• א. פתיחה
• ב. "גילגוליו" של הפועל נ.ש.ל.
• ג. "של נעליך" – השלך! "אין לבא אל שער המלך בלבוש שק"
• ד. "של נעליך" – הבדלות מהחומר (כיוון סמלי)
• ה. "של נעליך" – פרישות כהוראת שעה שאיננה תכלית
• ו. "של נעליך" – מעשה שעל ידו יתקדש המקום (לדרכו של "אור-החיים")
• ז. "של נעליך" – כדי להגביר רגישות והתבוננות (שיטות רלב"ג ועוללות-אפריים)
• ח. "של נעליך" – סמל למהלך על טבעי של פסיחה ודילוג (דרכם של בעל-העקידה והאברבנאל)
• ט. "של נעליך" – פתיחת הסגר, הורדתה של יציאת מצרים מעולם המחשבה אל עולם המעשה
• י. "של נעליך" – "אין לך צורך במנעלים"
• יא. סיכום דעות המפרשים

א. פתיחה

מעשה הסרת המנעלים תופס מקום בכמה פרשיות מקראיות, ובעניינים שונים, הנראים רחוקים אלו מאלו, קובעת ההלכה חובה להלך יחפי רגליים.

מהו המכנה המשותף למנהגי האבילות ולעבודת הקודש של הכהנים במקדש ה'? , לחליצת היבמה ולעינוי הנפש ביום הכיפורים? ומה לכל אלו ולשליפת הנעל שבמגילת רות "על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו" וכו', ממנה נלמד קניין החליפין?

על אף שחליצת המנעל מאחדת תחומים מגוונים, אין לייחס לה משמעות זהה בכל אחד מתחומים אלו, ושומה עלינו לעמוד על הסמליות המיוחדת הקשורה בכל ענין וענין.

נקודת המוצא לעיונינו תהיה פרשת "מעמד הסנה" (שמות ג') שבמרכזה ניצב דבר ה' אל משה: "של נעליך מעל רגליך".

פה ירד לעולם, הציווי: "של נעליך", וכל אותו עושר רעיוני הגנוז במעשה סמלי זה.

אומנם קיימת בפרשיה זאת מחלוקת רבתי בין המפרשים, אשר נסובה, בעיקר, על שתי שאלות: א. שאלה דיקדוקית: מהי הוראתה המדוייקת של המילה "של"?

ב. שאלה רעיונית: איזה רעיון מובע באמצעות חליצת המנעל וכיצד הוא נקשר להנמקת התורה: "כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא". (הן לא מצאנו עד כה מקור לכך שקדושת המקום מחייבת חליצת מנעלים. לדוגמא: יעקב אבינו לא הסיר מנעליו בבית אל למרות שהכיר וביטא בפיו: "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלקים, וזה שער השמים").

ב. "גילגוליו" של הפועל נ.ש.ל.

מפרשי המקרא מאוחדים בדעה שהציווי "של נעליך" הינו צורה מקוצרת של "נשל נעליך".

דא עקא שבשלושת המופעים האחרים של הפועל נ.ש.ל. אשר מפרשי התורה נסמכו עליהם בבואם לפרש "של נעליך", אין פועל זה מתפרש בדרך אחת.

תרגום אונקלוס מדגים היטב קןשי זה:

הרי לפניניו ארבעה מופעים לשורש נ.ש.ל. בתורה ובכל אחד מהם מתורגם הפועל באורח שונה, כדרכו של אונקלוס לתרגם ע"פ ההקשר באופן חופשי.

נמצאת אומר שהפועל נ.ש.ל. סובל פירושים שונים, שאף אם הוראתם הכללית קרובה (הסרה, הורדה) משמעותם המדוייקת צריכה בדיקה ועיון, שכן לא הרי השלכה כהרי הסרה, ולא הרי שניהם כהרי פתיחה/ התרה, ולא הרי כל אלו כהרי השמטה.

וכאן נפתח הפתח ליסודה של אותה מחלוקת רבתי בפרשתינו.

 יש מהמפרשים מי שמבין את צוויו של הבורא "של נעליך" כאילו נאמר למשה: "השלך נעליך", ולדבריו יש בנעל עצמה פחיתות וגנאי (במובן הממשי הראלי או במשמעות הסימלית) שחובה להרחיקה ממשה. אחדים מהמפרשים ממאנים לראות בנעל סמל לעניין שלילי ולדרכם הסרת המנעל הינה פעולה המבטאת יראת שמים והכנעה ממש כשם ש"ויסתר משה פניו" או'ת למורא שמים שלו (ואם כן "של נעליך" מתפרש "הסר נעליך" ולא "השלך" או "הרחק").

