10. תקופת אלישע:

לאחר תקופת אליהו ובירוריו מגיעה תקופת אלישע, תלמידו וממשיכו. העניין המודגש ביותר אצל אלישע הוא ריבוי של מעשי ניסים פרטיים. התופעה הזאת שהחלה אצל אליהו תופסת אצל אלישע מקום מרכזי כל כך עד שבמבט כללי נראה שעיקר פעולותיו של אלישע הם בניסים מקומיים ופרטיים: ריפוי המים, הריגת הלועגים לו ע"י דובים, הברכה בשמן (מ"ב פ"ד), החייאת בן האישה השונמית (פ"ד), הסרת המוות מן הסיר והברכה בלחם (פ"ד) והצפת הגרזן (פ"ו).

ישנה פה החמרה נוספת במצב של התבודדות הנבואה. בזמן אלישע ישנם קטעים שלמים בספר מלכים שכל הנושא שלהם הוא אלישע וחייו, ולא האומה ככלל. מבחינה זו מזכירים קטעים אלו את ספרי הנביאים האחרונים אשר עיסוקם הוא בנביאים ובנבואותיהם. תופעה זו מודגשת מאד במ"ב ח' שם מלך ישראל מנותק מעולם הנבואה וכלל אינו יודע מהם הגדולות שעשה הנביא, ולכן הוא מבקש מגחזי שיספר לו את כל המופתים שעשה אלישע.

בתקופת אלישע נמשכת בחריפות גם ההתעלמות של המלכות והנבואה זו מזו, והיא אף מתעצמת. במ"ב פרק ג' יוצאים מלכי ישראל, יהודה ואדום למלחמה במואב בלי לשאול את פי ה'. הם הולכים לשאול את אלישע רק לאחר שעומדים למות בצמא, ורק לאחר הפצרה של יהושפט ממלך ישראל לעשות כן. מודגש שבניגוד לאחאב אשר לפחות שאל נביאים מדומים במקרה דומה, יהורם אינו שואל את הנביא גם לאחר הפצרת יהושפט, שהרי גם כשהלכו לבסוף לשאול את אלישע, מלך ישראל בעצם לא שאל את אלישע אלא רק קבע בעצמו שה' רוצה לתת אותם ביד מואב. גם אלישע מצידו התעלם לחלוטין ממלך ישראל. בתחילה הוא דחה אותו באומרו שילך לשאול את נביאי אביו, וגם לאחר שהסכים לענות למלכים הוא אמר למלך ישראל שהוא בכלל אינו מדבר איתו, ומתייחס אליהם רק בזכות מלך יהודה. בלי זה לא היה מסתכל כלל על מלך ישראל.

נראה לבאר שמחמת גודלה של הדחייה של המלכות והנבואה זו מזו, מצינו בפרשה זו ירידה בדרגת הנבואה של אלישע. אנו מוצאים במפתיע, בפרשה זו, שאלישע זקוק לנגינת המנגן בשביל להתנבא ולענות למלכים. עצם קישורו לכלל ישראל ממועט, ולכן גם הנבואה הנובעת ממקור זה קשה יותר להשגה. חז"ל בפסחים סו. קישרו את הזדקקותו למנגן לכך שנבואתו הסתלקה ממנו משום שכעס על יהורם. הרד"ק ביחזקאל ז' כו אומר שהסתלקה הנבואה מאלישע דומיא דסילוק הנבואה בגלות מחמת רוב הצרות – זו הייתה בחינת גלות.

המגמה של הניתוק הגמור נמשכת בכך שבפרק ה' מלך ארם שולח את נעמן ליהורם מלך ישראל על מנת שידאג לרפואתו. מלך ישראל מצטער על כך, וכלל אינו מעלה בדעתו לשלוח אל אלישע. אלישע מיוזמתו שולח למלך ישראל שיבוא נעמן אליו, ומנמק: "וידע כי יש נביא בישראל" – ביטוי חריף שמראה על מאבק אשר נסב בין המלך לנביא על שאלת המקום של הנבואה באומה.

