שני סוגים של ספרי נביאים

ישנם שני סוגים של ספרים בספרי הנביאים: נביאים ראשונים ונביאים אחרונים.^[1] הגר"א בביאורו על ישעיהו (א' א'): מחלק חילוק רב בין שני סוגי הנביאים הללו. בבואו להסביר מדוע אצל ישעיהו אנו מוצאים את הביטוי "חזון" הוא אומר: "נביאים ראשונים ראו באספלריא המאירה שבאינה מאירה לבד משה רבינו, אבל נביאים אחרונים ראו באינה מאירה שבאינה מאירה, לכן נקראו חוזים..." ומבאר שם נכדו: "... הנביאים הראשונים עלה ראייתם למקום שאין שם גשם ולא דמיון לגשם.., אבל מישעיהו ואילך מצינו שהיה ראייתם דרך העברת דמיון בגשם... וירדה מדרגתם להיקרא נביאים אחרונים". ובמשלי כב' יב אומר: "וכן בנביאים היו במדרגת העיניים שניים: רואה וחוזה, והם נביאים ראשונים ונביאים אחרונים, כי הראשונים ראו באספקלריא המאירה, לכן היו נקראים רואים... ונביאים אחרונים ראו באספקלריא שאינה מאירה, לכן כתיב בנבואתם חזון שהוא תרגום של 'מראה', ופחות ממנו". בעוד החלוקה הזאת עצמה של ספרי הנביאים רווחת ומקובלת, לא תמיד שמים לב עד כמה אלו ממש שתי בחינות שונות של הופעת נבואה, ועד כמה משמעותי ההבדל ביניהם.

כשננסה להשיב על השאלה הפשוטה: מהו הנושא המרכזי שאותו מייעדים אנשי כנסת הגדולה, כותבי ספר יחזקאל, כאשר הם כותבים אותו (וכן בשאר נביאים אחרונים) לדורות עולם, ולעומת זאת מהו הנושא המרכזי בכל אחד מספרי הנביאים הראשונים, יתחיל ההבדל הגדול לצוץ. קל למצוא מהי הנבואה שנצרכה לדורות שביחזקאל. ביחזקאל ימצא כל דור נבואות העוסקות בתוכחת העם, בדרכי הצדק ובקשר לאלוקים, נבואות עתידיות שמציירות לו את האופק, וכדומה. לגבי יחזקאל ושאר הנביאים האחרונים מובן גם מאד מדוע נכללים בקטגוריה של ספרי הנביאים. כל התוכן של הספרים הללו הוא דברי נבואה.

אך יש להבין מהי הנבואה שנצרכה לדורות בספר יהושע. אנו מדפדפים בספר ומוצאים רק סיפורים וקורות דברי הימים של עם ישראל. כמעט שלא מוצאים בספר שום נבואה עתידית. ניתן להבין שכתובים שם סיפורים שחשוב לגדול עליהם ושניתן ללמוד מהם גדולות ונצורות, ומשום כך נוגע ספר זה לכל דורות ישראל, אך היכן נמצאת שם הנבואה שנצרכה לדורות? מה תפקיד יש לנבואה בספר זה שעל שם כך הוא כלול בספרי הנביאים? התשובה הכרחית, וממנה אנו מגיעים להבדל העצום הקיים בין שתי התקופות: תפקיד הנבואה בספר יהושע, ובכלל בנביאים הראשונים הוא עצם זה שכותב הספר כתבו מכוח הנבואה. ברוב רובם של ספרי הנביאים הראשונים אין הם מעבירים לנו נבואות שנאמרו על ידי הנביא לבני דורו, אלא עוסקים בסיפור קורות עם ישראל באותה התקופה (ואדרבא, מתוכן ספרים אלו לא מתחייב שבני דורו ידעו עליהם וקראו אותם. למשל את ספר מלכים כתב ירמיהו שחי רק בסופה של תקופת הספר). הוי אומר שעיקר הנושא של הנבואה שנצרכה לדורות בנביאים הראשונים היא המבט הנבואי על ההיסטוריה הלאומית של עם ישראל בתקופה שבו הם נכתבו. רק בתוך הכותרת הזאת נכללת גם העובדה שהנביאים שכתבו את הספרים הללו, מופיעים גם בעצמם כחלק מן הדמויות הפועלות בהתרחשויות. ספרים אלו קרויים נביאים לא משום שהתוכן הכתוב בהם מורכב מנבואות, שהרי לרוב אין זה כך, אלא הם קרויים נביאים משום שנביאים הם אלו שכתבו אותם. השם ניתן על שם המחבר.

