מי הם דתן ואבירם?
אפשר לראות בפרשתנו שמשה מתייחס בצורה מיוחדת אל דתן ואבירם, אף שבהמשך החומש מובא שהם היו המארגנים של מחלוקת קרח (פרק כו פסוק ט): "הוא דתן ואבירם קרואי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצתם על ד'", וכפי שמסביר שם רש"י, הם היו המסיתים "שהשיאו את ישראל לריב עם משה". אמנם היו רבים שהצטרפו אליהם ביניהם קרח ומאתים וחמישים הזקנים, אך הם היו השורש, מהם נבעה המחלוקת. גם בפרשתנו אפשר לראות שדתן ואבירם היו עיקר המחלוקת, שהרי לאחר שמשה משיב על טענות קרח ועדתו הוא שולח לקרוא לדתן ואבירם (טז יב): "וישלח משה לקרא לדתן ואבירם", וכן בהמשך לאחר שדתן ואבירם מסרבים לבקשת משה ואינם באים אליו, טורח משה ובא אליהם (שם פסוק כה): "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם". אם כן, ראוי להבין מהי הסיבה שמשה נותן להם יחס מיוחד, ומדוע נאמר דווקא עליהם שהם היו הגורמים למחלוקת.
טענותיהם של דתן ואבירם
כידוע, משה רבינו הינו צדיק גדול, ומשום שלא רצה להיות בעל מחלוקת עם דתן ואבירם, הוא קרא להם כדי אליו שינסו לפתור יחד את המחלוקת, וכמו שמבאר רש"י (טז יב): "וישלח משה לקרא לדתן ואבירם – מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום". משה לא התחיל את המחלוקת, משה אוהב שלום, אך לא רק שהוא אוהב שלום אלא הוא גם רודף שלום, גם כאשר אחרים חולקים עליו, הוא מחזר אחריהם להשלים עימם.
למרות הרצון הטוב של משה להתפייס עם דתן ואבירם, הם עונים לו (שם): "לא נעלה". אנו לא מעוניינים להתפייס, לא רוצים לדבר איתך. דתן ואבירם מרגישים שהם נמצאים בעמדת כח, ושאינם צריכים ללכת למשה, העם מכבד אותם, העם נמצא מאחוריהם, ואם משה רוצה לדבר איתם שיבוא אליהם.
את הסיבה להרגשתם אפשר לראות בהמשך טענותיהם למשה (טז יג): "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר"? 'מדוע העלת אותנו ממצרים, מארץ זבת חלב ודבש, ועכשיו אתה הולך להמיתנו במדבר? הרי הבטחת להעלותנו לארץ ישראל, לכך הסכמנו, לא למות במדבר! עכשיו מבינים אנו שלא הוצאתנו ממצרים אלא כדי שתוכל להשתרר עלינו. אתה ידעת שבמצרים לא תוכל להשתרר עלינו וגם בארץ ישראל לא תוכל ומשום כך אינך מכניסנו לשם. זאת הסיבה האמיתית שאתה מוליך אותנו במדבר, על מנת שתוכל להשתרר עלינו'.
ממשיכים דתן ואבירם בדבריהם (פסוק יד): "העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה", 'אתה מרמה את כולם, אתה מנסה לסחוב את כולם אחריך, אך אנו הבנו מהן כוונותיך, לא ניתן לך להוליך את העם שולל ומשום כך לא נעלה אליך, איננו מסכימים אפילו לדבר איתך שמא העם יפרשו זאת כהסכמה לדיעותך'.
אם כן, דתן ואבירם מאשימים את משה בהאשמות חמורות ואינם מפחדים כלל לצאת כנגדו בגלוי, לעיני כולם. מסתבר שהם אינם אנשים פשוטים מן המניין, אלא אנשים בעלי מעמד וכבוד, יש להם דעות והם אף מצליחים לסחוף אחריהם קהל מכובד מזקני ישראל. על מנת להבין מהו מעמדם יש להרחיב מעט את המבט ולראות את עברם.
מי שמך שר ושופט עלינו?!
הקשר של משה עם דתן ואבירם החל עוד לפני יציאת מצרים. אמנם התורה לא טרחה להביא את סיפוריהם בצורה מקובצת, אך המתבונן בפרשיות התורה וכן הלומד את פירוש רש"י, בוודאי כבר מכיר את עברם.