ריבוי הנבואה סביב אלישע (ואליהו)

סביב אלישע אנו פוגשים ריבוי גדול של בני נביאים. ר' צדוק אומר בפוקד עקרים (אות ד') שאלישע זכה להופעה חסרת תקדים של בני נביאים, והוא מביא מכתובות קו שלא היה בימ"ד גדול כביהמ"ד של אלישע. בכך הרחיב אלישע את עולם הנבואה של אליהו, וכאמור לעייל תשובת ה' על בעיית אליהו שנשאר לבדו הייתה שימשח את אלישע. אמנם מצד שני, כפי שביארנו, בזמן אלישע רק התעצמה התבודדותה של הנבואה. במבט כללי ניתן להגדיר שבתקופה זו כח הנבואה תפקד לגמרי בתוך עצמו במנותק מן הלאומיות, ועם זאת לא מדובר בנביא אחד, אלא– בעולם שלם ועצום של בני נביאים, ב"שמורת טבע" שלמה. אולי יש לומר שהריבוי הגדול הזה מתאפשר דווקא משום שכח הנבואה עומד לעצמו וקצת מתנתק מן הכוחות הנוספים בעם. אין לו שום כח סותר שיפריע לו לפרוח. עם זאת, כשכוח הנבואה אינו נובע ממקור האחדות הישראלית, ריבוי הנבואה העצום עומד על מעמד של חולשה. אכן לימדונו חז"ל שריבוי הנביאים בימי אליהו נבע מחולשה ולא מיתרון: ברות רבה פתיחתא ב' נאמר: "ד"א עצלה תפיל תרדמה, ע"י שנתעצלו ישראל מלעשות תשובה בימי אליהו תפיל תרדמה - רבתה הנבואה. רבתה ואת אמרת תפיל? כמד"א נפל שעריהון דפוריא", וביארו הרש"ש והרד"ל שכמו שפירות נהיים זולים יותר דווקא כשמתרבים (שהרי מתמעט ערכו של כל פרי) כן ריבוי הנבואה נצרך דווקא משום החלשותה.

במדרש זוטא – קהלת ב' (וכעין זה ממש ברות רבה הנ"ל): "אין זכרון לראשונים, אלו הנביאים שעמדו בימי אליהו. אמר ר' יוחנן ששים ריבוא נביאים (נאמרו) [עמדו להם לישראל] בימי אליהו... ר' יוחנן אמר מגבת ועד אנטיפריס ששים ריבוא עיירות, והיו מוציאות כפליים מיוצאי מצרים, ואין מקוללות מכולן כיריחו ובית אל, יריחו שאיררה יהושע, בית אל שהיו שם שני עגלי זהב של ירבעם עומדים, כתוב אחד אומר ויצאו בני הנביאים בבית אל, וכתוב אחד אומר ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו, ואין נביאים פחות משנים, ולמה לא נתפרסמה נבואתן? אמור מעתה נבואה שנצרכה לדורות נתפרסמת, ושלא הוצרכה לדורות לא נתפרסמת. לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא בא ומפרסם לנבואתן, שנאמר: 'ובא ה' אלהי כל קדושים עמך'". במדרש זה מתבאר שכבר בימי אליהו היו המוני נביאים, אך עם כל זאת אנו יודעים שאליהו התלונן לקב"ה שהוא נשאר לבדו. אכן כל עניינו של המדרש הזה הוא לומר שזה שישנם המוני נביאים זה לא מספיק. על הנביאים הללו נאמר "אין זיכרון לראשונים", ומבואר במדרש שהטעם שלא הוצרכה נבואתם לדורות הוא מחמת חיסרון מסויים, שהרי אומר שלע"ל כן תתפרסם נבואתם. נראה לבאר שנבואתם לא הוצרכה לדורות משום שהיא הגיעה מתוך מעמד פרטי. מתוך ניתוק ממלכות ישראל. כך רמוז במדרש במה שאומר שהנביאים שכן מוזכרים בזמן זה היו מיריחו ובית אל. אלו שתי המעצמות של הפרדת הקודש והנבואה מן המדינה. את יריחו בנו בזמן אחאב כמלחמה בנבואת יהושע, ובבית אל הועמדו העגלים כתחליף לירושלים.

