סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה |
---|
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
בפרשה הקודמת הרג פנחס את "זימרי בן סלוא, ראש בית אב לשמעוני" (כה יד), על כך שבעל את המידיינית. אמנם הכלל הוא שאסור לרצוח. גם כאשר אדם עובר עבירה חמורה אין היתר לקחת את החוק לידיים ולהרוג אותו, היכולת לשפוט בן אדם ניתנת רק לבית-דין. אלא שבכל כלל יש יוצא מן הכלל, וזהו מעשה פנחס (שם יא): "פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". כלומר, הקב"ה רצה לכלות את כל בני ישראל, וקנאתו של פנחס עצרה את קנאת הקב"ה מלכלותם.
אך לפני שאנו שואלים כיצד הרג פנחס אדם אחד מעם ישראל, יש לשאול כיצד הרג משה רבנו מאה שבעים ושש אלף איש מעם ישראל? אמנם כאשר נצמדו ישראל לבעל פעור נאמר: "ויחר אף ד' בישראל" (שם ג), ומבאר רש"י: "שלח בהם מגפה", ומהמגיפה מתו עשרים וארבעה אלף. אך כיצד נעצרה המגפה? "ויאמר ד' אל משה, קח את כל ראשי העם והוקע אותם לד' נגד השמש וישב חרון אף ד' מישראל. ויאמר משה אל שפטי ישראל, הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור", מה משה רצה משופטי העם? מבאר רש"י: "לשפט את העובדים לפעור". כלומר ד' התחיל לנגוף את העם ועל מנת לעצור את המגיפה היה על משה לצוות את שופטי העם שיוקיעו ויתלו את כל אלו שנצמדו לבעל פעור. כל שופט אחראי לשפוט את אנשיו שהיו תחתיו, וכמה שופטים היו? מבאר רש"י: "כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שניים, ודייני ישראל שמונה רבוא ושמונת אלפים", אם כן, בחשבון פשוט יוצא שדייני ישראל הרגו, על פי הוראת משה, מאה שבעים וששה אלף איש, בנוסף לעשרים וארבעה אלף שמתו במגיפה.
אם כן, מובן הדבר שבמציאות שנוצרה, בה פרצה מגיפה שהייתה מכלה בעם על ימין ועל שמאל, הורה משה להוציא להורג את כל הנדבקים לבעל פעור, מאה שבעים ושש אלף אנשים, וזאת הייתה אותה סיבה שפנחס הרג את זימרי, על מנת לעצור את חרון אף ד'.
אך כיצד עם ישראל הגיע למציאות זו שבגינה נהרגו כמאתיים אלף אנשים?
המציאות שהובילה למגיפה לא החלה בבת אחת. בפסוקים נאמר: "וישב ישראל בשטים" ואז "ויחל העם לזנות אל בנות מואב", וחז"ל מבארים לנו כיצד קרה הדבר (במדבר רבה כג): "עשו להם קלעים והושיבו בהם זונות ובידיהם כל כלי חמדה, והיתה זקנה יושבת מבחוץ ומשמרת לילדה שהיתה לפנים מן החנות. כשישראל עוברין ליטול חפץ בשוק זקנה אומרת לו: בחור אי אתה רוצה כלי פשתן שבא מבית שאן?! והייתה מראה לו ואומרת לו הכנס לפנים ותראה חפצים נאים (יותר). הזקנה אומרת (מוכרת) ביותר וילדה בפחות. מכאן ואילך אומרת לו ילדה הרי אתה כבן בית שב בְרור לך. וצרצור (כד) יין מונח אצלה ועדין לא נאסר יין של גויים, נערה יוצאה מקושטת ומבוסמת ומפתה אותו ואומרת לו למה אנו אוהבין אתכם ואתם שונאין אותנו טול לך כלי זה חינם... כיון שהיה תובעה (ביקש לבוא עליה) אומרת לו איני נשמעת לך עד שתשחט זה לפעור ותשתחוה לו" וכו'.
תחבולה מחוכמת זו אשר יעודה היה לגרום לישראל לחטוא בזנות ובעבודה זרה הייתה פרי רשעתו של בלעם, כפי שנכתב בהמשך (לא טז): "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בד' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ד'", ומבאר רש"י: "אמר להם, אפילו אתם מכניסים כל האומות שבעולם אין אתם יכולין להם, שמא מרובים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור?! בואו ואשיאכם עצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא" וכו'. כלומר, כאשר ראה בלעם שאין הוא יכול לקלל את ישראל, חשב כיצד יעוררו עליהם את חרון אף ד', ועל כן ביקש לגרור אותם לזנות ולעבודת הפעור.