פגישתו הראשונה של דתן עם משה רבינו הייתה עוד במחנות השיעבוד במצרים (שמות ב יא): "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם. וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". האיש המוכה הינו לא אחר מאשר דתן, ומדוע המצרי הכהו? מביא שם רש"י סיפור שלם: "ובעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן עיניו בה, ובלילה העמידו (העירו המצרי) והוציאו מביתו (לתפקיד מסוים), והוא (אותו מצרי) חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום". כאשר משה רבינו רואה את המחזה הזה (פסוק יב): "ויפן כה וכה וירא כי אין איש", מבאר רש"י את כוונת הפסוק: "ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה" ומיד נחלץ משה רבינו לעזרתו: "ויך את המצרי ויטמנהו בחול", משה הורג את המצרי ומציל את דתן מיד מכהו.
בפסוק הבא כבר מופיע המפגש השני שלהם: "ויצא ביום השני והנה שני אנשים עִברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך", אלו דתן ואבירם בני אליאב. כאשר משה רואה את שני העִברים מכים איש את אחיו הוא אינו מבין כיצד הם מכים זה את זה, ושואל את המכה: רשע למה תכה רעך – רשע כמותך? (רש"י).
עונה דתן על שאלתו: "מי שמך לאיש שר ושפט עלינו"? כבר כאן אפשר לראות לראשונה את תרעומתו על כך שמשה מתנהג כשר ושופט. אמנם משה באמת היה הממונה מטעם פרעה על מחנות השיעבוד של בני ישראל כפי שהסביר רש"י: "ויגדל משה – והלא כבר כתב ויגדל הילד, אמר רבי יהודה ברבי אילעי: הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו", אך דבר זה היה קשה בעיני דתן, הוא לא הסכים לקבל את משה כשר ושופט, שהרי הוא בנו של ראובן, שהיה בכור, והיה ראוי שהוא יהיה המנהיג, ותחת זאת משה מופיע ומתנהג כמנהיג.
ממשיכה התורה בתיאור המקרה: "הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי?", רק יום קודם לכן משה הצילו מיד המצרי בעוד הוא מסכן את חייו שמא יוודע הדבר לפרעה ויהרגהו, ועכשיו דתן מאשים אותו שהוא מתכוון להורגו. "וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" – "דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל" (רש"י), משה אינו מבין מדוע עם ישראל אינו נגאל, וחושש שמא ישנם רשעים הגורמים קטרוג על עם ישראל והם הגורמים להשארות עם ישראל בשיעבוד מצרים.
דתן לא מסתפק בהאשמת משה אלא גם הולך ומלשין על משה בפני פרעה על שהרג את האיש המצרי (ב טו): "וישמע פרעה ויבקש להרֹג את משה". זהו כבר מעשה לא נורמאלי, משה מציל את דתן מהנוגש המצרי והוא הולך ומלשין עליו לפרעה, ביודעו שפרעה יהרגהו, וכל זה על כך שקראו רשע. אז משה מבין: "נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך" (רש"י).
התנגדויות נוספות של דתן ואבירם למשה
אם כן, פרעה מנסה להרוג את משה ומשה בורח ממצרים והולך לגור אצל יתרו במדין. לאחר מספר שנים מקבל משה נבואה (ד יט): "ויאמר ד' אל משה במדין לך שב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", מיהם אותם האנשים המבקשים את נפשו? דתן ואבירם, אמנם הם לא מתו, וכפי שמסביר רש"י: "דתן ואבירם חיים היו אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת". דתן ואבירם היו אנשים עשירים מאוד ובעלי השפעה עצומה ועל כן יכלו לסכן את משה, אך כעת הם איבדו את ממונם וגם כח השפעתם ירד ומשום כך אינם יכולים להרוג את משה ואינם מבקשים את נפשו. אם כן, "מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" ומשה יכול לחזור למצרים.