 גישה עקרונית (שלישית) היא גישתם של הפרשנים שלדידם ליבו של הציווי איננו בהסרת המנעל כי אם בתוצאה הקרובה – המיידית שלה והיא היות הרגל חופשיה ומשוחררת מכל מסגר ומנעול (מנעל...) לשיטה זו נוטה, ככל הנראה, תרגום אונקלוס בתרגמו: "של נעליך" – "שרי סינך", משמע שהיה זה ציווי להתיר את הקשר, לפתוח את המנעול הסוגר על הרגל וכולא אותה קרי הנעל.

ועוד גישה משתקפת בדעתם של מי שהתבוננו על התוצאה הרחוקה, העקיפה, מחליצת הנעל.

לדידם ביקש הבורא לטעת במשה רגישות ותשומת לב, לפקח על כל דרכיו ולהתבונן ביתר שאת בכל אורחותיו, והמחיש לו לקח זה ע"י הצו: "של נעליך". בהיות האדם יחף חזקה עליו שיתבונן היטב היטב בכל מכשול הנקרא בדרכו קטון כגדול. (ולקטגוריה זו של מפרשים אפשר לצרף את הסוברים ש"של נעליך" הוא אמצעי להשגת התכלית הנזכרת באותו פסוק: "אל תקרב הלום").

ולבסוף יש לציין את דעתו יוצאת הדופן של ר' יצחק ערמאה בחיבורו החשוב "עקידת יצחק", הרואה בדברי ה' עידוד וחיזוק למשה, ומתן היתר להלך יחף ללא מורא "כי מלאכיו יצוה לך לשמורך וכל דרכיך... פן תגוף באבן רגליך" וכו'. ולדרכו יתכן לפרש "של" במובן "השמט", פעולה הנעשית אגב אורחא כמעט מבלי משים.

ג. "של נעליך" – השלך! "אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק"

 גישה ראשונה רואה בדבר ה': "של נעליך", הוראה לסילוק פריט הלבוש שאינו הולם את העמידה במקום קדוש, מקום גילוי שכינה. מעין דבריו של זכריה: "הסירו הבגדים הצואים מעליו". יסודה של גישה זו במשנה במסכת ברכות (ס"ב, ע"ב) "... ולא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחומר".

   ומהו אותו קל וחומר ממנו למדה המשנה איסור רקיקה בהר הבית? מתבאר בגמרא: "... מקל וחומר ממנעל, ומה מנעל שאין בו דרך בזיון, אמרה תורה: של נעליך, רקיקה שהיא דרך בזיון, לא כל שכן".

   בהתאם להבנה זו מפרשים רשב"ם ו"חזקוני" ; "של" – "השלך"!, וחזקוני מוסיף ביאור: "... כי פעמים הוא דורס במקום הטינופת".

לשיטתם, אין להבין את דברי הגמרא: "ומה מנעל שאין בו דרך בזיון", כפשוטם, שהרי אמרנו שהנעליים עלולות לדרוך במקום הטינופת ומטעם זה יש להבדל מהן, אלא כוונת הגמרא היא שדריסת רגל המחופה בנעל איננה ע"פ הגדרתה מעשה של ביזיון (ש"אין בו דרך ביזיון") מה שאין כן מעשה הרקיקה נובע כולו מתחושת הסלידה והתיעוב שהאדם חש, וחפץ להשליך תחושה רעה זו מעליו.

דברי רשב"ם וחיזקוני מוצאים את השלמתם בביאורו החודר של בעל "ספר החינוך" שחיבורו הנודע חותר ליישב טעמיהן של המצוות בליבותיהן של תלמידיו, בדרך פדאגוגית – פסיכולוגית. במצווה תקס"ו: "להתקין מקום להפנות בו". מסביר "החינוך": "שנצטוינו כשיצאו חילותינו למלחמה, שנכין וניחד לחיל מקום ידוע, שיהיה שם כל איש יוצא לעשות צרכיו, כדי שלא יעשו צרכיהם בכל מקום ובינות המלונות (= בתי המגורים) כמו שיהיו עושים האומות... שנפשותיהן של ישראל דבקות בשכינה לעולם, וכל שכן במחנה שכולם נקיי – הנפש (כי כל הירא מעבירות שבידו – כבר הלך לו ושב אל הבית) ונשארו הטובים אשר רוח אלקים שוכן בתוכם, וראוי להם לעמוד בנקיות.

