חטא המרגלים ושאלותיו

'חטא המרגלים' הוא עניין לא ברור. גדוש קושיות. שחלקן אף לא הוקשו על ידי אדם – אלא על ידי 'המגיד' כלומר רוח הקודש. כדוגמת הקושיות המובאות בספר "מגיד מישרים" לרבי יוסף קארו, שם מובאות קושיות שהוקשו ממגיד רוחני, שהיה מתגלה ל'בית יוסף' - רבינו יוסף קארו.

וכך מבוארות ב'מגיד המישרים' ארבע קושיות אודות המרגלים:

א. "אמאי כתיב "שלח לך אנשים" דמחזי כתפקידתא דקודשא בריך הוא" – כלומר, נראה שהקב"ה פקד לשלוח את המרגלים. ואולם, 'בחומש דברים' נכתב "ותקרבון אלי כולכם" – כלומר, עם ישראל ביקש לשלוח מרגלים. אם כן, מדובר בהתעוררות שלנו או פקודה של הקב"ה?

ב. "אמאי היה צריך לתור את הארץ, כגוונא דסידר להם משה רבינו עליו השלום"? – כלומר, שליחת מרגלים היא דבר נורמלי. אל ש-משה שולח מרגלים לצורך בדיקת הארץ "השמנה היא אם רזה" וזה לא ברור כלל. מה עניין איכותה של הארץ? הרי זו הארץ שהובטחה לנו מרבש"ע.

ג. "ותו, דהווי מחזי דעייל משה רבינו עליו השלום - דלא ליהמנו לקב"ה בהבטחה שהבטיח להם" - דהיינו, משה לכאורה הכניס לעם ישראל ספקות באמונה. ספקות בקדוש ברוך הוא. שהרי הקב"ה אמר שנקבל את הארץ, מדוע צריך לבדוק, הרי אנו מאמינים בקב"ה.

ד. "למה נענשו המרגלים, דהוי שבחה דארץ ישראל – שאמרו "ארץ זבת חלב ודבש". – לא ברור עניין הוצאת הדיבה של המרגלים. כי מהפסוקים משתמע, שהם לא אמרו לא לעלות, אלא רק הדגישו את הסכנות, ממש בדומה למשה רבינו בדבריו בספר דברים. אולם, כלב בן יפונה עונה להם "עלה נעלה וירשנו אותה". מה הקשר דבריו לדבריהם? לא ברור.

המרגלים לא הכחישו את זה, הם לא אמרו 'לא נעלה ולא ירשנו אותה'. ולכן תשובת כלב אינה ברורה.

אם כן, יש ארבע קושיות. א. מי שלח? משה או הקב"ה? סתירה. ב. ואם הארץ אינה טובה, לא נעלה? ג. למה משה מכניס ספיקות באמונה בעם ? ד. המרגלים לא אמרו דבר רע. הם לא אמרו: לא לעלות לארץ.

חטאנו – לא נכנס לארץ?

אלא, העניין מתורץ בדרך זו: המשנה באבות (ה, ד') כותבת "עֲשָׂרָה נִיסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר" כלומר, עשרה חטאים. מסביר הרמב"ן: מדובר בעשרה סוגים של חטאים, כל הסוגים האפשריים. ולכן, נתחייבו שלא להיכנס לארץ. כי הארץ אינה בשביל חוטאים ופושעים.

והארץ יכולה להקיא את מי שאינה חפצה בו. כדברי הפסוק "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא יח כח).אם כן, קל וחומר – אם את השוכנים בה היא יכולה להקיא, בוודאי שאת אלו שאינה חפצה, היא מקיאה מראש.

כמו כן, גם אז בימי המדבר עלתה קושיא: יצאנו ממצרים, היינו ב- מ"ט שערי טומאה. עברנו את הים אומרים ומלאכי-השרת אמרו (ילקוט ראובני בשלח סי' פב, פט): "הללו עובדי עבודה-זרה והללו עובדי עבודה-זרה. מדוע אתה מציל את ישראל ומטביע את המִצרים בים, הרי אין הבדל ביניהם".

ולכן, סברו בני ישראל, לא מגיעה לנו הארץ הזאת. אנו רשעים. היו חטאים לא מעטים עוד לפני חטא המרגלים. חטא העגל, חטא המתאוננים.

אלא אותה הקושיה כמו בימינו היום, שהחרדים אומרים: לא מגיע לנו להגיע לארץ. "מפני חטאינו גלינו מארצנו".