אכן האברבנאל בהקדמתו לנביאים ראשונים אומר שזוהי הסיבה לקריאת ספרים אלו בשם נביאים, ומוסיף שנקראו כך גם משום שעצם הציווי על כתיבת ספר הגיע לנביאים מהקב"ה, ומשום שאת פרטי הסיפורים ומה לכלול בכל ספר ג"כ ידע הנביא המחבר רק ע"י נבואה. מ"מ כל הסיבות הללו הן מצד המחבר. לעומת זאת בספרי הנבואה שמישעיהו ואילך הקרויים "נביאים אחרונים" קיימת גם משמעות נוספת ופשוטה יותר לסיווגים כנביאים: כל עניין ספרים אלו ותוכנם הוא כתיבת הנבואות שאמרו הנביאים.^[2]

ניתן לעמוד על ההבדל בין שני סוגי ספרי הנבואה גם דרך בחינת המחברים שלהם. כפי שמתבאר בגמרא (ב"ב יד:), כל ספר מספרי הנביאים הראשונים נכתב על ידי נביאים אשר חיו באותה התקופה אשר בה עוסק כל ספר. זהו דבר מתאים שהנביא, הכותב את סיפורי התקופה ממבט נבואי, יכיר את אותה התקופה גם בעיני הבשר שלו ויחווה אותה בחייו הרגילים. לעומת זאת את רוב ספרי הנביאים האחרונים חיברו אנשי הכנסת הגדולה אשר לא חיו בתקופה שבה נאמרו הנבואות שבהם. כשנושא הספר הוא נבואות כלל עולמיות ועתידיות דווקא מתאים יותר שייכתב על ידי מי שאינו בן התקופה, ומצידו עיקר המבט ועיקר החשיבות על כתיבת הדברים השייכים לדורות מתוך המאורעות והנבואות.

א"כ, שני סוגים שונים לגמרי של ספרי נבואה לפנינו. העיסוק של ספרי הנביאים הראשונים הוא בחיים הלאומיים של עם ישראל כפי שהם נשקפים מן הפרספקטיבה של הנביאים שכתבו את הספרים, ורק פעמים ספורות מסופר בהם על נבואות שנאמרו על ידי הנביאים. מעובדה זאת עצמה אנו למדים שמלכות ישראל וכל הקשור אליה היא שהיוותה את כל עיסוקם ועניינם של הנביאים בתקופה זאת (יש להדגיש שעיקר הכוונה לצד הנצרך לדורות בנבואה, הנבואה כפי שהיא נגלית לנו בתנ"ך וכפי שרצה הקב"ה שנכיר אותה לדורות עולם, ולא לצד ההיסטורי של הנבואה). לעומת זאת בספרי הנבואה מתקופת הנביאים האחרונים בולט מאד שעיקר מה שהשאירו לנו נביאים אלו לדורות הם אוספים של נבואות. כך בנויים כל ספרי נביאים אלו. כוח הנבואה ניכר כעומד לבדו, וככוח שיש לו בשורה ואמירה לעולם בפני עצמו. משום כך בנביאים הראשונים אנו פוגשים סיפורים. הנושא שלהם הוא מפגש חי ופועם עם האומה בגדלותה וקורותיה, ודרך מפגש זה מרומם אותנו הנביא, כותב הספר, אל הקדושה ואל התורה לדורות עולם. לעומתם, בנביאים האחרונים אנו פוגשים דיבורים. הנושא שלהם הוא כיצד האומה והעולם בכללו אמורים להיות, וכיצד הם עתידים להיות. התעלותנו אל הנשגבות שבספרים אלו היא לא דרך פגישת מצבי חיים עליונים, אלא דרך מפגש עם התכנים שבספרים אלו שנכתבו בתור אידיאלים מופשטים, ושנאמרו לרוב מתוך שלילת מצב החיים אשר הושפל באותם הדורות.

שתי תקופות של נבואה

כאשר נתבונן, נגלה שהחלוקה בין שני סוגי ספרי הנבואה נובעת מחלוקה בסיסית יותר – חלוקה בין שתי תקופות של הנבואה. כל ספרי הנביאים האחרונים (15 במספר) שייכים לנביאים שניבאו כולם בתקופה מאד מסוימת. הם מרוכזים כולם (בערך) משנת 230 לבית הראשון ואילך. יתרה מכך, תקופת הנביאים האחרונים נבדלת מתקופת הנביאים הראשונים בכך שרובם ככולם של הנביאים האחרונים ניבאו בתקופה שבה (על פי העולה מספר מלכים) כמעט ואיננו מוצאים שום מקרה של נביא המשפיע השפעה לאומית משמעותית, כמסופר בנביאים הראשונים^[3], עד שניתן להכליל ולומר שבתקופה זאת המקום המשמעותי והנרחב שתפסו הנביאים בהתרחשות הלאומית של עם ישראל מאז שחר קיומו, כבר אינו קיים. ניתן להגדיר שהנביאים שבספרי הנביאים הראשונים חיו ופעלו במחצית הראשונה של תקופת הבית הראשון, והנביאים שכתבו את ספרי הנביאים האחרונים חיו במחציתה השניה^[4].