למעשה משבר הנבואה מתחיל מיד עם מותו של אליהו, וכפי שמובא בילקוט שמעוני למלכים ב, סימן רכד: "עד שלא נגנז אליהו הייתה רוח הקדש מרובה בישראל", ובפירוש רש"י למלכים ב (ב, טז): "מיום שנגנז אליהו הלכה ונסתלקה רוה"ק מן הנביאים, ושוב לא הייתה רוה"ק מרובה בישראל".

עוד יש להוסיף שלנביאים שהיו בזמן אליהו, שעליהם מדבר המדרש, קראו בני נביאים ולא נביאים. נקודה זו משליכה גם על עניין אלישע אשר כל ניסיו הפרטיים מלאים בבני נביאים, וכן גם הנביאים שהוא שולח קרויים בני נביאים. הם נקראים בני נביאים למרות שהרבה מהם היו נביאים גמורים כפי שרואים בפרשת הסתלקות אליהו, ובנבואת יונה ועובדיה, וכפי שמפורש במדרש זוטא דלעייל שקרא להם נביאים. הרמב"ן על במדבר יא' כח' אומר שבני הנביאים הם נביאים לכל דבר, אלא שלא היה נביא מתנבא ליד מי שגדול ממנו אלא אם זה מכוחו - בתור תלמיד שלו. ולפי זה המבט מתבהר – אצל אליהו ועוד יותר אצל אלישע ישנו ריבוי עצום של נבואה, אך זו אינה תופעה של נבואה מצד עצמה כלומר שהחזון נפרץ, אלא שלאליהו ולאלישע בתור אישים פרטיים ישנו כוח גדול של נבואה, וישנן קבוצות קבוצות בכל עם ישראל המקבלות נבואה מכוחם מתוך היטפלות אליהם. כל הריבוי הגדול של בני נביאים נשען על אדם אחד, ולכן קרויים כולם בניו, ואין להם כוח נבואה מעצמם.

אלישע מציל את ביתו של עובדיה

בתוך קורותיו של אלישע, במ"ב ד' ישנו בירור נוקב בין המלך יהורם והנביאים, אלא שהוא מתרחש באופן נסתר. מסופר על אישה מנשי בני הנביאים שצועקת אל אלישע שאין לה אוכל, והנושה רוצה לקחת אותה ואת בנה לעבדים. אלישע עושה לה נס וממלא לה הרבה כלים בשמן, ובכך הוא מציל אותה. ביארו חז"ל (מובא ברש"י למ"ב ד') שזו הייתה אשת עובדיה, ויהורם המלך (!) בן אחאב הוא זה שנשה אותה על חובות עובדיה אליו. החוב נוצר כשעובדיה הציל את הנביאים מאחאב. הוא היה מלווה כסף מיהורם על מנת לכלכלם, וכעת יהורם "סגר חשבון" עם אשתו וילדיו. אנו רואים פה מאבק עמוק המתרחש בסתר בין המלך לנביאים. המלך הולך פה נגד התשתית הנבואית ולא רק נגד הנבואה עצמה. הוא לוחם בעובדיה אף שכבר איננו בחיים, והוא רוצה למגר את ביתו, את מקומו. אולי משום כך עובדיה נקרא בסיפור זה אחד מבני הנביאים אף שהוא היה נביא ממש –  בכך מדגיש לנו הפסוק שיהורם פעל נגדו לא בתור נביא אלא יותר עמוק מכך – בתור מתכונן לנבואה. יהורם מראה בהיותו נושה את בית עובדיה שאין אחרית למהלך שהוביל עובדיה של הצלת הנביאים. הוא רוצה להראות שלבסוף לא רק שהנבואה לא תצליח להינצל, אלא שגם ביתו של עובדיה הנביא עצמו, כלומר כל המקום שלו בעולם, עתיד ליפול.  עוד ניתן לומר שנקרא בן נבואה כדי ללמדנו שיהורם מתנקם בעובדיה בתור תלמידם של אליהו ואלישע.

