השתוקקות לקיום המצוות

בפרשתנו ישנה פרשה מיוחדת המבארת את הדרך בה עם ישראל קיבלו את המצוה לקיים פסח שני (במדבר ט ו-ח): "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרון ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו, אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקרִב את קרבן ד' במועדו בתוך בני ישראל? ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ד' לכם".

כידוע, מי שטמא טומאת מת אינו יכול להקריב קרבנות, ובכלל זה גם קרבן פסח. ואותם האנשים נטמאו למת מצוה ועשו דבר נכון שנטמאו שהרי דבר זה דוחה את הקרבת קרבן הפסח, ועל כן יש להבין, מדוע הם ביקשו להקריב את קרבן הפסח למרות שהיו פטורים מהקרבתו?

אלא, נכון שהם פטורים מקיום הפסח, אך הם אינם רוצים להיפטר ממצות עשה זו, להיפך, הם רוצים לקיים את המצוה, יש להם תשוקה להקריב את קרבן הפסח למרות היותם פטורים ממנו.

אומר להם משה רבינו: "עמדו ואשמעה מה יצוה ד' לכם", משה שואל למרות שהוא יודע את התשובה. התשובה ידועה, מי שאינו יכול לקיים מצוה, מפסיד את קיומה. לקיום המצוות אין תשלומים, כפי שאמר שלמה המלך בחכמתו (קהלת א טו, מצודת דוד): "חסרון לא יכול להימנות - דבר הנחסר במעשיו, אין בידו להשלימו", מצוה שאין מקיימים אין אפשרות להשלים. 

אם כן, מדוע משה רבינו אינו משיב לשאלתם, הרי הקב"ה ציווה על קיום פסח ראשון ולא הזכיר את עניין קיומו של פסח שני? אלא, משה רואה כאן צורך לשאול את הקב"ה משום שיש כאן תופעה מיוחדת – לאותם האנשים יש רצון, השתוקקות, לקיים את קורבן הפסח. יש להשתוקקות והרצון יכולת עצומה להשפיע על האדם בצורה פלאית, משום כך יש חשיבות לבדוק האם אפשר לממש את רצונם.    

כך גם להיפך, חוסר רצון והשתוקקות עלול לגרום לחורבן כפי שרואים מפרשיית "ויהי בנסוע הארון". כאשר משה רבינו כתב פרשה זו, הוא ראה צורך לעשות סימנים של נ' הפוכה מלפניו ולאחריו לומר שזה מקומו. מדוע מקומו נמצא דווקא שם? כדי להפסיק בין פורענות לפורענות. אנו יודעים שאחר פרשייה זו התרחש חטא המתאוננים, אך איזה פורענות קדמה לפרשייה זו? "ויסעו מהר ד' דרך שלשת ימים וארון ברית ד' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה, וענן ד' עליהם יומם בנסעם מן המחנה" (במדבר במדבר י לג-לד), מבאר עיקר שפתי חכמים: "פרענות ראשונה – 'ויסעו מהר ד', ודרשו רבותינו בגמרא: 'כתינוק הבורח מבית הספר'. פרענות שניה – מתאוננים". כלומר, נסיעת בני ישראל דרך שלשת ימים הייתה בריחה מדבר ד'. מדוע ברחו? כיון שראו שבכל יום משה רבינו יורד אליהם עם ציווי נוסף, ולא היה להם רצון ותשוקה לקבל את כל המצוות.

המדרש מדמה בריחה זו לבריחת התינוק מבית הספר. התינוק, מתוך חוסר הבנה, אינו רואה חשיבות בלימודיו, ולעומת זאת מעריך ושמח מאוד במשחקיו השונים, הוא מעדיף להיות חופשי. אך אסור לתת לתינוק לעשות ככל העולה על רוחו, צריך לדעת לתפוס אותו קצר שלא יברח מלימודיו. תופעה זו היא שהופיעה בעם ישראל לא רצינו את המצוות, הם הפריעו לנו, לא ראינו את החשיבות הקיימת בקיומן.

