התקופה השניה: תקופת המעבר בין נביאים ראשונים לאחרונים

טרם שנעבור לתקופת הנביאים האחרונים עצמה, עלינו לעסוק בתת תקופה אשר מהווה את תחילתה של תקופה זו, אך בה עצמה גם נחתמת תקופת הנביאים הראשונים. מיזוג מיוחד זה של התקופות מקנה לתקופת המעבר שם של תקופה בפני עצמה בעלת מאפיינים מיוחדים הנמצאים בה. תקופה זו היא תקופת מעבר אשר יש בה גם מן הנבואה של הנביאים הראשונים וגם מנבואת האחרונים. בתקופה זו פעלו אליהו ואלישע, אחרוני הנביאים הראשונים, אשר בעצם פעלו בו זמנית עת ראשוני הנביאים האחרונים, הלא הם עובדיה ויונה, ואף היו בקשר ישיר עימהם. בתקופתם של ארבעת הנביאים הללו מתרחשים בירורים בכח הנבואה הישראלי, והוא משנה את פניו. ככלל, כפי העולה מהתבוננות על ארבעת הנביאים הללו יחדיו, ניתן לומר שכח הנבואה בתקופה זו עדיין אינו מנותק לחלוטין מן המלכות, שהרי כל ארבעת הנביאים הללו באו במגע עם המלכות, ומאידך הוא הולך ויוצר לו עולם משל עצמו. בתקופה זו נוצר עולם של קדושה ונבואה נשגבות ואידיאליות אשר אינן פועלות כחלק מן ההתרחשות הישראלית, אלא הן קיימות כביכול לעצמן. עיקרה ורובה של פעולת ארבעת הנביאים הללו כנביאים, הוא בפעולה נבואית העומדת לעצמה. המגע שיש בין הנבואה והמלכות נוצר לעיתם רחוקות.

לגבי אופי הנבואה וצורתה כפי שהיא מופיעה אצל אליהו ואלישע הארכנו לעייל. נסכם ונאמר שנבואתם בעיקרה הייתה עסוקה בעולם הקודש והנבואה, ופחות בלאומיות. בזמנם הייתה נשגבות גדולה של קודש אשר התבטאה במופתים רבים ובריבוי גדול של בני נביאים. מכל מקום היה זה עולם של נבואה שקיים כביכול בזכות עצמו ובמנותק מן ההתרחשות הלאומית. כעת יש לצרף את עניינם לעניינה של נבואת עובדיה ויונה. אם אליהו ואלישע מגיעים לתקופת המעבר מן התקופה הראשונה של הנביאים הראשונים, עובדיה ויונה בעצם שייכים לתקופה האחרונה של הנביאים האחרונים, לאחר התמורה העיקרית של כח הנבואה, אלא שהם עדיין שמרו  על קשר וחיבור לעולם הנבואה הראשון.

עובדיה ויונה הם שני הספרים הראשונים (כרונולוגית) של הנביאים האחרונים. [ע"פ סנהדרין לט: עובדיה הנביא הוא עובדיה אשר היה ממונה על בית אחאב. על פי ס"ע ועוד מדרשים יונה הנביא הוא בן האישה הצרפית אשר אותו החיה אליהו]. כפי המבואר לעייל, כתיבת ספרים שתוכנם הוא רק דברי הנביאים היא תופעה חדשה לחלוטין, וספרי עובדיה ויונה הם שיצרו את החידוש הזה. זאת ועוד: ספרי עובדיה ויונה הם כמעט בלעדיים בכך שכל פנייתם היא רק לגויים. בכך הם מהווים ציון דרך בולט וחשוב לדרכה החדשה של נבואת ישראל – מעתה היא מקבלת אופי של נבואה העולמית העולה מעל לגבול ישראל.

בנביא עובדיה עצמו ישנו מימוש מיוחד של החידוש של הנבואה היוצאת מגבול ישראל. ר' צדוק (ישראל קדושים עמוד 60 – 58) אומר שעובדיה אינו יכול באופן מהותי להתנבא לעם ישראל משום שהוא גר, וכל יכולתו ועניינו רק להינבא לאדום משום שהוא ההפוך מהם. הוא מגדיר שעובדיה הוא תופעה חריגה של יכולת נבואה לגר. יש להרחיב בכך ואכמ"ל.