נמצאת למד שמאחר והאדם מורכב מגוף ונשמה, אין הנשמה מתעלה בקדושה אלא בעת שהגוף נקי ואף במקומנו, על משה להיבדל תחילה מהלכלוך שדבק בו (במנעליו) כדי לזכות לדבר ה'.

ד. "של נעליך" – הבדלות מהחומר (כיוון סמלי)

בניגוד לסיעת הפשטנים המבקשים לפרש את צווי הבורא כהוראה "טכנית", ישנם מרבותינו הקדמונים שראו בדבר ה' רמז למשה, על דרך המשך והמליצה.

כבר בדברי הזוהר  (פקודי רכ"ב) מצאנו:

"רבי חזקיה פתח ואמר: אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך...

האי קרא אוקמוה דאפריש יה קב"ה מאתתיה בגין לאתדבקא בשכינתא"

(תרגום: פסוק זה העמידוהו (=פרשוהו) שהפרישו הקב"ה מאשתו כדי שידבק בשכינה)

לדברי בזוהר הנזכרים, נמשלה האשה לנעלים וע"פ עקרון דומה נמשלה בבראשית לט', ו ל"לחם אשר הוא אוכל", כשכוונת שני משלים אלו לדמות את האשה לכל מה שנמצא תדיר עם האדם ומסייע לו בקיומו ובעמידתו. (ובמאמר חז"ל אחר נכללו שתי הוראות אלה כאחת: "... לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו ?!".

ב"תורה והמצוה למלבי"ם (ובדומה ב"כלי יקר") מתבאר הצווי על הפרישה באורח שונה.

לא האישה היא הנמשלת לנעל, כי אם גופו של האדם, חומריותו, הוא המלביש את הנשמה (כנעל הסוגרת על הרגל) ומאפשר לה להלך בעולם – הזה בלא שתזדהם ותנזק. מפחיתויות החומר: "... שהגויה (וו בחריק) נקראת בשם של נעל שעל רגלי הנשמה הרוחנית, שאי אפשר לנשמה לעמוד בעולם הגופים שהוא מלא רפש וטיט המזיקים לרוחניותה, בלא הגוף החומרי שהוא ידרוך בנעלים, בטיט היון העולם החומרי, ושישמור את הנפש בל יטנפו רגליה בלכלוך העולם הזה".

בהתאם לכוון פרשני זה, מסביר ר' אפרים (מראשוני אשכנז) את הסיבה לכך שיהושע נצטוה ע"י המלאך: "של נעליך" (האחת) בעוד שמשה נצטוה "של נעליך" (השתים) "ויש מי שפירש, שה' יתברך רצה שמשה ישלול ממנו כל החומריות, כמו שאמר לו: ואתה פה עמוד עמדי, ולזה הזהירו ואמר לו: של נעליך, אבל ליהושע לא רצה ה' שישלול עצמו כ"כ מן החומריות, ולכן אמר לו: של נעליך.

(וראה ב"כלי יקר": "... ולכך אמר כנותן טעם: כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש, ושם מקום מורה על המדריגה, ואמר: כי המדרגה אשר אתה עומד בה היא שאפילו חלק האדמה שבך קודש הוא").

בספר "מנחה בלולה" כולל ומבאר: "של נעליך מלשון גן נעול (על דרך האמור בשיר - השירים ד', יב) רצונו (כוונתו ע.ל.) שבר כל המסגרות והסיבות המונעות אותך לנבואה, שזה שיתוף שם רגל רצוני סיבה, כמו: ויברך ה' אותך לרגלי".        

בסיכום ניתן לומר שבעלי הגישה הסימלית סבורים שהפרישות הינה חיובית והכרחית, וע"מ שמשה יוכל להתדבק בשכינה עליו להבדל מחיי החומר.

ה. "של נעליך" – פרישות כהוראת שעה שאיננה תכלית

כוון הנראה כמנוגד לאמור לעיל' מוצאים אנו בפרוש ר' אפרים על התורה אשר מונה טעמים שונים להבדל שבין הציווי למשה – "של נעליך", והציווי ליהושע – "של נעליך".

בפירוש החמישי המובא בחיבורו נאמר: "ועוד יש מי שפירש, לפי שמשה לא דיבר אליו ה' יתברך עמו מקודם לכן, וזאת הייתה תחילת נבואתו, לכך הוצרך לומר לו: "של נעליך", לפי שלא היה רגיל קודם לכן לדבר עם השכינה, אבל יהושע דבר עמו ה' פעמים רבות, וכבר השיג מעלת הנבואה, לא הוצרך לומר לו כי אם "של נעלך".