לעומת מציאות זאת, שהייתה לאחר מתן תורה, מגיעים עכשיו אנשים הפטורים מקיום המצוה, ורוצים לקיים אותה, הם אוהבים את המצוות ומשתוקקים לקיימן. משה רבינו רואה את ההשתוקקות הזו ובודק האם בכל זאת יוכלו לקיים את המצוה, "עמדו ואשמעה מה יצווה ד' לכם" (במדבר ט ח). הרצון הגדול לקיום המצוות, התשוקה הנפלאה הזאת מסוגלת לשנות את המציאות, ואכן ד' עונה לו (שם ט ט-י): "וידבר ד' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל לאמר, איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח לד'". פסח מיוחד, פסח שני.

פסח שני לכתחילה או דיעבד?

כעת יש צורך לברר מהיכן נבע הציווי על פסח שני, האם ד' ציווה פסח שני כתוצאה מבקשת אותם אנשים ואילולא היו מבקשים לעשות את הפסח הוא כלל לא היה ניתן, או שמא הציווי לקיומו נבע מהחלטה אלוקית ללא קשר לבקשתם, ואם כן מדוע זה קשור לבקשתם?

להיסטוריה יש שני קווים המובילים אותה – מצד אחד ההתקדמות הטבעית היא המתפתחת בפועל ומצד שני היא אינה מתקדמת לבדה אלא הקב"ה מכוון את התהליכים שילכו לכיוון הנכון. גם כאן ההיסטוריה, יחד עם הכוונתו של רבש"ע, הגיעה למציאות של קיום פסח שני.

הבנה זו נובעת מן הגמרא הידועה (שבת לב א): "תנא דבי רב ישמעאל: '(ועשית מעקה לגגך) כי יפול הנופל ממנו', ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל [כשנתנה תורה עדיין לא נפל זה, והכתוב קראו נופל], אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". גמרא זו מבארת לנו עניין גדול ויסודי, שהרי אם ד' גזר שאותו אדם יפול - הוא יפול גם אם עשה מעקה, ואם ד' גזר שלא יפול - גם אם לא יעשה מעקה הוא לא יפול! אלא, מדובר במציאות בה ד' גזר שאותו אדם יפול, אך ד' מגלגל זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב ומשום שהאדם לא בנה מעקה לגגו - יפול הנופל ממנו. מכיון שלא בנה מעקה לגג, הוא חייב ומגלגלין חובה ע"י חייב ומשום כך דווקא שם יתבצע גזר דין המוות אותו גזר רבש"ע. כך גם רואים במגילת אסתר – ד' גזר שעם ישראל ינצל, אך אם אסתר תפחד ולא תגש אל המלך (אסתר ד יד): "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". כך מתנהלים הדברים בכל המציאות, "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". 

כך התרחשו הדברים גם כאן. היה רצון אלוקי לצוות את בני ישראל לקיים פסח שני, אך ד' חיכה שיבקשו זאת, כפי שמבאר לנו רש"י (במדבר ט ז): "וראויה היתה פרשה זו להאמר על ידי משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות על ידי זכאי". כלומר, זכו אותם אנשים שבגעגועיהם והשתוקקותם לקיים את מצוות הפסח הם יצרו את הכלי לקבלת חג זה ומשום כך ניתנה על ידיהם.

אם כן, החשק לקיים מצוה זו למרות הקושי שכרוך בה, הוא זה שיצר את הכלי לקבלתה. ישנן מצוות רבות שקיומן כרוך בעמל ולכך צריך חשק בקיומן, כגון כיבוש ארץ ישראל, קיום תורה שבעל פה וכו'. החשק הוא הכלי בו האדם מצליח לקיים את המצוה למרות הקושי, שהרי אם יש חשק מוכנים להשקיע.

חשיבות קיום הפסח

אמנם, לא ברור היחס המיוחד בה זכה חג הפסח, עד כדי כך שזהו החג היחידי שקבע לו הבורא תשלומים למי שאינו מסוגל לקיימו בזמנו. הרי לא מצינו תשלומים לשאר החגים השונים – שבועות, סוכות, ראש השנה ואף יום הכיפורים.