לאחר שמשה שולח את דייני ישראל להרוג את הנצמדים לבעל פעור הפרשייה מתפתחת: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל" מיהו אותו אדם ומה הוא רצה?
כאשר ראו בני שבט שמעון שמשה הורה לדיינים להרוג את כל הנצמדים לבעל פעור, הלכו לזמרי בן סלוא, ראש שבטם, ואמרו לו: "הן דנין דיני נפשות ואתה יושב ושותק?! מה עשה, עמד וקיבץ כ''ד אלף מישראל והלך אצל כזבי... אמר לה: השמיעי לי, אמרה לו: בת מלך אני (כזבי בת צור, ראש אומות מדיין), וכן צוה לי אבי לא תשמעי אלא לגדול שבהם. אמר לה: אף הוא נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו שהוא שני לבטן (שמעון) והוא שלישי לבטן (לוי) תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה" (סנהדרין פב א).
מה היה הפתרון של זימרי לבני שבטו? הוא ראה שמתוך שבני ישראל מתאווים לבנות מדיין והולכים אליהן לאוהליהן, בנות מדיין גרמות להם לעבוד עבודה זרה – את הפעור, וידע שעל עבודה זרה חייבים מיתה, כפי שפסק משה (פסוק ה): "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור", לעומת זאת, הבועל ארמית היא עבירה קלה יותר ואינו מתחייב במיתה. על כן, החליט זמרי לעשות מעשה על מנת לעצור את המגפה, לקח את המדיינית לתוך מחנה ישראל, שהרי מול כולם אינה יכולה לגרור אותו לעבוד את הפעור, אין אלילים במחנה ישראל וכך לא יעברו בני ישראל עבירה המחייבת מיתה.
אמנם אסור לבעול ארמית, אלא שבמציאות שנוצרה בה בני ישראל לא מצליחים להתגבר על תאוותיהם צריך להציל מה שאפשר להציל. זמרי רואה שעם ישראל לא מצליח לגבור על תאוות הזימה, והחליט לעזור להם להתגבר על העבודה זרה, הוא החליט שיש צורך לקחת את בת נשיא מדין לתוך מחנה ישראל, ולהראות זאת לכל העדה, שינהגו כמותו, שיקחו את בנות מדין למחנה ישראל כדי שלא יגררו איתם לעבוד עבודה זרה.
מבאר רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק שזימרי בעצם בא לומר טענה כנגד משה – יצר התאווה הוא יצר שאי אפשר לכבוש. מדוע אתה (משה) דן את העם והורג אותם? זו נטייה חזקה מדי, אי אפשר לעמוד כנגדה, משום כך זו טעות לשפוט אותם על כך שהם לא מצליחים לעמוד בזה. הוא אינו טוען שכל נטיות הלב לגיטימיות, טובות וקדושות – כפי שטוענים עובדי העבודה זרה, אלא שישנם מקומות נקודתיים של יצרים חזקים שאי אפשר להתגבר עליהם, וכאן זה אחד מהם. כמובן זימרי צודק בטענתו שזה יצר חזק, אך בדיוק משום כך התורה מחמירה מאוד כאשר עוברים על חטא זה וחוזרת על כך מספר רב של פעמים "מות יומת", כדי להרתיע ולהחליש את היצר הזה.
כאשר ראה זאת משה רפו ידיו ולא ידע כיצד להשיב. מיד בא פנחס "ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר ליה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רומח בידו" (רש"י פסוק ז), פנחס לא נכנס לתוך הדיון ולא ראה צורך להשיב על טענתו של זמרי, אלא מיד קם עליו והרגו.
טענתו של זימרי עלולה להשמע כטענה טובה, הרי כפי שאמר שלמה המלך (משלי ג יז): "דרכיה דרכי נועם", לכן פשוט שהתורה לא תאסור דברים שקשה לקיים, אלא רק מה שנעים ונחמד. אך באמת טענה זו היא אבן יסוד להריסת התורה כולה וכפי שרואים ממעשה פנחס, מובן שאיננה נכונה.