אמנם המיוחד שבשני הנביאים הללו הוא שדווקא הם עצמם, היוצרים את החידוש של הפניה החוצה, הם הנביאים שכל עניינם היה המלחמה העצומה עד כדי מסירות נפש על כח הנבואה של ישראל. זהו מאפיין חשוב של תקופת המעבר -דווקא השינוי לרעה שמתחולל בכוח הנבואה גורם להופעת כוחות גדולים של דרישת הבריאות של הנבואה. עובדיה ויונה נלחמו שניהם על נבואת ישראל. יונה, כמסופר בספרו, נלחם על הצד העקרוני פנימי של הנבואה. הוא היה מוכן למסור את כל עולמו ואפילו את כח נבואתו על מנת שלא תהיה נבואה הפונה לגויים כלומר לאנשי נינוה. עובדיה נלחם על הצד הכי פשוט של הנבואה – להציל את הנביאים עצמם. הוא היה בבית אחאב אשר כל עיסוקו בתקופה זאת היה להשמיד כליל את הנביאים, וכמעט שהצליח בכך. מי שמנע זאת הוא עובדיה, אשר במסירות נפש גמורה, בהיותו בתוך גוב האריות - ממונה על בית אחאב, פעל הפוך לגמרי מן המלכות ועסק בהצלת הנביאים. הוא החביא 100 נביאים במערות. ממילא לא מפתיע לגלות שאצל עובדיה ויונה מצינו תופעה ייחודית בין הנביאים האחרונים: אף שנבואותיהם מופיעות כספרים בפני עצמם, הם היחידים מבין הנביאים האחרונים אשר מצינו שגם באו במגע ישיר עם מלכות ישראל כמסופר בספר מלכים.

יש לשים לב לכך שגם אצל יונה וגם אצל עובדיה המעמד הזה של המלחמה על חיבור הנבואה והקודש אל המלוכה, הוא עצמו הוליד את הינבאותם. אצל יונה זה שמסר את נפשו לעלות לרגל והיה מעולי הרגלים למרות הצו המלכותי והשומרים שהעמידו מלכי ישראל שלא יעלו לרגל, וזה שעשה זאת דווקא כאחד שגר בממלכת ישראל ועולה כל רגל ליהודה, ולא עבר דירה ליהודה, זה מה שנתן לו את רוח הנבואה בשמחת בית השואבה (ילקוט שמעוני יונה תקנ'). אצל עובדיה זה שהחביא את הנביאים, ועשה זאת דווקא כמנהיגו של בית אחאב ובעזרת הרכוש שלקח מבית אחאב, עשה אותו ראוי לנבואה על אף היותו גר (סנהדרין לט). א"כ, דווקא שני הנביאים שיצרו את הדגם של פניית הנבואה החוצה הם הנביאים שכל עולם נבואתם נשאב מהמלחמה על חיבור הקודש והמלכות. בכך הם הטביעו על כל מהלך הנבואה אשר ימשיך משם והלאה את היסוד – נבואת ישראל שייכת רק לישראל ולאומיותו באשר תלך.

ברור ממילא, שנבואותיהם של שני הנביאים הללו, אף שכלפי חוץ עוסקות הן אך ורק באומות העולם, ספוגות הן כל כולן בישראל, ויש להאריך בכך.

שלמות המבט על עניינן של ארבעת הנביאים הללו תיבנה כשנראה את הקשר הגדול שקיים בין ארבעתם. אלישע הוא תלמיד של אליהו, וכל כוחו נשאב ממנו. זה ברור וידוע. אך המפתיע הוא שגם יונה ועובדיה היוו בעצם המשך ישיר לאליהו ואלישע. יונה קיבל את חייו מאליהו. חז"ל מוסרים לנו שיונה היה בן האישה הצרפתית, והוא זה שאותו החיה אליהו. בנוסף, על פי חז"ל יונה היה בן הנביאים אשר שלח אלישע למשוח את יהוא. על עובדיה נאמר (אגדת בראשית פרק נט'): "עשו ביקש אבלו של אביו, שנאמר ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי (בראשית כז מא), ועובדיה כיבד למי שלא היה אביו, שנאמר ויהי עובדיה בדרך והנה אליהו לקראתו ויכרהו ויפול על פניו וגו' (מ"א =מלכים א'= יח ז), אמר הקדוש ברוך הוא יבוא עובדיה שכיבד למי שלא היה אביו, ויפרע מן עשו שבקש מיתתו של אביו". כלומר שעובדיה התייחס לאליהו כאילו היה אביו למרות שנולד במקום הפוך לגמרי לישראל – אצל עשיו. א"כ, שני הפותחים את תקופת הנביאים האחרונים מהווים המשכיות של אליהו המסיים את תקופת הנביאים הראשונים. ארבעת הנביאים הללו יחדיו מהווים כעין יחידה אחת, חוליית חיבור בין שתי התקופות.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.