כשעובדיה הלווה כסף מיהורם בן אחאב עמ"נ להציל את הנביאים התחולל ביניהם מאבק נסתר, שורשי ורב עוצמה. לעובדיה מצידו היה חשוב שדווקא הוא, הממונה על בית אחאב יציל את הנביאים ובכך יקשר את המלכות לנבואה, ושהנביאים יזונו דווקא מממון המלכות – מבן אחאב. זו הלוואה עם אמירה. אך באותה שעה עצמה ליהורם הייתה מטרה הפוכה בתכלית. הוא תיכנן מראש את אחרית ההלוואה הזאת, שהיא הכרתת בית עובדיה. בכך הוא התכוון להראות שאין שום תקווה לנבואה, וכל עולמו של הנביא המנסה להצילה יכחד מחמת עצם ניסיונו לעשות כן. יהורם תיכנן מראש לקחת את אשתו ובניו של עובדיה לעבדים, כלומר לרתום את עולמו של הנביא אל המגמה הקלוקלת של המלכות – ההפך המדויק של מה שפעל עובדיה על בית המלכות.

לאור כל זאת, כשאלישע מציל את עולמו של עובדיה, ועושה זאת ע"י נס מכוח נבואתו, זו אמירה משמעותית – המלכות לא תצליח להכפיף אליה את כח הנבואה! חז"ל מבארים שכוונתו של אלישע כשאמר לאישה: "ואת ובניך תחיו בנותר" הייתה שזה יספיק להם עד תחיית המתים. אלישע מברר שכח הנבואה לא יפגע, והוא יוצר לו כח עמידה עד לעתיד היותר רחוק. יש לבאר שהכוונה עד לתחיית המתים הלאומית (ויש לצרף לכך את מה שיתבאר בהמשך בביאור עניין החייאת המתים של אליהו ואלישע), שבה ישוב בית הגידול הטבעי והמקורי של עולם הנבואה: מלכות ישראל!

ירידה נוספת בזמן אלישע: הנבואה מאפילה על המלוכה

תופעה נוספת הניכרת בזמן אלישע היא עצמאותו המוחלטת, ואי כפיפותו למלכות. יותר מכך: בזמן אלישע התמונה מתהפכת באופן בולט, והנבואה עומדת לגמרי מעל המלכות תחת שתדריך אותה תוך השארת כל הצד השלטוני בידיה. הנבואה, ע"י אלישע, מנצחת קרבות במקום המלך ולא רק מנבאת למלך על הניצחונות שהוא יעשה. מצב קשה זה הוא מעיין חזרה לתקופת שמואל הנביא אשר בה המלכות עדיין לא הייתה מבוססת, והתנהלותה הייתה כל הזמן תחת סינרו של שמואל.

ראשית נביא מקור חשוב מאד העומד, כמעט במפורש, על שינוי זה בזמן אלישע. בברכות י. אומרת הגמ' שבזמן חזקיה התווכחו הוא וישעיהו מי אמור לבוא אל מי. ישעיהו טען שהמלך אמור לבוא אל הנביא, כלומר שהנביא הוא העיקרי, וחזקיהו טען שההיפך הוא הנכון – הנביא בא אל המלך. הוכחת חזקיהו היתה מאליהו אשר מצינו (מ"א יח') שהלך הוא לאחאב. הוכחת ישעיהו הייתה ממ"ב ג', ששם הלך המלך יהורם אל הנביא ישעיה. בעצם שני המקרים הללו מורים על השינוי העצום שחל בין תקופת אליהו ובין תקופת אלישע ביחסי הקדימות בין המלך ובין הנביא. יש להוסיף שחזקיה יכל להביא דוגמאות רבות מאד של הליכת הנביא אל המלך, החל מזמן שאול והמשך בכל המלכים שאחריו. הן כך הוא המצב הרגיל והשכיח בדורות הראשונים של המלכים. אלא שהביא דווקא מאליהו כדי לומר שגם בדורו של אליהו הקרוב לזמנם, אשר בו כבר הושפלה המלכות עדיין הלך אליהו אל אחאב. ישעיהו ענה לו שאכן כך הוא, אלא שלאחר מכן, בדור אלישע כבר התהפך המצב.^[1]

