מיהו מנסח הנבואות – הקב"ה או הנביא?

הנבואה היא תופעה פלאית – בה מגלה אדם בדיבור פיו את דברו ורצונו של מלך מלכי המלכים. דבר ה' 'נרקם' בשמים, בעולמות העליונים, ויורד אל ליבו ומוחו של הנביא. משם עובר הוא לעם ישראל באמצעות דיבורו של הנביא.

שאלה יסודית, הנוגעת להבנת סדרי ירידת דבר ה' לארץ, היא מהו אופן ניסוח דבר ה' במילים ובמשפטים?

בענין זה ניתן לאחוז בשתי אפשרויות שונות:

אפשרות אחת להבנת דרך הופעת הנבואה היא שהקב"ה מאציל אל ליבו של הנביא את הנבואה בתור רעיון כללי בלבד. ה' 'מעביר' לנביא את העניינים העקרוניים של הנבואה, ובעקבות כך אחראי הנביא לנסח במילותיו שלו את החזון שנקלט אצלו.

אפשרות שניה להבנת הנבואה היא שהקב"ה מכניס כל מילה ומילה לפיו של הנביא. לנביא אין כל טביעת אצבע בנבואתו. תפקידו וגדולתו באים לידי ביטוי בעצם היותו ה'צינור' וה'כתובת' של דבר ה' בארץ.

בטרם נעסוק בבירור שתי האפשרויות, נקדים ונדגיש את הברור והפשוט: על פי שתי האפשרויות שהצגנו לגבי ניסוח הנבואה, הדברים שבפי הנביאים הם בודאי דבר ה' באופן מוחלט. דברי הנביאים המצויים לנו כתובים ומנוסחים בהתאם לרצון ה' ביחס לכל מילה ומילה. אף אם הנביא הוא שניסח את המילים והמשפטים, הלא הוא עשה זאת בשליחות הקב"ה, ומתוך סיוע אלוקי שליווה אותו לאורך כל הדרך. כאשר בוחר הקב"ה בנביא להשמיע את דברו בארץ, הרי הוא נותן בכך תוקף ו'חותמת' אלוקי לניסוח של הנביא. כל נביא הוא בעל נפש עליונה אשר הוכנה על ידי הקב"ה לנבואה. דיוננו במאמר זה הוא רק בשאלת אופי הביצוע של השליחות להשמיע את דבר ה' בארץ: האם הקב"ה הכין את נפש הנביא ומינה אותו להיות הכלי המעביר בדיוק את המילים שהושמעו משמים, או שמא הקב"ה הכין את הנביא לשמוע את דבר ה' ולדעת באיזה אופן יש לנסח את הנבואה במילים, כפי גודל נפשו וכפי הסיוע האלוקי שינתן לו לשם כך.

מכאן נעבור לברר מי מבין שתי האפשרויות היא הנכונה.

"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"

ישנה גמרא יסודית מאד הקשורה לענין זה. במסכת סנהדרין (פט, א) נאמר שישנו מדד מרכזי לכך שנביא הוא נביא שקר: אם מספר נביאים מתנבאים בלשון אחד, סימן הוא שנבואתם לא באה מאת ה': "דאמר ר' יצחק: סגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד". לכאורה ניתן ללמוד מגמרא זו שניסוח מילות הנבואה הוא מלאכתו של הנביא; שהרי אם המילים גם הן באות מן השמים, לכאורה אין מניעה מכך שה' ינבא מספר נביאים באותה הלשון, אדרבא, היה ניתן לצפות שדבר ה' האחד יופיע באותה הצורה לכל נביאיו.

אולם באמת אין זו ראיה. גם אם נאמר שהקב"ה מנבא את הנביא במילים מדויקות, ברור שיש לנביא תפקיד נבואה המיוחד לאישיותו המיוחדת, ולאופני גדולתו היחודיים לו. נבואה הנאמרת על ידי נביא מסויים מופיעה באופן מכוון דווקא דרכו. אותו הנביא מהווה 'צינור' ו'שביל' מסויים המתאים לכך שאותה הנבואה תועבר דווקא דרכו. על כן מובן הדבר שהקב"ה משמיע לנביא את הנבואה במילים הייחודיות רק לו, על פי אופיו ותכונותיו. אלו דברי המלבי"ם בעניין זה: "ואם תראה שינוי בין נביא לנביא בסגנון לשונו ומליצותיו, כן היה רצון ה' המנבא אותו לשום דבריו בפיו בסגנון הזה, כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, באשר ההשפעה החלה על הנביאים יש לה גבולות ומדרגות וסדרים ידועים אצל ה' הדובר בם. ורשות בידך לאמר שהם נערכים לפי הכנת הנביא, או שהם משתנים לפי רצון ה' המנבא אותם". ר' שלמה הרכבי (בספרו מאמרי שלמה עמוד 179) מוסיף לבאר מדוע אין הנבואות באותו סגנון: "לפי הנ"ל שכל מראה הנבואה, הלשון, הציור והסגנון, הכל חלק מחלקי הנבואה, והנבואה נמסרת לכל נביא לפי מדרגת הכנתו לקראת קבלת הנבואה, ממילא כמעט אי אפשר לשני אנשים שישוו במדרגה אחת ממש במשקל של מעלה בדיוק. ומוכרח שאחד יהיה קצת משונה, וממילא מוכרח שכבר יהיה איזה שינוי בנוסח, בלשון או במראה".