ליתר דיוק: תקופת הנביאים האחרונים נפתחת עם עובדיה ויונה אשר חיו כבר בתקופתו של אליהו. זהו זמן ביניים של חפיפה בין התקופות, משום שאליהו ואלישע, מן הנביאים הראשונים, עדיין פועלים בו רבות. אך החל מהנביא הבא בתור – הושע, אליהו ואלישע כבר אינם נמצאים. לכן מות אלישע הוא הקו הכמעט מוחלט שמסמן את התחלת תקופת הנביאים האחרונים. אלישע הוא גם הנביא האחרון שתופס מקום מרכזי בסיפור המסופר בספרי הנביאים הראשונים. ודאי לא מקרה הוא שבבת אחת, בתקופה מסוימת של הנבואה, מופיע פתאום אופי חדש של נבואה, ומשם ואילך זהו האופי היחיד שלה עד סופה. אכן ההתאמה בין שתי סוגי הנבואות לשתי תקופות שונות טמונה בכינוי הנפוץ: "נביאים אחרונים" – אלו נביאים שהופיעו רק בתקופה מאוחרת יותר, לעומת הנביאים הראשונים השייכים לתקופה הראשונה של תופעת הנבואה בעם ישראל. אמנם נראה שמשמעות ההגדרה הזאת שמקורה במשנה בסוטה רחבה יותר. המושג "נביאים ראשונים" מכוון גם לראשוניות אמיתית פנימית ולא רק כרונולוגית, כלומר שדגם הנבואה המופיע בנביאים ראשונים הוא הצורה המקורית והשלימה של הנבואה.

שאלה גדולה היא מדוע באמת לא מצינו בתקופת הנביאים הראשונים פרקים העוסקים בנבואות הנביאים בתור נושא העומד לעצמו. מצינו רק נבואות בודדות, ותמיד אלו נבואות שנכתבו רק כחלק מן ההקשר הכלל ישראלי. וכי לא נצרכו אז נבואות תוכחה לתיקון חטאי העם, או נבואות עתידיות לישראל ולגויים? אם נאמר שהיו נבואות כאלו, אלא שלא נצרכו לדורות, יקשה מזווית אחרת – מדוע, באופן שיטתי, לא נצרכו לדורות נבואות התוכחה של שמואל ויהושע לפחות כמו נבואותיהם של ישעיה וירמיה?

האברבנאל בהקדמתו לנביאים שאל שאלה דומה: הוא שאל מדוע לא צירפו את נבואות הנביאים האחרונים אל תוך הסיפור שבספר מלכים, אך הוא לא התייחס לשאלה הזועקת כיצד באופן גורף כ"כ לא מצינו כמעט שום יחס לנבואה בתור נושא כשלעצמו בתקופת הזוהר של עמ"י, עד תקופת הנביאים האחרונים.

נראה לומר שזהו פשוט אינו הנושא בתקופה הראשונה של הנביאים. תוכן מוסרי איננו מובחן כנושא בפני עצמו במצב השלם של העם, אלא הוא נמשך מתוך ההארה הכללית המופיעה בלאומיות ישראל ובחייהם, ובלוע בה. הקודש בשיאו ובגודלו מופיע בעצם ההתרחשות הלאומית ובמקדש, ואם וכאשר היו תוכחות של הנביאים, הן לעולם לא היוו נושא מובחן ומופרד, אלא חלק מהופעת הקודש הלאומי הכללי. עניין זה דומה להסבר הרב קוק במהלך האידיאות פרק ה', שלמרות שהעולם הבא של היחידים הוא נושא שתמיד קיים בעם, בבית ראשון אין שום מקום לעסוק בו כנושא בפני עצמו, ואין שום צורך לעסוק בו בנפרד משום שהוא בטל כ"שרגא בטיהרא" בפני אבוקת הקודש המופיעה בחיי ישראל עצמם. רק לאחר ירידת האומה, והריחוק ההולך וגובר של חיי ישראל בפועל מן הקדושה, נצרכו נבואות רבות של תוכחה ועיסוק בעתיד כדי להיטיב את דרכי העם.