תחילתה של תופעה זאת בפרק ג' במלחמה שתוארה לעייל, מלחמת ישראל עם מואב. במלחמה זו אלישע הוא שהביא לניצחון מלך ישראל ומלך יהודה שאיתו. הוא דאג שמואב יחשבו שישראל מתו, וכך גרם שמואב יבואו לקרב כשאין הם מוכנים אליו. בנוסף, הוא נתן למלכים הוראות מדויקות מה עליהם לעשות בדיוק כדי לנצח. כהמשך לכך, בפרק ו' אלישע שולח מיוזמתו הודעות למלך ישראל על צעדי ארם האויבים, ומלך ישראל ניצל בזכות כך. גם כאן אין עמידה עצמית למלכות והיא נדרשת להיסמך על הנבואה. לבסוף אלישע בכוחו בעצם שובה את ארם ומגיש אותם לפני מלך ישראל בשומרון. מלך ישראל שואל אותו: "האכה אכה אבי?" אלישע עונה לו שאינם שלו כי לא הוא שבה אותם. לכן משלח אותם בשלום. זו הבלטה של הנתק בין המלכות לנבואה – מה שהנביא עושה אינו עניין המלך. המלחמה בארם מצטיירת כמלחמה בינם ובין אלישע הנביא, ואין זו המלכות שמנצחת. רואים זאת בבליטה בביטוי הייחודי מאד של מלך ישראל שקורא לנביא: "אבי", אשר שם את הנביא מעליו. תוצאתו של סיפור זה נאמרת בפרק ו' כג' - בזכות אלישע פסקו גדודי ארם לבוא על ישראל, ואמרו על כך בילקוט שמעוני שגדול פיסקון שעשה אלישע יותר מכל מלחמותיו של יהורם, שהביא שלום יותר מהם. אלישע לוקח אחריות על המצב המדיני במקום המלך.

כהמשך לכיוון זה: בהמשך הפרק כשארם צרים על שומרון וכשהמלך רואה שהמצב גרוע הוא שולח להרוג את אלישע שכבר אינו עוזר לו. המלך יודע שאין לו כח לנצח, ורק לאלישע יש, ולכן הוא מצפה שיעזור לו. אך קיים פה דבר מבהיל יותר: יהורם מעדיף להרוג את אלישע ואיתו את סיכוייו במלחמה, מאשר להיעזר באלישע. וגם בסיפור הזה לבסוף אלישע מנצח לבדו ובכוח נבואתו את ארם. הוא מנבא שארם יפלו, והשליש של המלך אשר אינו מאמין לנבואה (ומכך ניתן ללמוד על היחס הכללי בבית המלך לנביא) נענש. גם במלחמה הזאת רואים שזו מלחמה של הנביא ולא של המלך – ה' הוא שמנצח את ארם ולא מלך ישראל.

[1] ואכן ראה בעיון יעקב (ברכות י.) וביערות דבש (ח"ב דרוש יד) ובדרשות מהר"ם (דרוש יג') שכולם שאלו על ישעיהו מדוע לא היה לו ברור שהנביא צריך לבוא אל המלך כפי שנאמר בהוריות יג שמלך קודם לנביא, וכל אחד מהם תירץ על פי דרכו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.