מעתה יש לבחון בדברי חז"ל מהי האפשרות הנכונה. לשם הבהרת הדברים נקדים ונכתוב כבר כעת – כי רוב ככל הראשונים והאחרונים מלמדים אותנו שהנבואה היא 'מסר' מוחלט משמים, לא רק את העניינים והרעיונות, אלא גם את המילים שומע הנביא משמים ככתבן וכלשונן.

רוב המפרשים: כל מילה בנבואה היא דבר ה'

"רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי" (שמואל ב כג, ב). נסקור בקצרה את הסוברים שמילות הנבואה הואצלו על הנביא מאת הקב"ה.

רש"י

על הגמרא בסנהדרין (פט, א) האומרת שאין שני נביאי אמת מתנבאים ב'סגנון אחד' מפרש רש"י: "'סגנון אחד' – דברי מליצות של רוח הקודש. עולה לכמה נביאים – נכנס בלבם, לזה בלשון זה ולזה בלשון זה, והכל אחד". מבואר בדברי רש"י כי מילות הנבואה מגיעות אל לב הנביא משמים.

הכוזרי

גם מדברי הכוזרי מבואר שאין לנביא כל בחירה וכל טביעת אצבע בדברי הנבואה. אלו דבריו במאמר חמישי (אות כ): "כי דבור הנביאים בעת שלובשת אותם רוח הקודש בכל דבריהם מכוון מן הענין האלהי, ואין לנביא דבר בבחירה מדבריו"[1].

הר"ן

בדרשות הר"ן הדרוש החמישי, אומר: "והתשובה בזה כי הנביא אינו פועל בנבואה כלל מצד בחירת עצמו, לא בעניניה ולא במלותיה, אבל הוא כלי לבד אליה, כמו מראה הזכוכית שתאיר כפי השיעור שיראה בה מן השמש, ויבואהו רוח השם יתברך עם מלות מסודרות מוגבלות, לא שהנביא יעשה מלות לכוונה אשר השיג. הוא מה שאמר דוד (שמואל ב, כג ב) 'רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני'. יאמר כי הדבור ההוא באהו ברוח השם יתברך, ולא כוונת הענין בלבד, ושהוא יחדש המלות הנמשכות לכונה; אבל [=אלא] גם המלות הונחו מאת ה' על לשונו, אין לו בהם בחירה כלל, אבל הוא כלי לבד, יראה בו אור הנבואה, וישמעו ממנו מלות הדבור האלהי".

הרוקח

כמו כן בספר סודי רזיי לבעל הרוקח (חלק ב הלכות הנבואה) אומר: "ולנביא בא הדבור כדפוס לאוזן הנביא, והדיבור כחפץ הבורא, והגא מפיו יוצא... יד ה' הוא הדפוס שביד המלאך ולוקח לו דעתו והוא ישן והוא כאלו ער ומכניס בו רצון הכבוד בלי מחשבה מעורבת". ובהמשך שם: "והמלאכים כשנראים לנביא בדמות אדם רואה לבוש בדים. אבל כשאין רואה דמות אדם אז רואה בלא לבוש כשרפים, וכן דניאל (שם י, ו) 'וגוייתו כתרשיש'.. והמלאך מגיד לנביא פתאום הנבואה הכל, וזהו (תהילים נא, יג) 'ורוח קדשך אל תקח ממני'".

האלשיך

האלשיך אומר (מלכים א, ח): "יש הפרש בין רוח הקדש לנבואה, כי הרוח הקדש אינו יוצא מפיו יתברך כי אם מפי האדם שנותן הוא יתברך את הדברים בפיו, וזה חלק דוד המלך כאומרו 'רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני', לא כן הנבואה כי אם שהדברים יוצאים מפיו יתברך ונכנסים לאזני הנביא, ובחינה זו היוצאת מפיו מן הכח אל הפועל היא קרובה להתקיים מיד". וכן בישעיהו (כח, כט) אומר האלשיך: "'שמוע אמרתי' – היא נבואה שלמעלה מרוח הקדש. והוא כי רוח הקדש היא שבא אל פי הצדיק והוא מדבר, שנאמר (שמואל ב, כג ב) 'רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני'[2]. ונבואה היא שאזן הצדיק שומעת אמרתו יתברך כאשר ישמע אמירות שלמות מהדובר עמו. וזה אומרו: 'אמרתי'".

