התקופה השלישית: הנביאים האחרונים – הפירוד הסופי

בשלב זה של עם ישראל, עוד קודם להתייחסות למצב הנבואה, יש לשים לב למתרחש במלכות ישראל בכללה. בנקודה היסטורית זאת קיים משבר המתבטא בכמה תחומים שונים, אשר צירוף של כולם מסמן שבר כללי במדרגת האומה. ישנן כמה נקודות בשלב זה, אשר צירוף של כולן יחד מגלה על שבר כללי וחמור אשר אליו הגיע עם ישראל:

א. מלחמת אחים והכחשת צד הקדושה של ישראל: בנקודה ההיסטורית של מות אלישע קורה דבר חמור מאד – ישראל נלחמים ביהודה! אלישע מת בשנה העשירית ליואש מלך ישראל (ס"ע). ארבע שנים אח"כ פרצה מלחמת אחים בין אמציה מלך יהודה ובין יואש. המלחמה פרצה כשיהודה שכרו לוחמים מישראל על מנת להילחם בבני שעיר, ונביא (זה היה אמוץ, אחיו של אמציה) אמר לאמציה: "אל יבוא עמך צבא ישראל, כי אין ה' עם ישראל" (דבה"ב כה). לוחמי ישראל אשר כעסו על שילוחם מן המלחמה הכו ביהודה, ומכך התפתחה המלחמה. לא הרבה זמן קודם לכן יהושפט ואחאב, ולאחר מכן יהושפט ויהורם (70 שנה קודם למלחמת אמציה ויואש, וזה כבר היה בימי אלישע) הלכו להילחם יחד, ואז לא הגיע נביא למנוע את יהודה מכך (אמנם בדה"י ב' יט' הגיע נביא להוכיח את יהושפט על עזרתו לאחאב, אך הוכיחו על הצטרפות לאחאב הרשע ולא על ההצטרפות לממלכת ישראל). אז ה' עדיין היה עם ישראל! אנו רואים שבתוך פרק זמן קצר המצב השתנה וה' עזב את ישראל, וכל המלחמה הזאת החלה ישירות מעובדה זאת, ומהתרחקות יהודה מהם מחמת כן.

מלחמת אחים זו מהוה ערעור חמור של יסודותיה של מלכות ישראל. בדברי הרב במאמר "המספד בירושלים" מתבאר שמלכות ישראל ויהודה שייכות לשני הכוחות המרכיבים את מלכות ישראל: מלכות יהודה שייכת לצד הקודש המייחד את ישראל, והיא מבטאת את הצורך לשאוב את הלאומיות אך ורק מהקודש. מלכות ישראל שייכת לצד הכללי של ישראל, בניין החול של האומה. א"כ, כשישראל ויהודה נלחמים, זו מלחמת כוחות פנימית חריפה ביותר של שני החלקים המרכזיים של האומה אחד בשני.  אמנם כבר היו מלחמות אחים ביניהם, אך עד כה יהודה ניצחו והקודש התגלה כחזק מן החול. לעומת זאת תוצאת המלחמה הזאת היא שישראל מנצחים את יהודה, כלומר שהצד החומרי שבישראל ביטל והכחיש את צד הקדושה שבו. עצם מלחמת האחים היא חולשה של האומה. אך גדולה מכך החולשה שמתגלה בתוצאת המלחמה – זו הפעם הראשונה שישראל שולטים ביהודה.

על פי המלבי"ם (יד' כח') לניצחון ישראל על יהודה הייתה השלכה ארוכת טווח: "מעת שגבר יואש על אמציה נכבשה שבט יהודה תחת מלכי ישראל... כי יהודה היתה כאפרכיא נתונה עם מלכה תחת ממשלת ישראל" - מכאן ואילך יהודה כבושים תחת ישראל לזמן רב. צד החול גובר על צד הקודש. כאמור, כל המלחמה הייתה על רקע הנתק בין מלכות ישראל ובין הקודש, ודווקא ישראל אשר ניתקו עצמם מן הקודש ניצחו את יהודה הדבוקים בקודש ובמקדש.

ב. חטאי ישראל כבדים מנשוא: מיד לאחר מות אלישע נאמר (יג', כג'): "ויחן ה' אותם וירחמם ויפן אליהם למען בריתו את אברהם את יצחק ויעקב, ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה". זוהי פעם ראשונה בהיסטוריה של עם ישראל שבה המצב מידרדר עד כדי כך שהנביא נצרך להגיע לפסוק חמור כ"כ. נאמר פה שה' נמנע מלהשחית את ישראל רק בגלל ברית אבות. הוי אומר שמצד המצב של מלכות ישראל מצד עצמה היא הייתה ראויה להיחרב, והייתה אובדת מן הארץ. ביטוי דומה מאד לכך נמצא באותה התקופה, בימי בנו של יואש - ירבעם: (יד' כה – כז) "הוא השיב את גבול ישראל... כי ראה ה' את עני ישראל מורה מאד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל. ולא דיבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים ויושיעם ביד ירבעם בן יואש".