בדומה לזה מובא בילקוט הראובני בתחילת חומש ויקרא (מתורגם מהזוהר) "למה אל"ף (שבמילה "ויקרא") זעירא? משום דמשה היה שלם בכל צד, רק חסרון מעט היה לו לפי שפירש מאשתו".

העולה מכאן היא שהפרישות מן האישה אינה נחשבת למעלה, וצורך ההבדלות המוחלטת מן החומר נבע מ"טירונותו" של משה בנבואה. (וב"פחיתות" זו גנוזה גם מעלתן היחודית של גדול הנביאים, שדווקא הוא לעוצם דבקותו בה' והשגותיו המושלמות בנבואה, הוצרך להבדל מחיי אישות כדי להיות מוכן בכל עת לקבלת נבואה. ואמנם אין בזה סתירה למובא ברבנו אפרים, שכן שם מדובר על רמז שרמז לו ה' למשה להבדל מכל ענייני החומר כהוראת שעה ומפאת היותו "טירון בנבואה", ואילו הזוהר מתייחס  לפרישה מאישות בפרט, ודוק'.)    

גם בפירוש רמב"ן על התורה ניתן לזהות "עקבות" לגישה זו. אמנם את השלת המנעלים הוא מבאר בדומה לשרות הכהנים במקדש יחפי רגליים מפאת קדושת המקום, ואף כאן: "נתקדש כל ההר ברדת השכינה במתן תורה, ואסור בנעילת הסנדל", ברם בבואו לנמק את ההגבלה: "אל תקרב הלום" הוא מעיר: "לא הגיע (משה ע.ל.) עדיין למעלתו הגדולה בנבואה, כי בהר סיני ניגש אל הערפל אשר שם האלקים, וכן ענין הסתרת הפנים ("ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים") שעדיין לא עלה למה שנאמר בו: ותמונת ה' יביט".

דומה שהרמב"ן אינו מעיר כאן הערה היסטורית – כרונולוגית גרידא, ואין מבוקשו להעמידנו על כך שטרם הגיע משה רבנו חרום מעלתו אשר בה יקרב אל הקודש פנימה וידבר עמו ה' כ"דבר איש אל רעהו". אשר חפץ רמב"ן לרמוז לנו הוא, שכדי שמשה יהא ראוי להתדבק בשכינה ולהכנס במחיצה עליונה, עליו לסגת לאחוריו תחילה, להאחז ברתת של יראת הרוממות ולראות עצמו כמי שאינו כדאי והגון ל"הביט אל האלוקים". ידוע הוא אותו מעשה בתלמיד שרבו הסמיכו בסמיכת חכמים והועידו להורות הלכה בישראל. אמר התלמיד לרבו: "רבי! מתיירא אני מכובד משאה של ההוראה, שאם שגיתי, חלילה, נמצאתי מכשיל את הרבים בעבירה", והרב השיב לו מיניה וביה: "אלא מי יורה לנו, מי שאינו ירא ?!". הא למדת שההכשרה המעולה ביותר להכנס בעול ההוראה היא דווקא הרתיעה הטבעית מן האחריות הכבדה שהיא עומסת על שכמו של הרב. והוא הדין והיא המידה בנידון דידן. על מנת להגיע למדרגת "ותמונת ה' יביט" צריך משה , תחילה, להסתיר פניו מיראת האלוקים. (ואולי משום כך, במעמד הסנה נאמר: "כי ירא מהביט אל האלוקים", שהוא מידת הדין, ואילו בעקבות התדבקותו של משה בשכינה, נאמר: "ותמונת ה' יביט", במידת הרחמים. עוד מן הראוי לצרף לכאן "מנהג ישראל תורה" לכסות את העיניים בעת אמירת: "שמע ישראל", שכן פסוק זה הינו קבלת "עול מלכות שמים" שהיא בחינת היראה הקודמת לאהבה, ותיכף ל"שמע" אנו ממשיכים בסדר התורה: "ואהבת את ה' אלוקיך").

ו. "של נעליך" – מעשה שעל ידו יתקדש המקום (לדרכו של "אור – החיים")

רבי חיים בן עטר בעל "אור החיים" מעלה תמיהה חדשה בפרשתנו, שלא עוררו שאר המפרשים.

