להיכן מכוונים נרות המנורה?
פרשתנו נפתחת עם מילות הפסוק הפונה אל אהרן הכהן "בהעלותך אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח ב).
אך כבר עם פתיחת הפרשה צצה תמיהה על מילות הפסוק - כיצד שבעה נרות מאירים "אל מול פני המנורה", הרי שבעת הנרות הם על גוף המנורה עצמה? אלא, מתרץ רש"י – "אל מול" - הכוונה לנר האמצעי, שאינו בטור הקנים אלא בגוף של מנורה. כלומר, הקנה האמצעי הוא לא קנה, אלא הוא חלק מגוף המנורה ולכן הנרות צריכים להאיר אל עבר הקנה האמצעי. ופתילתם של הנרות לא תיטה כלפי קדימה, אלא לכיוונו של הנר האמצעי.
ממשיך הפסוק ואומר "יאירו שבעת הנרות" – שעל ששה קנים. שלושה מזרחיים פונים אל מול האמצעי, וכן שלושת הנרות המערבים פונים אל מול האמצעי. הכל ברור, חוץ מדבר אחד. אין אלו שבעה נרות שפונים, אלא שישה!
זו קושיית כל המפרשים: היה צריך להיות כתוב "אל מול פני המנורה" – שזה הנר האמצעי – יאירו ששת הנרות שמשני צדדיו!
נביא תירוץ אחד – דרך הרמז, בו יתבאר ענינה של הקושיה, וגם ההשלכה על חיינו אנו, שהרי זו גם דרך הרמז:
דרך הרמז: (פרד"ס - פשט, דרש, רמז, סוד, העיקר זה פשט וסוד, מצטרפים רמז ודרש). לכאורה ברוח הפשט: כל עניין הנרות אינו קשור אלינו, כי כעת אין מקדש ומנורה, וגם כשיבנה, כנראה שרובנו לא נדליק, ואם כך זה לא נוגע לנו.
אך בדרך הרמז- זה כן נוגע לנו. ולמה? כי בפסוק נאמר "אל מול פני המנורה יאירו ששת או שבעת, הנרות". כלומר לא כל נר הוא לחוד, אלא כל הנרות הם מאוחדים אל הנר המרכזי. ואף כי למעשה לא נדליק את נרות המנורה, בכל זאת צריך למצוא את נקודת החיבור שלנו אל המנורה ונרותיה.
כדברי הרמב"ן באיגרתו: כל מה שאתה לומד בתורה, תחפש איך זה מוסיף לך יראת שמים? איך זה מוסיף לך קדושה? שלא ייווצר לימוד מרוחק, חסר קשר.
חיבור למרכז מאחד
ומה הרמז הנלמד מהפסוק "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"? לכאורה זה פרט הלכתי. אך זו מחשבה מוטעית – התורה מדגישה לנו שזה דבר מרכזי-עולמי. המצווה היא להדליק, אך בתנאי "שאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", כלומר כל הנרות ללא יוצא מן הכלל. זה הכרחי.
הכרח זה, ממחיש לנו את הצורך לאחד, לאחד את היהודים כולם. כיון שכל יהודי הוא נר, על כן הוא מאיר אור מיוחד, "נר ד' נשמת אדם". כמו כן, כל נשמה היא מיוחדת, וכל אדם הוא נר אחר. מיליארדים של אנשים וכולם שונים ומשונים - מה שגורם פילוגים וויכוחים. ולכן צריך איחוד.
איחוד ששומר על הייחוד. לא אבוקה כמו נר הבדלה, אלא נר, נר, לחוד, כמו נרות חנוכה. אבל צריך להיות מאוחדים. כל אחד במסילה משלו ויחדיו מאוחדים בגיוון. כך גם פה, יש הרבה נרות פרטיים, אך הם צריכים להיות פונים לאמצע, למרכז המאחד.
פירוש דומה, מדבר על הערך של ריבוי המדעים של היצירה, של הספרות ושאר סוגי המדע והמחקר. מרן הרב קוק, כתב על כך רבות, שיש ביד המדעים כח הרס רב, אך גם כח להצמיח אם הם מכוונים למטרה אחת – לעבוד את ה'. וכאשר הם מחוברים למנורה, אל המרכז הטוב, אז הם יביאו טוב.