ג. תמה זכות אבות: בשבת נה: נחלקו האמוראים מאמתי תמה זכות אבות. לדעת שמואל זכות אבות תמה מימות חזאל, וכראיה לכך הוא מביא את הפסוק מסוף פרק יג' במלכים שצוטט לעיל. לדעת רב זכות אבות תמה מימות הושע בן בארי. הושע התחיל את נבואתו בזמן עוזיהו מלך יהודה ובזמן ירבעם בן יואש מלך ישראל, וזהו בדיוק חלון הזמן אשר בו אנו עוסקים. לדעת רישב"ל זכות אבות תמה כבר בימי אליהו. אמנם גם על פי דעה זו נראה שהביטוי של תום זכות האבות מגיע רק לאחר מות אלישע. כבר הראנו לעייל שכל עוד חיו אליהו ואלישע הם אלה שסמכו את העם בזכותם, ומשום כך אף שכבר תמה זכות אבות לא מצינו מאז ועד עתה את הפסוקים שאומרים שה' לא משחית ישראל רק בגלל ברית אבות. כעת לאחר מות אלישע יוצא לפועל מה שכבר קרה והיה טמון, וא"כ, גם לדעה זו המשבר הוא עם מות אלישע כפשט הפסוקים הנ"ל. רק לדעת ר' יוחנן שם זכות אבות תמה מאוחר יותר,בזמן חזקיה.

ד. תום עידן שושלות המלכים: עד עתה הדגם הבסיסי של מלכות ישראל היה מעבר של המלוכה מאב לבן. אצל מלכי יהודה זו הייתה תופעה שלמה ובלי סטיות כפי שבבמדבר רבה נשא יג: "אילים חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה הרי ט"ו כנגד ט"ו מלכים שהיו מן רחבעם ועד צדקיהו מלך בן מלך". נכון הוא שבממלכת ישראל, שלא כבממלכת יהודה, היו הפסקות בכך משום שהמלכים חטאו וה' העביר כמה פעמים שושלת מלכים שלימה מן המלכות, אך עדיין נשאר הדגם הבסיסי שהבן הוא הממשיך את מלוכת אביו. זהו מצב רציף והמשכי של מלוכה, וזהו ביטוי לרעיון כללי של המלוכה העומד למעלה מדרך המלוכה של מלך מסוים. לא לחינם בלעם רצה לקלל את ישראל שלא יהיה להם מלך בן מלך (סנהדרין יח:). אך מאז שושלת יהוא אשר נגמרת בעצם בירבעם בן יואש^[1] פוסק הדגם הזה. מעכשיו כל המלכים מסיימים את מלכותם בטרם עת על ידי התנקשויות. אין שושלת של מלוכה. (ישנו רק מקרה יחידני של פקחיה שמולך במקום מנחם אביו). במקרה הראשון – הריגת זכריה, האחרון לשושלת יהוא, אף מוזכר ששלום בן יבש הרגו "קבל עם". ההתנקשות הייתה בהסכמת רבים ולא בסתר. לציבור הרחב לא הפריע שמתנקשים במלכו. במשנת רבי אליעזר פרשה יב' : "עד שלום בן יבש היו מלכי ישראל שקולין כמלכי בית דוד לצד המלכות, מכאן ואילך בליטטיה (בקללה) היו נוטלין את המלכות...". (וראה בהמשך שנביא מדרש זה שנית).