מדוע הקדים ה' לצוות את משה שלא יקרב אל מקום הסנה לפני שצווהו להתבדל ממנעליו "מכשול שכבר הוא נתון בו, שהוא עומד בנעלו על אדמת קודש"?

תשובתו בצידו, מפני שהתורה תקדים תמיד את הפרישה מעבירה (מצוות לא – תעשה) לעשיית מצוה (בקום עשה), ולדוגמא: "ושמרתם ועשיתם" – שמירה מעבור על מצוות לא – תעשה, ועשיית מצוות עשה. אף כאן, ראשית יש להזהיר את משה לבל יכשל בקריבה למקום הקודש, ורק אח"כ ניתן לצוותו לתת כבוד לה' ע"י השלת מנעליו.

מדברי "אור החיים" אפשר להסיק שעצם העמידה במנעלים אינה מבזה או מחללת את קדושת המקום (שאם לא כן היה ה' מזהירו בלשון "לא תעשה" : "אל תעמוד במנעליך" וכיו"ב) אלא שהסרתם היא מעשה חיובי של מתן כבוד לה' ויחס של קדושה שיאפשר לשכינה לדבר עימו. המרווח בדרך זו הוא דיוק לשונה של הגמרא שהובאה לעיל' (ברכות סב') "ומה מנעלו שאין בו דרך ביזיון, אמרה תורה: של נעליך", רקיקה... לא כל שכן", ש"אור - החיים" יפרש כפשוטו.

בהמשך דבריו מקשה אוה"ח: "למה לא קרא אליו קוד שיעמוד במקום קדוש, לבל יקרב בנעלו... על אדמת קודש?" שתי תשובות באמתחתו לקושיא זו. הראשונה שבהן קרובה למה שבארנו בדברי רמב"ן. והשניה, שהיא מעניינינו: "...עוד אפשר לומר שלא נתקדש המקום שבו עמד עד אח"כ, והטעם שכשרצה ה' לדבר עימו שם במקום עמידתו, רצה לקדשו והזהירו קודם. ואולי כי לזה דקדק לומר תיבת "הוא"... נתכוין... לומר ולא היה קודם".

מתשובה זו משתקפת היטב שיטתו של "אור – החיים" שהקדושה היא ביסודה יחס האדם אל הקודש (אמנם בהתאם להנחיה אלוקית) ובמהופך לגישתו של רמב"ן שהובאה למעלה: "כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה", ממהנה משתמע שקדושת המקום קדמה לציווי "של נעליך" וגרמה לה, סבור אוה"ח שכל עוד לא הסיר משה את מנעליו אין מקום לקדושה שתחול. נמצא, איפא, שהסרת המנעלים היא הסיבה ורדת הקדושה המסובב ממנה.

בפרפראזה על דברי הגמרא: "לא, האדם מכבד את מקומו", יגרוס בעל אוה"ח: "לא המקום מקדש את האדם, האדם מקדש את מקומו". וכך יתבאר הפסוק לשיטתו: "אל תקרב הלום" – אין לך צורך לקרב הלום כדי לזכות לגילוי שכינה, "של נעליך... כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" - "אתה המבוקש, ועמידתך (באופן הנאות) היא שתקדש את המקום ותעשה אותו ראוי להתגלות של ה'". דברים אלו זכורים לנו היטב מתוכחות הנביאים על סילוק השכינה בעוונות ישראל, ובמיוחד מפנייתו של ירמיה לעם: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר: היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" שנתבארה ע"י מלבי"ם כדלקמן: "אל תאמרו כי "היכל ה'" הוא "היכל ה'", רצונו לומר: אל תחשבו שמצד שהוא היכל ה' ונבנה לשם ה' על ידי כך הוא היכלו... וישכון בו. לא כו! כי "היכל ה' המה", רצה לומר: דרכיכם ומעלליכם הטובים הם היכל ה' ועל ידם ישכון שם בקודש".

ובניסוח נגאטיבי של המשורר אסף בתהילים: "ויטוש משכן שילה, אהל שכן באדם".

