היא יורדת מדרגה, משום שהיא תמיד תלויה במצבם הלאומי של ישראל. קישורו של כח הנבואה למלכות נסוג, ואיתו יורדת רמת הנבואה בדרגה.

במבט ראשון ניתן לחשוב שבתקופת שני מלכי ישראל הראשונים שאחרי שלמה נשמר כוחה של הנבואה. מינוי המלכים על ידי נביא, שהוא התפקיד העיקרי של הנבואה נמשך. ירבעם ממונה ע"י אחיה, וממילא גם ממשיכו נדב מולך מכח מינוי זה. במקביל רחבעם וכל זרע בית דוד שמולכים בן תחת אביו ממשיכים את משיחתו של דוד. כמו כן אנו מוצאים התערבות של הנביאים בענייני המלוכה עצמם. הנביא שמעיה אוסר על רחבעם להילחם בישראל (יב', כב'), וכמו כן בא נביא (עידו) לנבא לירבעם שהמזבח שבשומרון יחרב. אך כשנעמיק יותר נראה ירידה במצב הנבואה בעם. נקדים לכך את המבט הכללי על התקופה.

בתקופת ירבעם מתרחש הפירוד בעם ישראל, והוא נחלק לשתי ממלכות. פירוד זה הוא מקור כל ההידרדרות של ישראל משם ואילך. בכל מלכי ישראל נאמר שהמשיכו את "חטאות ירבעם אשר החטיא את ישראל", ובסדר עולם^[1] מתבאר שכוונת הביטוי הזה הוא לשומרים שהציב ירבעם אשר מנעו את עליית בני ממלכת ישראל ליהודה, על מנת ליצור ניתוק של מלכות ישראל מן השכינה והמקדש אשר ביהודה. ירבעם אינו מסכים להיות כפוף לצד הקודש המתבטא בעיקר במלכות יהודה. הרב קוק מאריך בבעיה שורשית זאת במאמר "המספד בירושלים".

החל מן השבר הגדול הזה של פירוד העם ניתן כבר לראות את הסימנים הראשונים של נפילתה של הנבואה. הבקע הראשון אשר מתחיל להיווצר בין המלכות לנבואה מתגלה בסיפור המופיע מייד לאחר חטא ירבעם ובעקבותיו, סיפור הנביא עידו אשר התנבא על חורבן מזבח ירבעם. נראה לומר שליבה של הפרשיה הזאת הוא ירידת הקשר בין הנבואה והמלוכה בשלב זה. נפילה זו ניכרת דרך כמה נקודות בסיפור הנביא עידו שבא לנבא על חורבן מזבחו של ירבעם (מ"א יג') ^[2]:

א. כאשר עידו מנבא לירבעם על חורבן המזבח, ירבעם שולח את אנשיו לתפוס את הנביא. זו תופעה חסרת תקדים שמלך מבקש להרע לנביא על נבואתו תחת שיכבד את דברי הנביא ויפעל על פי דבריו. זהו היפוך כיוון ביחסי המלכות עם הנבואה. ירבעם שניתק את ישראל מן המקדש, מרחיק את הלאומיות אף מן הנבואה. הרחקת הנבואה מן המלכות זהו הדבר הכי חמור שניתן לעשות לנבואה, כפי שראינו אצל שמואל שכל קיומה של הנבואה התחיל מהקשר שלה למלכות. לכן חטאו של ירבעם חמור, והעונש של ירבעם הוא מיידי – ידו מתייבשת, והוא לא יכול להזיזה. בכך מראים לו מן השמיים שבמצב שהמלך הולך נגד הנבואה, הרי הוא הולך נגד כל עניינה של מלוכת ישראל אשר מעצם מהותה היא קשורה לקודש, והוא אינו יכול לעשות אפילו את הפעולה הפשוטה ביותר כהזזת היד.