חוזר משה למצרים ומודיע לפרעה (ה א): "כה אמר ד' אלוהי ישראל שלח את עמי ועבדני", פרעה אינו משתכנע מדבריו, ואומר (ה יז-כא): "נרפים אתם נרפים על כן אתם אמרים נלכה נזבחה לד'. ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם ותכן לבנים תתנו. ויראו שטרי ישראל אתם ברע לאמר לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו", "ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה ויאמרו אלהם ירא ד' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו". רש"י: "ורבותינו דרשו, כל נצים ונצבים דתן ואבירם היו, שנאמר בהם יצאו נצבים", למרות שדתן ואבירם לא היו מסוגלים להרוג את משה, עדיין השתדלו לצאת כנגדו אף שזה רק בצורה מילולית. גם כאן אנו רואים שדתן ואבירם משתדלים להפריע למשה ויוצאים כנגדו.
מקום נוסף בו רואים התנגשות ביניהם לבין משה נמצא ביציאת מצרים (שמות יד י-יב): "והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ד', ויאמרו אל משה: המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבֹד את מצרים ממתנו במדבר". מי היו אלו שאמרו לו בעבר את הדברים הללו? דתן ואבירם. אך גם כאן כמקודם, משה אינו מגיב לדבריהם "ויאמר משה אל העם אל תראו, התיצבו וראו את ישועת ד' אשר יעשה לכם היום".
כך גם כאשר ד' מוריד את המן לעם ישראל (טז יט-כ): "ויאמר משה אלהם איש אל יותר ממנו עד בקר. ולא שמעו אל משה ויותִרו אנשים ממנו עד בקר וירם תולעים ויבאש ויקצף עלהם משה", אלו דתן ואבירם (רש"י). גם לאחר שראו את כל הניסים שנעשו לישראל לא האמינו בו והשאירו מן המן ליום המחרת.
אנו רואים שדתן ואבירם נלחמים במשה מההתחלה עד הסוף. בהתחלה טענו כלפיו "מי שמך שר ושופט", אחר כך האשימו אותו שהוא גורם להכבדת השיעבוד, כשברחו ממצרים טענו כלפיו שרוצה להמיתם במדבר ועכשיו במחלוקת קרח הם ממשיכים עם טענתם שכל סיבת הוצאתם ממצרים היתה למען "השתרר עלינו גם השתרר".
אך הם אינם רק נלחמים בהנהגתם של משה ואהרון. המהר"ל (גבורות ד' פרק יט) לומד שדתן ואבירם אף ניסו לקחת ממנו את ההנהגה: "וכאשר תבין דברי חכמים תדע כי דתן ואבירם הם מתנגדים תמיד למשה ולאהרן, כי כאשר זכו ישראל לשני אנשים נבדלים מכלל ישראל במעלה והם משה ואהרן, גם זה לעמת זה כי הרע הוא לעמת הטוב תמיד, לכך היה מישראל ב' אנשים רשעים נבדלים לרע מתנגדים תמיד אל משה ואל תורתו, ולפיכך היו תמיד אלו השנים מתנגדים להם בעצמם, ובמדרש תהלים (פרק קו) בקשו ישראל במדבר למנות דתן במקומו של משה ואבירם במקומו של אהרן שנאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה". מעמדם היה חשוב כל כך עד שבעיתות משבר הם היוו אלטרנטיבה להנהגתם של משה ואהרון.
מעלתם של דתן ואבירם
לאחר ההבנה הראשונית מיהם דתן ואבירם, יש מקום להביט עליהם שוב במבט מעט שונה. דתן ואבירם, שצעקו על משה ואהרון (ה כא): "ירא ד' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו", הם שוטרי בני ישראל. כידוע שוטרי בני ישראל היו צדיקים גדולים (ה יד): "ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נגשי פרעה לאמר מדוע לא כליתם חקכם ללבן כתמול שלשום גם תמול גם היום", מבאר רש"י: "אשר שמו נגשי פרעה אותם לשוטרים עליהם". מדוע הוכו השוטרים? השוטרים היו ממונים על כך שבני ישראל לא יתבטלו מתפקידם וימלאו את כל חובותיהם, וכאשר החובות לא מולאו היו שואלים אותם מי לא מילא את חובתו על מנת להלקותו ולהענישו, אך השוטרים לא שיתפו פעולה עם המצרים ולא היו מעבירים את שמותם ומשום כך היו מלקים אותם במקומם.