מכאן ואילך יש לנו לעסוק בתופעה חשובה זאת: יש לבחון מהו המאפיין של כל אחת מהתקופות אשר אליו מתאים סוג הספרים שנכתבו בתקופה זו. לשם כך עלינו לעקוב אחר השלבים השונים שעברה הנבואה החל מראשיתה, ואחר השתלשלותה והקורות אותה בשתי התקופות של הנבואה. נסקור את השלבים הללו מן הזווית של היחס בין הנבואה והמלוכה, ונראה שישנם תהליכים היסטוריים שלמים אשר הקו החורז את כולם הוא שירידתה או עלייתה של הנבואה באה תמיד בהתאמה עם הקשר שלה למלכות ישראל.

[1]הכוונה היא לחלוקה הנפוצה בימינו שעל פיה נביאים אחרונים מתחילים מישעיהו. מקור השם "נביאים ראשונים" הוא במשנה בסוטה מח., ובעמ' ב' שם נחלקו האם הכוונה לנביאים שבימי דוד ושלמה או לכל הנביאים עד תקופת חגי, זכריה ומלאכי. הגמ' שם מסיקה שחגי, זכריה ומלאכי הם נביאים אחרונים.  החלוקה של נביאים ראשונים (עד מלכים כולל) ואחרונים (מישעיהו והלאה) כפי שנהוגה כיום אין מקורה בש"ס. חלוקה זו מקובלת בעם ישראל, והראשון אשר מצאתי רמז לחילוק באופן זה את ספרי הנבואה הוא רס"ג בתחילת מאמר שמיני של האמונות והדעות, שם מכנה בתואר הנביאים האחרונים את אלו שהתנבאו על הגאולה האחרונה, והרי הם הנביאים שמישעיהו ואילך. חלוקת הנביאים לראשונים ואחרונים נמצאת במפורש באברבנאל בהקדמתו לפירוש הנביאים הראשונים. האברבנאל שם גם קורא להם בשם זה, וגם מתייחס אליהם בהרחבה כיחידה בפני עצמה. מקורות נוספים: כסף משנה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז: "שאף על פי שהושע קדים לכל נביאים אחרונים לא ראו חכמים לכותבו במקומו משום דאיידי דזוטר מירכס", הנה הוא מחלק את הנביאים כפי החלוקה הרווחת בימינו. ובמהרש"א חידושי אגדות מסכת ברכות דף לא עמוד א: "ליכא לפרושי נביאים ראשונים דהיינו שאנו קורין נביאים ראשונים דהיינו יהושע שופטים שמואל מלכים". גם המלבי"ם בהקדמתו ליהושע מתייחס לנביאים הראשונים כיחידה בפני עצמה. וראה עוד בציץ אליעזר (חלק יז' סימן ו') שמברך תלמידי חכמים שסיימו כתיבת פירוש על נביאים ראשונים, ואנו למדים מכך שזהו עניין מיוחד של סיום הנביאים הראשונים ויש לשמוח על כך כעין סיום. וראה גם בלבוש יו"ד רפג ה. אך על כולם ראה הגר"א שיובא להלן.

[2] וראה בשיחת הרצי"ה שנדפסה בעיטורי סופרים כרך 114 ושם בעמוד 33 מבדיל באופן דומה בין נביאים ראשונים ונביאים אחרונים: "ישעיה הוא מעין הנביא הראשון אחרי החומש, ויתר הנביאים שקדמו לו הם יותר קשורים לעובדות ההיסטוריות. אך בהמשך גילוי השכינה לאורך הדורות החל ממשה רבינו הוא הראשון".

[3] מלבד שני יוצאי דופן – ישעיהו הנביא וחולדה הנביאה, ונראה בהמשך שאין הם נחשבים על פי חז"ל כנביאים שהיו קשורים למלכות.

[4] כאן המקום להעיר שאמנם בספר מלכים הכלול בנביאים הראשונים מסופר גם על תקופת סוף בית ראשון שהיא תקופת הנביאים האחרונים. הופעתו של סוג חדש של נבואה אינו עומד בניגוד גמור לנבואה מן הסוג הראשון משום שגם המבט הנבואי על לאומיות ישראל בתקופה הזאת, שבה ישראל היה על אדמתו ובית המקדש עמד על תילו, יוצר בנו מפגש חי עם חיי הנצח והקדושה הישראליים. בעניין זה אין הבדל בין שתי התקופות. אך כאמור לעייל מאז תקופת הנביאים האחרונים איננו פוגשים כמעט נביאים בספר מלכים, וזהו הבדל משמעותי בין התקופות. נלך ונברר שהבדל זה בין התקופות הולך ומתהווה במקביל לשוני בחוזק הקשר שבין המלכות לנבואה, אשר שונה מאד בשתי התקופות הללו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.