ב. עניין מרכזי נוסף בסיפור הזה הוא ההדגשה החוזרת ונשנית לאורך הסיפור שהנביא שניבא לירבעם הוא "הנביא אשר בא מיהודה". לכך יש לצרף את האיסור המוחלט של הקב"ה לעידו להישאר בבית אל, אפילו לצורך אכילה, ואת האיסור לשוב ליהודה באותה הדרך שבה בא. משתי הנקודות הללו עולה שהפירוד בין המלוכה לנבואה כבר החל. הנביא והנבואה שהוא חלק ממנה שייכים ליהודה ולא לבית אל אשר היא מקום המלכות של רובו וליבו (ראה נצח"י פרק לו') של עם ישראל. הקב"ה מזהיר את הנביא לשמור על ריחוק ממלכות ישראל ולשוב מייד לאחר ביצוע שליחותו לירושלים השייכת לקודש. אנו רואים בכך שהחל מן הרגע שהמלוכה ניתקה עצמה מירושלים ועברה לשכון בבית אל, הנבואה פסקה מלהיות הכוח הצמוד שלה. הנבואה שוכנת רק בעיר הקודש, ולא בעיר של הלאומיות.

ג. עניין נוסף הזועק בסיפור הנ"ל הוא העובדה שלא נזכר שמו של הנביא שבא להוכיח את ירבעם. בכל הסיפור הארוך על הנביא לא מתפרש שמו כלל, והוא הדין לגבי הנביא שהטעה אותו, הנביא מבית אל. זו תופעה מוזרה. את הפשר לכך ניתן ללמוד ממה שאמרו חז"ל על הפסוק במ"ב כא' י'. נאמר שם שה' הוכיח את מנשה "ע"י עבדיו הנביאים" באופן סתום, ולא פורש מיהם הנביאים הללו, ועל כך נאמר בסדר עולם פ"כ (וכן בילקו"ש רמז רמו') שהכוונה ליואל נחום וחבקוק, ולא נזכר שמם כדי שלא יתחברו עם מנשה הרשע. (וראה על כך ביתר הרחבה לקמן בעניין מנשה). אנו לומדים משם שסיבת הסתרת שמו של נביא היא רשעותו של המלך אשר מחמתה אין ראוי להזכיר את הנביא כחלק מסיפורו. זהו ביטוי לניתוק של הנביא מן המלך. משם נלמד שגם בסיפור של ירבעם הסתרת שמו של הנביא רומזת לנו שכבר נזרע זרע הפורענות אשר ילך וינמיך את מצב הנבואה עד לשיא של תקופת מנשה, בדיוק כפי שבחטא השורשי של ירבעם של פירוד העם טמונים כל החטאים העתידיים של העם. [ויש להעיר שעד מנשה עדיין אין הסתרה גמורה של שמות הנביאים, ואנו פוגשים זאת רק לפעמים. פרשת ירבעם היא המקום הבולט מכולם].

ד. ירידה נוספת של כח הנבואה מתגלית בכך שזו פעם ראשונה (אם כי מקומית ויחידנית בינתיים) של הופעת נביא שקר. על משמעות נבואת השקר כשלב בהידרדרות הנבואה ראה בסעיף 8.

[1] בסדר עולם רבה (כב'): 'שנו רבותינו: הושע בן אלה עמד והעביר פרדסאות שהושיב ירבעם בן נבט על התחומין שלא לעלות לירושלים. מנין? אלא שבכל מלכי ישראל הוא אומר: "וילך בדרכי ירבעם בן נבט וחטאתיו", ובהושע הוא אומר: "ויעש הרע בעיני ה', רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו", ואיזה הוא הדבר אשר לא עשה כרעתם? אלא זה השומרים. שכל מלכי ישראל העמידו שומרים שלא יעלו ישראל לירושלים, והוא ביטלם, והיה מכריז ואומר: "כל הרוצה לעלות לירושלים יבוא ויעלה"'

[2] אנו מציעים כאן הבנה מסוימת של עניין  הסיפור הזה אשר על פיה ישנו בסיפור זה ביטוי גדול הן ליחס הנבואה והמלכות והן למצבה הכללי של הנבואה. מן הסתם ניתן ללמוד סיפור זה תוך הדגשות עניינים אחרים. ואנו כתבנו כפי הבנתנו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.