בפרשת בהעלותך רואים התייחסות נוספת למעלת השוטרים. כאשר אומר משה לד' (במדבר יא יד): "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד הוא ממני", אומר לו רבש"ע: "ויאמר ד' אל משה, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד", מבאר רש"י: "אותן שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך, והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר ויכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדולתן, כדרך שנצטערו בצרתן". משה מלקט את השוטרים וממנה אותם לזקני האומה ומאציל עליהם מרוח קודשו (פסוק יז): "ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם" מכאן לומד מדרש תנחומא (בהעלותך יג): "מכאן את למד, שכל מי שמוסר עצמו על ישראל, זוכר לכבוד ולגדלה ולרוח הקודש". דתן ואבירם היו גם הם בין השוטרים אשר הוכו, גם הם מסרו נפשם על עם ישראל ומשום כך זכו יחד עם שאר השוטרים להיתמנות לזקני ישראל ולזכות שרוח הקודש תשרה עליהם.
הזכרנו קודם את המקרה שקרה לאשתו של דתן, שלומית בת דברי. כפי שמסביר רש"י (במדבר כד יא), מה שקרה לא היה מקרי, אלא נבע מאופן התנהגותה של שלומית: "דהוַת פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים, שואלת בשלום הכל. דברנית היתה, מדברת עם כל אדם לפיכך קלקלה", ונכשלה בזנות, וכידוע שמאותו קלקול נולד בן שאותו דתן נאלץ לשמור בביתו. דתן היה יכול לברוח מכל הפרשיה המכוערת, להתגרש משלומית ולהשאיר אותה עם בנה. אך אם היה נוהג כך כולם היו מבזים אותה ומשום כך דתן החליט להישאר איתה, למרות הקשיים והבזיונות שספג עקב כך, על מנת לעזור לאשתו ושלא תתגנה כל כך.
מתוך הבנה זו מתגלה עומק אצל דתן ואבירם, ובמיוחד אצל דתן. בוערת בתוכם אהבת ישראל עזה, דבר זה התגלה אצל דתן גם ביחסו האוהב והתומך לאשתו ולבנו. הטיעונים שהם מציגים למשה נובעים מהמקום הזה, מאהבת ישראל. הרי משה גרם להכבדת השיעבוד על ישראל, זה הפריע להם, ולאחר מכן היה נראה שמצרים הולכים להמיתם במדבר ולאחר מכן שלא יכנסו לארץ וכו', היה להם מסירות נפש למען הכלל, כל טיעוניהם נבעו באמת מאהבת אומתם ומשפחתם.
עכשיו מובנת הסיבה שבגינה הם לא מתו יחד עם כל שאר הרשעים בשלושת ימי החושך. שהרי ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה וכמעט עזבו את כל התורה כולה, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות עבודה זרה א ג), אך לבסוף עם ישראל נגאל בזכות ארבעה דברים שהיו בהם: שלא שינו את שמותם, לבושם, לא גילו מסתרים שבהם ולא נפרצו בעריות (תנחומא במדבר טז). והרשעים שלא היו רוצים לצאת מתו בשלשת ימי האפלה (רש"י שמות י כב). אלא שיש חילוק – הרשעים שלא הרגישו קשורים לעם ישראל ורצו להשאר במצרים מתו בשלשת ימי האפלה, אך הרשעים שהיו קשורים לעם ישראל ואהבו את עם ישראל, זכו לצאת איתם. שהרי בהגדת פסח גם הרשע מדבר, ומשמע שגם הוא יצא ממצרים, אלא שמדובר ברשע שאוהב את עם ישראל.
לפיכך כל טענותיהם של דתן ואבירם נבעו מכך שחשבו שאם הם יובילו את בני ישראל המצב יהיה הרבה יותר טוב. אמנם לכל אורך הדרך משה הצליח, אך כאן לדעתם הוא נכשל בגדול. אמנם החטא לא היה שלו אלא של המרגלים, אך עכשיו עם ישראל יהיה במדבר ארבעים שנה. לכן הם אומרים, צריך חילוף בהנהגה, משה רבינו לא מביא אותנו לארץ זבת חלב ודבש, ובמקום זאת אנחנו הולכים למות במדבר. אם כך, כבר עדיף לחזור למצרים, שם יהיה טוב יותר מאשר במדבר. עכשיו מובנת התייחסותו המיוחדת של משה לדתן, שהרי היה אדם טוב כלפי אישתו ובנו ומסר את נפשו למען עם ישראל ורק רצה בטובתם, אלא שעשה זאת בצורה הלא נכונה.
שוכתב ונערך ע"י: ח.ס.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.