בפרשתנו מופיעה ברכת כהנים, נשיאת כפיים. אולם באמת היא אינה ברכת כהנים אלא ברכת ד' יתברך, כפי המתבאר מדברי הכתוב "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (ו, כז). מי שמברך אלו לא הכהנים אלא רבש"ע. הכהנים הם השליחים. ולכן נפסק שגם כהן רשע יכול לומר ברכת כהנים כי לא הוא המברך.
כך גם מביא הרמב"ם בהלכות תפילה (טו,ז): מי שמברך הוא רבש"ע. חוץ מהלכות מיוחדות כגון כהן שהרג את הנפש. הוא לא יכול לברך כי כתוב: (ישעיה א, טו): ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו". מכאן שרוצח, לא יכול לשאת כפיים. כמובן לא מדובר לגבי חייל שהרג את האויב, שלא רק שאינו רוצח, אלא קיים מצווה גדולה. מכל מקום, לא הוא המברך אלא רבש"ע.
מכאן תמיהה גדולה על אנשים שנוסעים למרחקים כדי לקבל ברכה מרב, ממקובל. והרי יכולים לקבל ברכה מרבש"ע היותר גדול מרב ומקובל. אלא שאנשים לא מבינים זאת.
הורדת השפע מריבונו של עולם
אבל האם הצדיק הוא לא זה שמוריד את השפע?
אכן, רבש"ע כבר חשב על הרעיון הזה והוא יתברך אמר שאלו הכהנים בברכת כהנים: "ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו". הקב"ה כבר חשב על זה. ומה שיש בשולחן ערוך גבי מי שחולה ילך לרב העיר שיתפלל עבורו - זה משהו אחר. ובכלל, "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעינייך" (מגילה טו).
(אנו רק מציינים שיש תמיהה על אלו שנוסעים למרחקים או מטריחים רבנים על מנת שיברכו אותם ויכולים להתברך כל יום מפי הקב"ה. לפעמים תלמידי החכמים נתונים במעמסה כבדה כדי להיענות לכל בקשות הברכה. ברכת כהנים היא מדאורייתא, הקב"ה מברך והוא יתברך גזר שכך ירד השפע. נכון ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים", אז רבש"ע החליט שהצדיק שיגזור הוא הכהן. אגב, אפשר אפילו ללכת למניין נוסף ולהתברך פעם נוספת. הרי אין בזה "בל תוסיף").
אבל מדוע רצה הקב"ה דווקא בכהנים?
התשובה נמצאת בברכה: "אשר קידשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". כלומר, זה נובע מקדושתו של אהרון. אגב, אהרון הוא ללא ספק לעילא מכל הרבנים שהולכים אנשים להתברך על ידם. אמנם אהרון מת אבל קדושתו זורמת בדורות הבאים. גם אברהם אבינו מת, אך קדושתו זורמת בכלל ישראל. וכן לגבי יצחק, יעקב, משה רבנו ועוד. אלא אם כן, אדם מתנצר למשל. מנתק את עצמו. אותו דבר לגבי כהן. גם אם הוא רשע - הקדושה זורמת. חוץ מרשעויות מסוימות. (עי' שו"ע או"ח קכח, לה-לז; מ, מא)
ייחודו של אהרן הכהן
אולם, יש לחזור אחורה ולשאול שאלה מתבקשת: למה דווקא של אהרון? למה דווקא אהרון נצטווה לברך? כי הוא אוהב את עם ישראל. באר היטב (שם יא, בשם הזוהר): כהן שלא אוהב אדם מישראל בקהל או אם יש אדם שלא אוהב את הכהן, שלא יברך (כך בזוהר, אך לא להלכה) כי כתוב: "באהבה". אהבה הדדית. הוא אוהב את כולם וכולם אוהבים אותו.
קשיא: אבל כתוב בגמרא בפסחים (קיג): שמי שעושה עברות - מצווה לשנאותו. והרי גם אמרה התורה "כי תראה חמור שונאך" (שמות כג,ה) משמע שיש מציאות כזו. אומרת הגמרא: הוא עבר עברה והוכיחו אותו והוא ממשיך וחוטא. אז מצווה לשנוא.
וכי זה יתכן?! הרי לא נוכל לברך ברכת כהנים. הרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז,כ). אומרים התוספות: לא מדובר על שנאה, ממש אלא שנאת העברות של החוטא, יש לו קפידא עליו. זה לא שנאה ממש. כי אם הוא שונא אותו השני ישנא אותו חזרה.ואז חלילה "באים לידי שנאה גמורה"! אם כן, צריך לאהוב את כולם. גם את הרשעים.