החיד"א

אלו דברי החיד"א בספרו חומת אנך (שמואל ב, כג): "כי הנה באומרו דוד המלך ע"ה דברים אלו 'לי דיבר צור ישראל' וכו', יחשוב השומע שדוד המלך ע"ה אמר זה לגובה לב ולשבחו ח"ו, לזה הקדים לומר 'רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני'. כלומר, אל יחשדני שומע שאני הוא המדבר וזה יהיה גובה לב. ח"ו לא בי היא. כי רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני'. והדברים היוצאים מפי אינם דברי, רק הדברים יוצאים מעצמם, כי רוח ה' דיבר בי והוא אמר דברים אלו".

המלבי"ם

אלו דברי המלבי"ם (בהקדמה לירמיהו): "ולא לבד שמשרשי הנבואה שהנביא השיג את דברי ה' על אמתתם מבלי יצוייר אצלו שום שגיאה או סכלות או ספק כלל, כי גם הלשון שבו דבר מלאכת הנבואה אל העם, ויופי השיר והמליצה, וגם פרטי המלות שבם כתב את הדברים על ספר, לא המציא משכלו וחכמתו, רק הושמו בפיו ובעטו ברוח ה' עליו, הוא שם דבריו על לשונו ויאמר כה תדבר וכה תכתוב בעט קדש לא תגרע ולא תוסיף, כמו שכתוב: 'ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך את אשר תדבר', ואמר: 'רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני', ואמר 'מפיו יקרא אלי ואני כותב על הספר ובדיו...'".

ר' יהונתן אייבשיץ אומר (יערות דבש ח"א דרוש יג)

"אבל ידוע כי הנביא, נבואתו נתנה לו בקרבו, כדכתיב: 'והיה בלבי כאש בוערת'", והוא מוציאו משם ולחוץ, כדכתיב: 'רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני'. ואינו עושה רק כמעשה כלי בעלמא, שמוציא מפיו מה שניתן בקרבו... ולכך זירזו המקום (לישעיהו) ואמר: הוא דבר הנבואה, תדבר, 'קרא בגרון' – אין לך אלא להוציא בגרון ולחוץ מה שניתן ברוח הקודש בקרבך. ואמר: 'הרם כשופר קולך' – כמו שאין השופר רק מעשה כלי בעלמא, ומה שנופחין בתוכו יוציא רוח דרך הנקב השני, כן אתה אינך משמש אלא מעשה שופר בעלמא...".

הנצי"ב

הנצי"ב נוקט גם הוא בשיטה זו. בספרו עמק הנצי"ב הוא מבאר את דברי הספרי [במדבר מטות א] על מעלת משה משאר נביאים, שכולם נתנבאו בלשון 'כה אמר ה'', ומשה שנתנבא בלשון 'זה הדבר': "והענין וההפרש אשר ביניהם [=בין נבואת 'זה' של משה, לבין 'כה' של שאר הנביאים] הוא לא משום שלשון כה משמע שאין זה דבר ה' בעינו [=באותן המילים] אלא רק היוצא ממכוון דבריו; חלילה לומר כן! דאם כן ניתן רשות להרהר אחר דבר הנביא שלא כיוון בלשונו יפה...".

שיטת הרמח"ל: יש נבואה שהנביא מנסח, אך נבואה שנכתבה לדורות היא מניסוח ה'

הרמח"ל בדרך ה' פרק רביעי אות ח אומר שיש שני סוגים של נבואה: "ואמנם צריך שתדע שהנה בנבואת המתנבאים יבחנו שתי הבחנות: הראשונה – הענין, והשניה – הדבריםם והמילות. וזה: כי הנה יש שישיג הנביא עניין מהעניינים ולא יוגבל לו במילות, אלא יגידהו הנביא במילות כרצונו. ויש שישיגו ענין מוגבל במילות גם כן, כגון נבואותיהםם של ישעיהו, ירמיהו ושאר הנביאים הנכתבות לדורות, שהנה נגבלו מילותיהם בנבואה לכלול עניינים רבים כאחד, וגם בזה תשתנה המליצה כפי הכנת הנביא עצמו ודרכיו וגם ישתוה לטבע לשונו ודרך דיבורו".