אמנם יש מקום להתחשב בכך שישנם אנשים שיש להם יצר חזק יותר, ודנים אותם ב'נסיבות מקילות' כפי שאומר הרמח"ל בספרו דרך ד' (עמ' 58): "ואמנם הנה יתברך שמו עושה כל הענינים האלה בחכמתו הנפלאה, הכל כפי מה שראוי לטובת כלל בריותיו כמו שזכרנו, והוא דן את הבריות בכל מצביהם, כפי מה שהם באמת. פירוש – כי הנה אינו דומה מי שהוא במצב הרוח ומתרשל מעבודתו, למי שהוא במצב הדחק ונטרד בלחצו ולא ישלים את חקו. והנה דינם לא יהיה שוה... והוא יתברך שמו יודע אמיתת כל הדברים המעשים והמחשבות ודן אותם לאמיתם". אמנם מצד בית הדין אין חילוקים, שנים שעברו עבירה יקבלו את אותו עונש, אך ד' מסדר את המציאות בצורה כזאת שכל אחד יקבל את העונש הראוי לו לפי מצבו.
דבר זה נכון לגבי כל אדם, שיזהר מלשפוט את חברו שהרי אינו יודע עד כמה הוא משתדל וכמה הנסיון גדול בשבילו. כותב על כך בעל התניא בספרו (פרק ל): "אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. כי מקומו גורם לו לחטוא להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום ולהיות מיושבי קרנות ועיניו רואות כל התאוות והעין רואה והלב חומד ויצרו בוער כתנור... מה שאין כן מי שהולך בשוק מעט ורוב היום יושב בביתו וגם אם הולך כל היום בשוק יכול להיות שאינו מחומם כל כך בטבעו כי אין היצר שוה בכל נפש".
אמנם האדם כלפי עצמו חייב לדון את עצמו, שהרי כמובן, הגיע למקומו, ומשום כך חייב להתאזר בעז וגבורה ולהתגבר על כל הקשיים והנסיונות שעומדים בפניו. יכול האדם לומר 'איני יכול', אך אם זה כתוב בתורה סימן שאתה יכול, כפי שאומר קאנט 'אם אתה חייב סימן שאתה יכול'. הוכחה לכך שהתורה אינה מצווה את האדם דברים שהוא אינו מסוגל לקיים אפשר לראות מפרשת יפת תואר, שם התורה מתירה לחייל במלחמה לקחת שבויה לאשה, למרות המושחתות שבדבר, וכך מבאר שם רש"י (דברים כא יא): "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקדוש ב"ה מתירה, ישאנה באיסור". ההלכה זו היא היוצאת מן הכלל שמעידה על הכלל, שהרי רק שם התירה התורה דברים שבכל מקום אחר אסורים ודינם ביהרג ואל יעבור: שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות אך במלחמה התורה התירה דברים אלו, משום המציאות המסובכת הקיימת שם: שפיכות דמים – להרוג את האויבים, עבודה זרה – כאשר אין מה לאכול ולשתות התירו לאכול ולשתות גם מדברים השייכים לעבודה זרה. גילוי עריות – אשת יפת תואר.
עם זאת, למרות שבמלחמה נתנו לכך היתר, מחוץ לצבא אין לכך כל היתר כפי שמבואר במסכת סנהדרין (עה א): "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר (שיחת נפש), ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר". עד כדי כך האיסור חמור, שעדיף שאותו אדם ימות ולא ידבר עימה מאחורי הגדר. אם כן, אין דבר כזה יצר שאי אפשר לכבוש, אלא שישנם נסיונות קשים שדורשים מאמץ רב כדי לגבור עליהם. ועל כן צריך כל אחד לא לנסות להתיר את האסור, אלא להוסיף כח ואומץ להתגבר על הנסיונות וכך אט אט להתקדם קדימה. חזק ונתחזק.
שוכתב ונערך ע"י: ח.ס.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
פרשת בהעלותך | מה מלמדת אותנו התורה בצורת העמידה של נרות המנורה?
מתוך סדרת השיעורים:
הרב אבינר - שיחות על פרשיות במדבר
פרשת מטות | פרשת הנדרים מאירה את היחס שבין עבודת ה' הפרטית לעבודת ה' הכללית
מתוך סדרת השיעורים:
הרב אבינר - שיחות על פרשיות במדבר
פרשת נשא | מדוע האריכה התורה בצורה כל-כך מפורטת בתיאור קורבנות הנשיאים?
מתוך סדרת השיעורים:
הרב אבינר - שיחות על פרשיות במדבר
פרשת חוקת | מדוע למדו חז"ל מכיבושיו של סיחון את יסוד חשבון הנפש? נלמד מכאן יסוד גדול בעבודת הנפש
מתוך סדרת השיעורים:
הרב אבינר - שיחות על פרשיות במדבר