ז. "של נעליך" – כדי להגביר רגישות והתבוננות (שיטות רלב"ג ועוללות אפרים)

עד כה נוחכנו לדעת שיש מהמפרשים אשר רואים את הציווי של "של נעליך" כסילוק הפחיתות או כהסרת המונעים, ויש מהם השומע כאן קריאה להתקדשות ע"י מעשה השלה, עוד לפנינו מרבותינו הקדמונים אשר לדידם לא הסרת המנעל היא עיקרו של הציווי, כי אם תוצאתה. בהיות האדם נעול במנעליו שמור מן המזיקים בכל אשר תדרוך כף רגלו, עדיין יצטרך להשמר מפגיעתם של גורמים העלולים להזיק לו באין יכולת בנעל להציל מהם, כגון: אבן גדולה או קורת עץ וכיו"ב. אי לכך כשהאדם מסיר את מנעליו, נדרשת ממנו רמה גבוהה יותר של פיקוח, תשומת – לב והתבוננות, על כל צעד ושעל בו יהלך.

ומן המל אל הנמשל. מעמד הסנה מהוה בו זמנית גם מעמד הקדשתו של משה לנביא, וגם מעמד הטלת המשימה להוציא את בני ישראל ממצרים. והנה בדבריהם של רלב"ג (רבי לוי בן גרשום מחכמי ברובנס בשלהי המאה ה- 13 ובמחצית המאה ה-14 למניינים) ושל ר' שלמה אפרים מלונטשיץ (מחבר "כלי- יקר" על התורה) בספרו "עוללות אפרים", ראינו הבנה מחודשת בציווי "של נעליך". לדברי שניהם מטרתו של הציווי לעורר את משה רבינו על הצורך להתבונן היטב ולפקח על כל צעדיו לבל יכשל ולו במכשול קטן. אלא שהריאשון (רלב"ג) מסב את ההנחיה האלוקית על מראה הנבואה, וכתגובה לסקרנותו של משה – "וירא ה' כי סר לראות", נאמר לו: "של נעליך" כלומר, תן דעתך לכל פרט ופרט מן "המראה הגדול הזה". ולעומתו "העוללות - אפרים" מבין, שציווי זה נקשר לא במראה הנבואה, כי אם בהטלת השליחות להוצאת העם ממצרים, ועול הנהגת הציבור. "ומטעם זה נאמר לקדושים אשר בארץ, למשה ויהושע: 'של נעליך מעל רגליך' כי המקום אשר הם עומדים עליו אדמת קודש הוא, כי בכל מקום שהם, שם השכינה עמהם, וראוי להם לדקדק בכל שגיאה קטנה באופן שיהיו רגליהם רגל ישרה".

גם הוראת המילה "מקום" בהנמקת הציווי: "כי המקום אשרר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא" משתנה מדברי רלב"ג לדברי עוללות אפרים. רלב"ג יפרש אותה בהוראה מושאלת מקום הינו מדריגה רוחנית ובהקשר שלנו השגה נבואית. לעומתו יפרש "עוללות – אפרים": "מקום" – מקום פיזי, וכאותם דברים אשר היו שגורים בפיו של רבי מאיר כמובא במסכת ברכות: "גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת דרכי ולשקוד על דלתי תורתי, נצור תורתי בלבבך, ונגד עיניך תהיה יראתי, שמור פיך מכל חטא, וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועוון, ואני אהיה עמך בכל מקום".

ח. "של נעליך" – סמל למהלך על-טבעי של פסיחה ודילוג (דרכם של בעל העקידה והאברבנל)

בדומה לרלב"ג ול"עוללות אפריים" שהבינו את דבר ה' למשה כהנחיה שהמוקד שלה: הנרמז במצב היחפנות, גם שני בני דור גירוש ספרד, רבי יצחק ערמאה בעל "עקידת-יצחק", ורבי יצחק אברבנאל, מיחסים סימליות ליחפנות.

ברם, בעוד שהללו פירשו את המעשה הסימלי כהנחיה פרטית למשה רבנו ("התבונן", "בחן את צעדיך בקפידה") "מפענחים" העקידה והאברבנאל את היחפנות כסמל לאופיה ולמהותה של גאולת מצריים.

עקידת יצחק: "...כי המנהג הטבעי הוא לעשות המנעל כפי מידת הרגל, לא הרגל לפי המנעל... והוא כנוי נכבד לכל העניינים הטבעיים שמנהגם שימשיכו המסובבים אחר טבע הסיבות ומדתן, לא שימצאו הסיבות לפי טבע המסובבים. ולפי שבזאת ההנהגה העליונה (=יציאת מצרים ע.ל.) על הרוב יתהוו ויתחדשו הסיבות הקרובות לצורך המסובבים ולא יקווה בה אל שימשכו המסובבים מהסיבות הטבעיות הקדומות... לזה אמר לו: של נעליך... כלומר: צא מאיצטגנינותיך והעתק מדעותך במה שתחשוב שחויב להיות המנעלים, שהם המסובבים, ל(פי) מידת הרגלים, שהם הסיבות, כי המקום והמדריגה אשר אתה עומד שם עכשיו, אדמת קודש הוא משידרכו שם בנעלים. אבל שם יעשו ויתחדשו הסיבות בעבור המסובבים".