מחשבת הקב"ה – מעשה ישראל

וכאן מתורצת הקושיה הראשונה: זה בחסדי ד' ובזכות רחמיו וחסדיו. ה' החליט לגאול את עם ישראל ממצרים ולהביאם לארץ הקודש. אך עם ישראל חשב: הקב"ה לא ייתן לנו את הארץ כי חטאנו. אבל אם אנחנו נרצה ונשלח מרגלים אז נוכל לבדוק אם הקב"ה יסכים להכניסנו לארץ.

אם המרגלים יצליחו במה שצריך להצליח, אזי מסתבר ש-ה' יכניס אותנו על אף החטאים ואת החטאים נשלם בפריסה. אבל אם המרגלים לא הצליחו במה שהיו צריכים להצליח. כנראה שאין רצון ה' בביאתנו לארץ.

כלומר, המרגלים יהיו מעקף לחטאים. לא שיוותרו על החטאים, אלא שיש מידת הדין ויש מידת הרחמים. בוויתור על העונש פורסים אותו, אך לא מעלימים אותו. שהרי מידת הרחמים אינה מבטלת את הדין, אך  את העונש יקבלו לאט לאט. לכן ד' הכניס לנו בראש לבקש מרגלים.

כלומר זה כבר תירוץ הקושיה – מחד גיסא נאמר "שלח לך אנשים" ומאידך גיסא נאמר "ותקרבון אלי כולכם". ההתבררות הזאת מסבירה, שהיה זה רבש"ע ששם לנו בראש את המחשבה הזאת.

הקב"ה הוא זה שהכניס בלבבות ישראל את הבקשה הזו. כלומר באמת זה קרה כמו שכתוב בחומש דברים "ותקרבון אלי כולכם"  אלא ששם זה העובדות. עם ישראל ביקש מרגלים. אך זה רבש"ע שעשה את זה, אלא שמתוכנו ועל ידינו הוא עשה זאת. לכן זה כתוב פעם ככה ופעם ככה, פעם העובדות ופעם המניעים.

סכנת הגאווה

אך מדוע נבחרו לשליחות הריגול הרבנים והנשיאים? היה מתאים יותר שישלחו קצינים וחיילים.  שהרי אמרה תורה "ואשלח כל נשיא בהם - כל רברבי חכימיא".

אכן, היה חשש שמא יתגאה ליבם וימעלו בשליחות – על כן בקשו את גדולי העם הנשיאים.

כלומר השליחות הייתה שליחות קשה, אם הוא ישלח אנשים פשוטים הם יתגאו, ומי שמתגאה נכשל. כי הגאווה משבשת לגמרי את האדם. היא שבשה את המרגלים, את קרח, את ירבעם בן נבט. היא שורש חטאים. לכן משה פחד אז הוא לקח את הכי גדולים שבשבטים.  את אלו שהיו הראשי ישיבות, אנשים גדולים ביותר.

כיסופי אמת – כרטיס הכניסה לארץ

ממשיך המגיד ומבאר את תירוציו לקושיות: הקב"ה חפץ שעם ישראל ייכספו להיכנס לארץ ועל ידי רצון וכיסופים הם יזכו לרשת אותה. זו התוכנית. אנו חטאנו, ולא מגיע לנו להיכנס לארץ. אבל אם נכסוף לארץ, אז הקב"ה יסכים להפר את הגזרה.

ברם, לא היו כיסופים. ותפקידם של המרגלים היה - לעורר כיסופים בלבבות. ובשביל זה צריך תלמידי חכמים. הקב"ה אמר: תסבירו לעם ישראל כמה הארץ שמנה, איך היא טובה. תעוררו בהם אהבת הארץ. ואם הם מאוהבים בארץ, אני נותן להם אותה.

ובגלל שקשה להתאהב בדבר שלא רואים. תפקידם של המרגלים היה 'להיות לעיניים' לעם ישראל. הם יספרו ועם ישראל ירגיש כמו היה שם, ויתאהב.

המרגלים, אחר שראו את הארץ, באו וסיפרו את חוויותיהם והתרשמותם ממנה. כאן המקום להדגיש, שמשה רבינו בכל עת שדיבר על הארץ, הוא הזכיר רק דברים שהוא יודע": ארץ טובה, יפה, יש בה עץ, היא משובחת. אך דברים שבעיתיים בה, שגנאי לה - הוא לא הזכיר.

אך משה רבינו לא ידע שזו ארץ קשה ורק אנשים חזקים מתקיימים בה – אך הוא דבק בטוב. ואילו המרגלים במקום להכניס שמחה, אהבה, התלהבות, תקווה, ואומץ - הכניסו רפיון וחולשה. מורך בלבבות. הם אמרו "אתם חלשים, לא תצליחו". כמו הילד שסוחב צלחת. אומרים לו: תזהר זה ייפול, זה ייפול זה ייפול, בסוף נפלה הצלחת. זה פסיכולוגי, הם אמרו אתם חלשים, חבל על המאמץ. סכנת נפשות, פיקוח נפש. וזה מה שהם עשו - נחלשו.