"לברך את עמו ישראל באהבה"
כהן צריך לברך את ישראל באהבה. זה לא פרט או חומרה או תוספת זה עניין מהותי. בהגהות הרב צבי יהודה לספר עולת ראי"ה הוא מסביר (עולת ראי"ה ח"ב הערה ס"ג): "האהבה אינה תנאי של דין פרטי במצווה זו אלא גדר עצמיותה! שאינה מצוות אמירה של פסוקי הברכה האלה אלא שימת השם והברכה על ידם שהיא אינה אלא באהבה, שהיא נמשכת לא בלבד מתוך הקדוש הכללי שבמצוות אלא כמו בברכת לאכול תרומה, (סוף הלכות תרומות), ממקוריות קדושתו המיוחדת של אהרון, אוהב השלום ורודפו".
זה מהות המצווה. למשל, יש מצוות שאפשר לקיימן בשמחה או ללא שמחה. אבל מצוות "ושמחת בחגך" אי אפשר לקיים ללא שמחה. זו מהות המצווה, לשמוח! וכן יש מצוות שאפשר לעשות באהבה או ללא אהבה. למשל, תפילה. אוהב או לא אוהב, מתפלל. אבל פה, בברכת כהנים האהבה היא מהות המצווה. וזה נמשך מקדושתו של אהרון.
מה זה קשור לאהרון? "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א,יב). מדגיש רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל: לא אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה . זו איננה אהבת הבריות. זו צביעות. אלא אוהב את הבריות כי אוהב את הבריות. כיוון שאוהב, בכך מקרבן לתורה. מנין ידוע לנו שאהרון הכהן אהב את הבריות? חז"ל אמרו (תנחומא, שמות כד): "בשעה שאמר לו הקב"ה למשה 'ועתה לכה ואשלחך אל פרעה' אמר לו משה: 'שלח נא ביד תשלח', את סבור שמא עיכב משה שלא לילך, לא עשה אלא כמכבד לאהרן. אמר משה: עד שלא עמדתי היה אהרן מתנבא להם (במצרים) שמונים שנה.
על ההתלבטות הזו משיב לו הקב"ה: "אהרן אחיך אינו מיצר בדבר הזה אלא ישמח, תדע לך שהוא יוצא לקראתך, שנאמר: 'הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו', לא בפיו בלבד אלא בלבו, לבו יותר מפיו, וראך ושמח בלבו". והדברים הללו שכנעו את משה לקבל את התפקיד "כיון שאמר לו כך קיבל עליו לילך - מיד נגלה הקב"ה על אהרן, אמר לו צא לקראת משה אחיך, כדי שידע שאתה שמח בדבר". משרע"ה סרב לשליחות האלוקית להציל את כלל ישראל ממצרים. איך בכלל אפשר לסרב אפילו שניה? הקב"ה אומר לו והוא מתווכח. בסוף אומר לו הקב"ה אהרון בא "ושמח בליבו". או אז אומר משה: אני מוכן למלא את השליחות. יצא המרצע מן השק. משה רבינו פחד שזה יפגע באהרון. כי אהרון הוא אחיו הבכור. ולא רק שהוא אחיו ה בכור הוא היה במצרים 80 שנה ומשה לא היה אז עם העם. הוא היה בבית פרעה, במדיין... ואהרון, במשך כל השנים הללו לימד תורה בישראל. איך יתכן שהוא, משה, יהיה הגואל של עם ישראל?! זה משונה.
אז קשיא: בגלל החשש שאהרון יעלה לקראתך, לא תלך לגאול את עם ישראל? כן! לא עושים מצווה על ידי עברה. אני לא אדרוך עליו. אז מה יהיה על גאולת ישראל? הרבה שלוחים למקום.
סגולת הכהונה
נחזור לאהרון הכהן: ושמח בלבו – פרוש, אהבת ישראל! לכן נשא אהרון על לבו את שמות בני ישראל. לא רק אבני החושן מבחוץ אלא בלב ממש. "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". הוא נושא את כל ישראל על ליבו. לכן הוא מתאים לברך וגם צאצאיו שגנוזה בהם קדושת אהרון. גם אם אין עבודת הקרבנות זה גנוז בהם. כהן לא יכול לומר: אני כבר לא רוצה להיות כהן. זה כאב ראש. אני רוצה להתחתן עם גרושה... לא שואלים אותו. זו סגולה פנימית. והברכה זורמת דרך הסגולה הפנימית של הכהן. גם אם הוא רשע הוא עולה לדוכן, כך מסביר הרמב"ם. ואי אפשר לומר שהוא אינו ראוי לברך. כי זה לא הוא המברך אלא הקב"ה. הוא מבצע שליחות. אומרים לו: "יישר כוח".