אברבנאל: "...והנה משה רבנו עליו השלום בראותו זה היה סר לראות סבתו, והיה מבקש בדבר סיבות טבעיות מסודרות, ועל זה אמר לו יתברך: של נעליך מעל רגליך, כי הנעלים הם רמז למחשבות האנושיות הגשמיות שהיה משה יושב ודורש לדעת סיבות הגלות והגאולה כפי הסברה השיכלית, והודיעו יתברך כי אותן מחשבות היו בילתי מועילות... כי הנה הדבר ההוא השגחיי, אלקי, והם יהיו ניצולים מאויבהם על דרך פלא".

מהלך הטבע קרוי הליכה וכדוגמא: "...הנני הולך בדרך כל הארץ, כך מנהגו של עולם. ואילו מהלך ניסי קרוי דילוג או פסיחה וכדברי ישעיה: כצפורים עפות, כן יגן ה' על ירושלים, גנון והציל פסוח והמליט". כדי להלך האדם יוצר כלי עזר והוא המנעל. ובזמן שאין נדרשת הליכה, שם הנעל מיותרת, והאדם עומד יחף ואינו חסר דבר.

דבריו של בעל העקידה נקשרים יפה בפרושו של אבן- עזרא לפסוק: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". כשכנוי הרמז "זה" מוסב על מצוות ליל הסדר: פסח מצה ומרור: "אמר ר' מרינוס (ר' יונה אבן ג'נאח, מראשוני המדקדקים) פירוש בעבור זה הוא ראוי להיותו הפוך: זה בעבור שעשה ה' לי... ולפי דעתי טעם הפסוק הפך מחשבתו, כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה, רק פירוש בעבור זה, בעבור זאת העבודה... שהוא תחילת המצוות שצוה לנו ה', עשה לנו ה' אותות עד שהוציאנו ממצרים".

אבן –עזרא מעמידנו על אותו יסוד שמצאנוהו בדבריו של בעל העקידה. לא מאחר ועשה ה' לנו נסים ביציאת מצרים אנו אוכלים פסח מצה ומרור לזכרון (כדברי אבן- ג'נאח "זה בעבור שעשה ה' לי") אלא להיפך! כדי שנדבק בו יתברך בעשיית רצונו וקיום מצוותיו, חידש הבורא פלאות היוצאים מגדרי הטבע והם ניסי יציאת מצרים. נמצא, לדבריו, המצוות הם הסיבה וניסי ה' – המסובבים על ידה, ולא להיפך.

יותר מכל מלבוש אחר עשויה הנעל לפי מידת האיברים במדויק. (שאר המלבושים עשויים להעשות רחבים מכפי מידת איברי האדם, מרווחים, אווריריים, מה שאין כן המנעלים) הסרת המנעל ממחישה, איפא, שהטבע אינו מכתיב כי אם מוכתב, כחומר ביד יוצרו המהפכו לפי רצונו בעבור עם סגולתו ובעבור בחיריו.

ט. "של נעליך" – פתיחת הסגר , הורדתה של יציאת מצריים מעולם המחשבה אל עולם המעשה (לדרכו של האברבנאל)

מתוך דבריו של אברבנאל על אודות מה שנאמר ליהושע טרם כיבוש יריחו: "של נעלך", שהיה יהושע טרוד בכיבוש עיר זו ולפיכך נאמר לו בלשון יחיד "נעלך", אנו לומדים שיטנ נוספת במה שנאמר למשה: "של נעליך". מבין השיטין עולה הקריאה לפתיחת הסגר (הא הידוע) שהתרת רצועות המנעל משמשת לה כציור מוחשי.

על יריחו העיר מעיד הכתוב: "ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל, אין יוצא ואין בא".

ומצרים, אף היא, הייתה אחד המקומות הנעולים ביותר בעולם, ונרמז בשמה מצר ים. בנביאים מצוי שמה הסיפרותי-פיוטי של מצרים, "מצור", שם המצביע על מהות. והנה, בעוד שכיבושה של יריחו היה לשעה ופתיחת "מנעולה של ארץ ישראל" איפשרה כיבושה בידי יהושע, אך קדושת הארץ קדשה לשעתה ולא לעתיד לבא", ופקעה עם החורבן. הרי יציאת מצרים היא יציאה מוחלטת לא שיור ולעולמי עולמים, כלשון התפילה: "ויוצא את עמו ישראל מתוכם, לחרות עולם".