כיצד יוצרים איחוד?
אגב זה, גם אהרן הכהן היה זה שחבר את הניצים והרבים אל שורש השלום. שהרי אהרון הכהן היה עושה את עבודת השלום - גם אוהב שלום וגם רודף שלום. וכל שבטי ישראל על ליבו, מחוברים באהבתו.
גם באיגרות הרא"יה מובא נושא המדבר על 'עבודת השלום'. דהיינו, יש הרבה דעות, מוכרח להיות שלום בין כל הדעות. אבל לא שלום וותרני, אלא אדרבא, שלום אמיתי. אך איך עושים שלום אמיתי? בזה שמבינים שבכל הדעות יש שורש אחד משותף, כמו בלימוד גמרא. כל התנאים, כל האמוראים שחולקים, יש להם חלק משותף וחלק מתחלק. כמו עץ, יש גזע אחד והרבה ענפים מסתעפים.
אז איך עושים את השלום? – מתחברים אל השורש האחד. "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו". במרום יש שלום, כי שם הכל בא "מה' אחד ושמו אחד".
המהר"ל מבאר את שאלתם של הפילוסופים - כיצד ה' אחד ויש עולם של ריבוי? כלומר, איך נוצר ריבוי מדבר יחיד? כי הרי ריבוי זה: עונג וסבל, מותר ואסור, טמא וטהור. אבל יש גם ריבוי מסוג אחר: ללמוד גמרא או אמונה? רפואה או הנדסה? להתחתן עם פנינה או עם רינה? הקושי נובע, מזה ששתי האפשרויות הן טובות. והוא מכונה 'משבר הבחירה'.
אם כן, עולם הריבוי אינו כעולם פשוט, פעמים שהוא מביך ופעמים שהוא יותר ממביך, הוא טוב ורע, סבל ונחמה.
מרן הרב קוק בספר "אורות התורה" (פרק יג): מסביר את ייחודיותה של תורת ארץ ישראל. זו תורה שמאחדת את כל מקצועות וגווני התורה. כי יכול להיות אחד שיודע לפסוק אך הוא לא למדן, אחד לומד אמונה ולא מבין גמרא. אז מה יהיה? עוזרים זה לזה. יש חיבור ועזרה והעשרה הדדית, תוך שמירת הכבוד על כל מקצוע ופן שבתורה. כלומר יש חיבור, יש מגעים, אך לא נוצרת דייסה.
המנהיג קודם מנהיג עצמו
אולם, על פי מה שאמרנו – ישנה חשיבות לשלום ולחיבור בעם ובתורה. אז מי המאחד את כל עם ישראל?
בספר התניא (פרק א') מבאר האדמו"ר הזקן: "הצדיק" הוא האדם המרכזי בישראל - הוא זה שמאחד את כולם. הרבה החסידים דיברו על 'הצדיק המרכזי'. גם אצל הרב קוק בספריו מופיע עניין 'הצדיק המרכזי' (אורות הקודש פרק ג').
מוסיף 'התניא': הצדיק המרכזי הוא בחינת ראש, כי הראש מנהיג את כל הגוף והראש צריך מזון מהגוף. אם הראש לא מקבל חמצן זמן מסוים הוא מת. בספר המצוות לרמב"ם מודגש: "מצווה לשים מלך שמקבץ את האומה". אולם, אם זה האדם המרכזי, המשול לנר המרכזי, ואם כך כל הנרות פונים אליו. אז הקשנו קשה - היה צריך להיות כתוב שישה ולא שבעה נרות! תשובה: גם האדם המרכזי צריך להאיר לעצמו! לכן כתבה התורה שבעה נרות.
"התקוששו וקושו" קורא הנביא צפניה בקול לעם ישראל (צפניה ב א). "קשוט את עצמיך ואחר כך תקשוט אחרים". יוצא, ששבעת הנרות, פונים אל הנר המרכזי, כי גם הנר המרכזי עצמו צריך לפנות לעצמו, לבחון את דרכיו ומעשיו טרם יבחן דרכי אחרים.