תשובת המורל  – 'עלה נעלה'

במקום להכניס שמחה עוז וגבורה הכניסו המרגלים ייאוש. לכן כלב ענה להם: "עלה נעלה"! הארץ לא תאכל אותנו. כיצד ידע? כיוון שה' נתן אותה לנו. האם ה' נתן את הארץ כדי שניכחד בה?

"אם יש מצווה היא אפשרית" אומר כלב בן יפונה בקול רם. המרגלים כנגדו טענו "היא ארץ אוכלת יושביה" - אתם רכים, לא תצליחו להחזיק מעמד. ומנגד כלב משנן שוב באזני העם "יכול נוכל לה". והוא מבאר את דבריו "אל תפחדו מאנשים".

"אל תיראו מהם" אומר כלב. 'אל תיראו' מלשון ראייה. דהיינו: אל תראו את עצמיכם כעם הארץ. אל תסתכלו על עצמיכם כעם הארץ, הם חלשים, אתם גיבורים, אתם חושבים שאתם חלשים כמוהם? לא. הם חלשים ואתם גיבורים. ראייה: "כי לחמינו הם" הם מסורים בידינו. ולמה? שהרי ידוע שהניזון חזק יותר מהדבר שהוא ניזון ממנו. וכיון ש"לחמינו הם" הם כמו הלחם שלנו. אנו נאכל אותם.

ועוד, מסביר כלב לעם ישראל: ראו, הם מתקיימים בארץ והיא אינה  אוכלת אותם. אם כן אין זו "ארץ אוכלת יושביה". שהרי אף על פי שהם רכים הם אינם נאכלים על ידה. ואנו שאינו רכים אלא חזקים, בוודאי שנצליח. 

וזה נכון? בוודאי. "חיל אחז יושבי פלשת, נמוגו כל יושבי כנען". וגם רחב אומרת למרגלים שכל עממי הסביבה רועדים מפחד מעם ישראל הקרב ובא.

וכך מתורצים כל הספיקות.

אם כן המרגלים הללו לא היו מרגלים צבאיים, אלא היו "פוליטרוקים" כלומר קצין קרבי שצריך להרים את המורל. להוסיף עז וגבורה. אמר פעם נפוליאון: "המורל שווה פי שלוש מהנשק".

אחר הכיסופים תבוא הגאולה

אם כן, צריך שני דברים: להוסיף אהבה וכיסופים לארץ ויחד עם זאת עוז גבורה ואומץ. וכעת מתורצת קושיית החרדים: איך ה' עשה גאולה לעם ישראל?! אכן, חוטאים, זה נכון. אך כיסופים לארץ יש. עז וגבורה יש. ולכן הגענו לארץ. באשר לחטאים? בסדר נשלים אותם בחזרה בתשובה וכפרה אט, אט.

גדולי עולם רבים, הסכימו שכשאר יעורו כיסופים, אף שיש חטאים – זה סימן לגאולה. כדוגמת הכוזרי ששאל: כיצד תבנה ירושלים? וענה: כשייכספו לה בתכלית הכוסף. וכן כתב ה'שפת אמת': ארץ ישראל נקנית בחשק ואהבה. ההתעוררות והחשק הם הסימן לשיבה וגאולה.

תשוקה, אהבה. הקב"ה רצה שהמרגלים יעוררו את החשק. וכן גבורה ואומץ. התעוררות גבורת האומה.

בספר אורות הראייה (עמ' מו) כותב הרב קוק "וחלשה היא אומתי, וגווייתה רפה, ורוחה מתנודד, כקנה במים, ונשמתה בקרבה כשחקים חזקה. יודעת היא...כל מצוקיה גם בעת לפני תתרפס, יודעת היא את חוסנה.. גיבורה היא ככפירה...בהילחמה..."  העניין מתהפך - מתחיל בחולשה מסתיים בגבורה. הגבורה חזקה. אהבת הארץ חזרה, והגבורה חזרה. זה הסוד שיש עכשיו – התחלנו בחולשה, ואנו מתחזקים בחוזק רוחני ופיסי. כך לפי רבי יוסף קארו.

ושנזכה אי"ה לחזק את הכיסופים לארץ בלב אחינו בתפוצות, ובלבבות כולם – כיסופים לתורה ולמצוות. עלה נעלה וירשנו אותן - את כל המטרות שעוד לפנינו. שבת שלום ומבורך.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.