כמה טרחה התורה להדגיש באוזנינו שאין מהלך של שיבה למצרים, ושכל מחשבה לחזור שמה, כמוה כמרד וכמעל בה'. ומלך ישראל מוזהר: "ולא ישיב את העם מצרימה" אפילו "למען הרבות סוס", למטרה כללית גרידא.

כיבוש הארץ שראשיתו בכבוש יריחו הוא בבחינת שחרור המנעל (המנעול) האחד, פתיחה חלקית "לשעתה ולא לעתיד לבא".

יציאת מצרים, לעומתו, היא בבחינת הסרת הסגר באופן מוחלט ולנצח- "של נעליך" השתים "של נעליך", אם נלך בעקבות הנשמע מדברי אברבנאל, יתפרש: "התר (רצועות) נעליך" (כתרגום אונקלוס: "שרי סינך")

מיסודו של רמב"ן בפרושו לתורה (על הפסוק: "ואני נתתי לך שכם אחד... אשר לקחתי... בחרבי ובקשתי") מתבאר, שמעשה סמלי שעושה נביא ע"פ צווי אלקי, אינו נועד רק כדי להמחיש באופן ויזואלי ולחזק את הרושם בלב השומעים (הרואים) כי אם המעשה הסמלי הוא ראשית התממשותה בפועל של "גזירת עירין קדישין". עד שלא נעשה מעשה, יש ובשוב רשע מרשעו, שב ה' ונחם על הרעה אשר דיבר ה' לעשות לו. ואולם מעת שהנביא עושה מעשה סמלי, שוב אין דרך להשיב את הנעשה, משנפתח הפתח. ואף בראשיתם של מהליך הגאולה, יציאת מצרים וכיבוש ארץ ישראל, ציוה הקב"ה את הנביא לעשות מעשה סימלי, שעל ידו תקבע ותחלט פתיחת המיצרים ותסלל הדרך בפני עם ישראך בפועל ממש.

י. "של נעליך" – "אין לך צורך במנעלים"

בעל "עקידת-יצחק" אינו מסתפק בביאור ההגותי-פילוסופי שלו למשמעות הקריאה "של נעליך", ובהמשך דבריו הוא משמיענו פרוש נוסף, קרוב יותר לדרך הפשט: "וזה שנעילת המנעלים בכלל כל המלבושים והתיקונים, הנה הם עניינים הכרחיים עשאום האנשים להגן עליהם מהנזקים המזומנים להם פן תגוף באבן רגלם או פן יקבלו נזק מהקור או החום... אמנם השרידים הניגשים אל ה' אינם צריכים לדבר מזה כי תורתם ושלמות צורתם משמרתם כמו שנאמר: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך".

פרוש זה הפוך וקוטבי לפרושם של רלב"ג ועוללות-אפרים שלדידם חשיפת הרגל נועדה לעורר את משה לחובת הפיקוח והשמירה המוטלת עליו, בעוד שלדעתו של בעל העקידה הורהו ה' בהשלת המנעל שגם כי ילך בגיא צלמות לא ירא רע וה' יגן בעדו וישמור רגליו מלכד.

לדרכו של העקידה מנע ה' את משה מקרב אל הסנה מפני שרצה ללמדו שגם מבשרו יחזה אלוק', באשר הוא עצמו עומד במעמד הקודש ולא תאונה אליו רעה, ממש כשם שהסנה הבוער באש איננו אוכל. "אל תקרב הלום" משמעו, איפא, אין לך צורך לסור ולהתבונן מדוע לא יבער הסנה, "של נעליך... כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא", מתוך התבוננות פנימית תבין ותשכיל.

"של נעליך" יתפרש, לפי זה, בדומה למה שנאמר בעוזה אשר שלח ידו לאחוז בארון ולמנוע נפילתו: "ויכהו שם האלקים על השל" שמתרגמו יונתן בן עוזיאל: "על דאישתלי",שעניינו שכחה ושגגה. משה רשאי להסיח דעתו ממנעליו שכן בעומדו על אדמת הקדש קרי בהיותו במעלה עליונה של קדושה, הוא שמור ועומד.

יא. סיכום דעות המפרשים

על מנת להקל על המעיין נערוך בטבלה את דברי המפרשים בהתאם לדברי הכתוב:

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.