נפילה גדולה זאת של המלכות מפורשת באזהרת הושע (א' ד'): "כי עוד מעט, ופקדתי את דמי ישראל על בית יהוא, והשבתי ממלכות בית ישראל". האלשך שם מבאר שלמרות שהיו עוד מלכים לאחר מכן, השבתת בית יהוא כמוה כהשבתת כל מלכות ישראל משום שזוהי התופעה האחרונה של מלך בן מלך^[2]. "והלא יקשה כי לא הושבת מלכות ישראל עד הושע בן אלה, ופקידת בית יהוא היתה בימי זכריה רביעי ליהוא. אך לזה נשים לב אל אומרו ממלכות בית ישראל, ולא אמר והשבתי מלך מישראל.... אך יאמר, כי מאז הייתה פקידת דמי יזרעאל על בית יהוא בימי זכריה, מאז הושבת ממלכות, שהוא כי לא היה עוד מלך בן מלך כאשר היה נדב בן ירבעם, אלה בן בעשה, אחאב בן עמרי, ואחזיהו ליהורם בן אחאב, ויהוא וארבעה בניו ובני בניו, אך ממנו והלאה לא היה מלך יורש עצר מאביו...". קודם לכן אומר האלשך: "ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא. והוא עניין על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון, שהוא כי יהוא עשה נקמת ה' בבית אחאב ואחר כך סופו הוא כי גם ביתו יפקד ויחרב גם הוא, וגם סוף מטיפי דור רביעי של יהוא הוא זכריה שהרגו קבל עם שלום בן יבש, נפל גם הוא ביד מנחם בן גדי, וכן כל הנמשכים אחד אחד".

ה. עלית הנבואה מעל המלוכה: זוהי נקודה אשר התבארה לעיל בענין אלישע (עמוד 17) – שם הבאנו שבזמן אליהו ואלישע חל שינוי גדול לרעה – אם עד אז היה ברור שהנביא צריך ללכת בשעת הצורך אל המלך, בזמן אלישע המצב התהפך, והמלך היה צריך לנדוד אל הנביא. עיין שם.

ו. סוף עידן אליהו ואלישע: נראה לומר שנקודת שבר זאת היא המרכזית, והיא הגורמת לכל הנקודות הקודמות. במלכים ב', יג' מסופר שאלישע חלה את חוליו אשר ימות בו. יואש מלך ישראל בכה ואמר על אלישע את מטבע הלשון שאלישע אמר בהסתלקות אליהו: "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". משמעות הדבר, כפי שמסבירים שם המפרשים, שמסתלק האדם שכל החוזק של ישראל תלוי בו. כשאלישע אמר זאת לאליהו (שם פרק ב') כוונתו הייתה שכל החוזק של ישראל תלוי באליהו ועל כן עם הסתלקותו מסתלק חוזקם של ישראל. אלא שכאמור בפרשה שם אלישע קיבל את כוחו של אליהו, וא"כ בשלב ההוא היה יורש המחזיק את כל כוחם של ישראל. (רואים שאלישע ירש כח זה מאליהו גם בעצם העובדה שיואש אומר את אותו הביטוי עצמו כלפי אלישע). אך הפעם, כשאלישע הסתלק גם הוא מן העולם, אין מחליף! יש להתייחס ברצינות רבה לכך שמלך ישראל בוכה ואומר שכל החוזק של ישראל הולך. זהו מאורע נדיר מאד שמלך בוכה ומקונן^[3]. ברור למלך ישראל שכל כוחה של מלכות ישראל נובע מחיבורה עם הנבואה, וכעת החיבור הזה אובד. זו נקודת שבר למלכות, ועל כך בוכה ואבל מלך ישראל. ובבחינה הזאת של השבר הכללי אנו כבר פוגשים את השבר שקשור לנבואה בישראל וליחסה למלכות.

[1] אמנם בנו של ירבעם – זכריה כן המשיך את אביו, אך מלוכתו נמשכה שישה חודשים, ובמלכים טו', יב' מפורש שזכריה לא היה ראוי למלוך, ומלך רק בשביל לקיים שבועת ה' ליהוא שבני רביעים ימלכו על כסאו, כפי מסבירים שם המפרשים.

[2] מהרש"א חידושי אגדות מסכת פסחים דף פז עמוד ב: "מלכות יהוא היה ע"פ הדבור שהיה נמשח ע"י אלישע וגם בניו נמלכו על פי הדבור כמ"ש הוא דבר ה' אשר דבר אל יהוא בני רבעים ישבו לך על כסא גו' ומלכי ישראל שאחרי זה מלכו מעצמם וע"כ תלה השבת מלכות ישראל בבלה במלכות בית יהוא וזו הנבואה נאמרה על ישראל במלכות ירבעם בן יואש מלך ישראל שגבר במלכותו מאד כמפורש בקרא ומיד אחריו לא מלך בנו רק ו' חדשים ושוב לא היה מלך ע"פ הדבור ואח"כ שלום בן יבש מלך ירח א' ואח"כ מלך מנחם בן תפסח ובא בימיו פול מלך אשור גו' והוא תחלת גלות ישראל"

[3] רלב"ג שמואל ב יט ה - כסה את פניו כי היה בוש מהתפעל כמו זה ההתפעלות החזק כי אין זה מחוק המלכים

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.