כהן רשע יכול לברך באהבה?!
אבל אם הוא רשע איך יתכן שאוהב את עם ישראל?
רשעות יכולה להיות בכל מיני פרטים. לאו דווקא שייכת לאהבת ישראל. "חבור עצבים אפרים - הנח לו" (הושע ד,יז). אפרים היו עובדי עבודה זרה. עובד עבודה זרה הוא רשע וחייב סקילה. אבל הוא חבור! הם חברים! לכן, "הנח לו". בצבאו של אחאב היו עובדי עבודה זרה, ובכל זאת - לא נפלו בקרב. למה? כי היתה ביניהם אהבה. לעומת זאת, בצבא דוד נפלו בקרב, כי היו שם מדברי לשון הרע. בצבא של אחאב לא דיברו לשון הרע. קושיא: נכון. מה שלא דברו לשון הרע זו מעלה גדולה. אבל להיות עובדי עבודה זרה זה נורא ואיום! זה שקול?! הרי צבא דוד היו צדיקים?
תשובה: אם אדם הוא צדיק גדול, אבל מדבר לשון הרע, במחילה מכבודו הוא לא הבין כלום! כלום! הוא כשל חינוכי מוחלט. ומאידך, אם אדם עובד עבודה זרה ואינו נגוע בלשון הרע, במחילה מכבודו הוא לא הבין כלום בעבודה זרה...! זה "כשל חינוכי צורב". אם כן, יש רשע, אבל אוהב ישראל. למשל, הולך לצבא ונהרג בצבא. אז הוא אוהב ישראל או לא?! נכון שהוא מרשיע בדברים אחרים. דור הפלגה היו כופרים. אבל היתה להם שפה אחת ודברים אחדים (בראשית יא,א) ולכן לא מתו כמו דור המבול אלא התפזרו... "אבל אלו (דור הפלגה), על ידי שהיו אוהבים זה את זה, שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת, לפיכך נשתיירה מהן פליטה".
אבל כמו שאמרנו יש דברים שמנתקים את הכהן מהקדושה המיוחדת הזו (עי' שו"ע או"ח קכח, לה-לז; מ, מא) למשל אם רצח את הנפש. זה כבר יותר מדי. אם אתה אוהב, למה אתה רוצח? זה בלתי נסבל. אז הבנו למה הקב"ה מסר את הכהונה ואהרון ולבניו שסגולת הכהונה זורמת בהם.
מהות הכהונה – אהבת האומה
הכהן הוא לא רק צדיק. הוא חסיד. "תומיך ואוריך לאיש חסידך" (דברים לג,ח). חסיד, על פי ספר מסילת ישרים, זה מי שאוהב לעבוד את ד'. צדיק עושה את המוטל עליו. מקיים את המצוות ופורש מן העברות. הכל כדת וכדין. זה צדיק. אבל החסיד אוהב את המצוות. אוהב את עם ישראל. ועוד נכתב במסילת ישרים (פרק יט): חסיד הוא מי שאוהב את הדור ומתכוון במעשיו לטובת הדור כולו לזכות אותם ולהגן עליהם.
איש כזה היה מרן הרב קוק. ככהן גדול הוא אהב את כל עם ישראל אהבה עצומה לא רק בלב אלא גם במעשים. יש פרק שלם באורות שמדבר על הסבלנות והאהבה, כתפקידי הכהונה בבניין האומה (אורות התחיה). כמובן היו דורות שהכהנים חטאו. כולנו חטאנו. הנביא מלאכי מתמרמר על חטאי הכהנים. כהן הוא אדם קדוש שנאמר: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא" (מלאכי ב,ז). וכמובן, על כל אחד להשתדל להיות במובן הזה כמו כהן.
ויהי רצון שתשוב שכינה לישראל, ועימה המקדש והכהונה. ורוח אהבה ואחדות תשרור בזכות ברכות הכהנים. "וישם לך שלום"!
ערך: שיר-חדש חוטר
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