לעומת כל אלו, שיטת האברבנאל: הנביא הוא שמנסח את הנבואה

האברבנאל: בהקדמת האברבנאל לירמיהו ניכרת בבירור שיטתו, שעל בחירת מילות הנבואה היה אחראי הנביא: "ואמנם בשלמות והחקוי השני, שהוא בצחות המליצה ושפת יתר, אחשוב אני שלא היה ירמיהו שלם מאד בסדור הדברים ויפוי המליצה, כמו ישעיהו הנביא וגם נביאים אחרים, ומפני זה תמצא בדברי ירמיהו פסוקים רבים שלפי דעת המפרשים כולם יחסרו להם מלה או מלות.

ואני אחשוב שהיתה הסבה בזה היות ירמיהו נער בשנים כשהתחיל בנבואה, ולכן לא היה עדיין שלם בדרכי הלשון ובסדריו וביופי המליצה, ועל זה באמת אמר 'הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי', כי הנה ישעיהו להיותו מזרע המלוכה ונתגדל בחצר בית המלך, ולכן היה דברו ערב ולשונו נאוה, ושאר הנביאים נבאו אחרי שהושלמו בעניני העולם ובעסקיו, ונשאו ונתנו עם בני אדם ולכן ידעו לסדר דבריהם, אמנם ירמיהו היה מן הכהנים אשר בענתות, ובקטנותו קודם שירגיל הדבור וידע מוצאיו ומובאיו באתהו הנבואה, והוכרח לדבר מה שצוהו השם בלשונו הרגיל בו".

המלבי"ם בהקדמתו לירמיהו מתווכח באופן חריף עם האברבנאל. וכפי שנוכחנו לדעת, שיטת האברבנאל היא שיטה יחידית לעומת ראשונים ואחרונים רבים[3].

מסקנה: חלקו של הנביא בנבואתו

ניתן לסכם ולקבוע על פי הראשונים והאחרונים: דבר ה' מגיע לנביא מנוסח ומבואר מפי ה'. לא רק ליבו של הנביא ומחשבתו הם ה'צינור' לחדירת דבר ה' בארץ, אלא אף כוח הדיבור. הכוח המרכזי של האדם, כוח הדיבור, מתעלה אצל הנביא והופך להיות כלי לביטוי דברי השכינה.

ניתן היה לחשוב כי קבלת הנביא את הנבואה בתור 'מוצר מוגמר' שאין לו כל טביעת אצבע בו, ממעטת מחלקו של הנביא בנבואה. אפשר לתפוס זאת כאילו הנביא מיותר – ה' רוצה להודיע את דברו בארץ, ותחת שיברא מילים שינסרו בחלל האוויר (שבוודאי יכל לעשות כן), בוחר הוא בפיו של הנביא בתור ה'רמקול' שלו בארץ.

אולם באמת ההיפך הוא הנכון – כפי שהתבאר לעיל, אף שהנבואה מגיעה לנביא בשלימות, אין היא מגיעה אלא בהתאמה לאישיותו, מעלתו ודרכי התעלותו של אותו הנביא. על כן אין עוד נביא בעולם שיכול להתנבא באותו הסגנון. נמצא שחלקו של הנביא בנבואה גדול מאד, גם בלי שהוא יטול חלק בניסוח הסופי; זאת משום שכל אישיותו של הנביא מהווה כלי מדוייק ומתוכנן לירידת אותה הנבואה לארץ, בסגנונה המסויים. כל נביא אחר היה מקבל נבואה בעלת סגנון שונה. לולא אותו הנביא, לא היו אותן מילות הנבואה שהתקדשו לדורות יורדות לעולם.

[1] ועיין בהקשר שם שמדמה את דיבורו של הנביא למצב בו אדם מת לא מחמת סיבה טבעית כלשהי אלא ברצון ה'. ועיין בקול יהודה שם שמבאר שכוונת הכוזרי היא "כי אין ביד בחירתם מאומה מן הדברים ההם, רק הם כולם שופעים ונובעים על לשונם".

[2] יש לשים לב שהאלשיך מפרש פסוק זה באופן הפוך מהר"ן שהובא לעיל ומן החיד"א והמלבי"ם שיובאו לקמן. על פי הר"ן, החיד"א והמלבי"ם פסוק זה עוסק בתופעת הנבואה, וכוונת הפסוק באמרו: "ומילתו על לשוני" היא שמילות ה' נכנסות כבר באופן שלם ומוגמר אל לב הנביא. אך האלשיך שסובר שאכן כך הוא בנבואה, מפרש שפסוק זה נאמר כדי לתאר את רוח הקודש. על פי האלשיך, כוונת המילים "ומילתו על לשוני" היא שדבר ה' מתנסח במילים על ידי הנביא.

[3] נשמח מאד אם יודיעו לנו על מפרשים נוספים העוסקים בזה, ואם יש עוד האוחזים בשיטתו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.