מחנך זה לא מי שיודע את הכל. מחנך הוא זה שתמיד לומד, לומד ומחנך את עצמו בכל עת. זה תנאי – החפץ להיות מנהיג ידע "בהעלותך את הנרות יאירו שבעת הנרות". "קשוט את עצמיך ואחר כך קשוט אחרים". מנהיג האומה הוא גם מנהיג של עצמו.
שאול המלך אומר לדוד עכשיו אני יודע שאתה תהיה מלך, כי דוד לא הרג אותו במערה אף שהיה יכול. אומר שאול: "צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה... ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל" (שמואל א' טז-כ).
ואיך ידע שאול, שדוד הוא המיועד להיות מלך על ישראל במקומו?
מתורץ, ששמואל הנביא אמר לשאול שה' ייתן את המלוכה לאדם טוב ממנו. אז אמנם בהתחלה שאול היה משכמו ומעלה מכל אחד מישראל, עכשיו הוא יודע לזהות מי המלך הבא... וכיצד? כיון שדוד שלט על עצמו, ולא נקם אף שהיו לו סיבות רבות להרוג.
כלומר, מלך זה אדם שמולך על עצמו, ורק אחר כך הוא גם מולך על העם. לכן מתאר התנ"ך באריכות את כל הבריחות של דוד מפני שאול, כי כך למד דוד למלוך על עצמו, ואז היה בנוי גם למלוך על עם ישראל.
שאלה ידועה היא -מדוע מסכת אבות שוכנת בסדר נזיקין? מכיון שלדיין זה לא מספיק שידע את כל דיני ממונות, הוא צריך להיות איש פרקי אבות, מוסרי, ישר טהור. לכן יאירו שבעת הנרות אל הנר המרכזי, וגם הנר המרכזי צריך להאיר על עצמו.
טול קיסם מבין עיניך- זה פשוט.
אך נשאל: היכן כתוב "קשוט את עצמך ואחר כך קשוט אחרים"? האם זה נפסק להלכה?
נענה: אכן, זה לא כתוב. ולמה? כי לא היה צריך לכתוב! זה דבר מובן מאליו "טול קיסם מבין שינך, טול קורה מבין עיניך" (ערכין טז'). הרי התוכחה זה לא שחרור של עצבנות או כעס, תפקידה זה להועיל, לרומם, אך אם יש לי חסרון כמו זה, אף אחד לא ישמע לי. זה פשוט! לא צריך לכתוב את הדבר הזה. כמו שאם אני לא אוהב אותו, אזי הוא לא ישמע לי. אך היכן כתוב שצריך לאהוב? לא צריך לכתוב את זה. כמו כן, מי שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים ואם לא, לא. מדוע לא? כי אין לו יראת שמים אז למה שיקשיבו לו?!
יש מסבירים כך את הכפילות בפסוק "הוכח תוכיח" (ויקרא יט יז) 'הוכח עצמיך אחר כך תוכיח אחרים'. כלומר, כל המדעים צריכים להיות מסודרים על פי התורה, אך גם התורה צריכה להיות מסודרת לפי התורה, דהיינו על אמיתות עצמה, ולא להגיד שטויות בשם עצמה. כך גם מי שמנהיג את האומה, את השבט, הוא צריך להתרומם כל הזמן, ואז מתרוממים אתו השאר המושפעים ממנו.
לסיום, ישנו סיפור על 'בעל התניא': אחד נכנס עם פתק לבעל התניא לקבל ברכה. בעל התניא הסתכל על הפתק עשר דקות, רבע שעה, והאדם, אמר לו "מה קרה"? ענה לו הרב: כדי לברך מישהו אני צריך להיות מעליו, אבל כדי להיות מעליו, אני צריך קודם להיות מתחתיו, להבין את בעייתו.
שנזכה אי"ה להאיר יחדיו כעם, כנרות מאוחדים, המבליטים את הייחוד שבכל אחד מאתנו, ונזכה יחדיו לקיים מצוות "בהעלות את הנרות" אם בדרך הפשט ואם ברמז – בבית המקדש.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