אלא שבאמת, חג הפסח אינו כשאר כל החגים, פסח הינו הבסיס של העם היהודי, הוא יום הופעת האומה, וכולנו יהודים, על כך אין אפשרות לוותר. לעומתו, שבועות הינו יום מתן תורה. אמנם קיום תורה ומצוות זה בסיס היהדות, אך גם מי שאינו לומד תורה ואינו מקיים מצוות נשאר יהודי. אך פסח הוא יום הולדתה של האומה הישראלית, ביום זה זורח עלינו מחדש אותו האור בו התחילה הופעתנו בתור האומה הישראלית, ואנו נזכרים וחווים מחדש את אותה המציאות של קבלת יהדותנו.   

הופעת עם ישראל אינה מצוה או חומרה שאפשר לקיים, אלא היא בסיס היהדות, ללא דבר זה אין מצוות ואין לימוד תורה. משום כך גם אין אפשרות להקל בהלכות גיור, אין מושג כזה "לפי הרבה דעות הוא יהודי". בהלכות גיור יש צורך לקחת את כל החומרות על מנת שיקבל עליו את יהדותו בצורה שלמה. כאן זה היסוד, האם הוא יהיה יהודי או לא, בכך אי אפשר להקל.

דומה הדבר לבדיחה בה אדם ניגש אל רב גדול ומציע את עצמו כשידוך לבת הרב. שואל אותו הרב: יש לך מידות טובות? עונה לו: וודאי. אתה לומד תורה? עונה: כל הזמן. יש לך לב טוב ועדינות נפש? ענה: אין עדין נפש כמוני. ממשיך הרב: אתה שותה אלכוהול או לוקח סמים? עונה: מה פתאום. שואל הרב לבסוף: אתה דובר אמת? עונה לו אותו אדם: רק על כך אינני מקפיד, אינני דובר אמת. – אם כך, אי אפשר להאמין לכל דבריו, אם אינו דובר אמת כל שאר הדברים נופלים. כך גם כאן, אדם שמניח תפילין, מתעטף בטלית, לומד כל היום תורה וכו' אך הוא אינו יהודי, הכל לא שווה, הכל נופל.

זו המציאות של חג הפסח, זהו יום ההולדת של עם ישראל, שם מתברר האם אתה יהודי או לא. משום כך החמירו כל כך במי שעובר על מצוה זו, שמתחייב כרת. ישנן רק שתי מצוות עשה שמי שאינו עושה אותן מתחייב בכרת – חג הפסח וברית מילה. מצוות אלו טומנות בתוכן את הקשר בין ישראל לרבש"ע, וכפי דימויו של נפש החיים שבני האדם קשורים אל רבש"ע בחבלי המצוות, ואם החבל יחתך הם עלולים ליפול לתהום. משום כך, מי שעובר על העברות הללו חייב כרת, חיבורו אל הבורא נכרת.

חיבור היחיד לעמו

בפסח בעצם הפכנו מהרבה אנשים פרטיים לעם אחד, אומה אחת, ובכך הפכנו לעם ישראל, עמו של ד', וזוהי זכות קיומנו בעולם. מסופר על אלישע הנביא שבשעה ששאל את האשה השונמית האם היא מעוניינת לגמול מסויים על החסד שהיא עושה איתו, השיבה לו (מלכים ב ד יג): "בתוך עמי אנכי יושבת". בצורה פשוטה התכוונה האשה השונמית לומר שאין לה בעיות חומריות כאלו ואחרות משום שכל מה שהיא צריכה יש מי שיעזור לה לקבל.

אמנם בספר הזוהר מופיע משפט זה כחמש פעמים, לא על הגנה פיזית חומרית אלא על הגנה רוחנית (בשלח מד א ועוד). כאשר אדם מסויים עובר עבירה הוא נמצא בצרה, וכאשר הוא נמצא בתוך כלל ישראל, כאשר הוא "בתוך עמי אנכי יושבת", הוא מוגן, יש מעין הגנה לאומית של עם ישראל על היחידים שבתוכו העוברים עברות. כמובן, אין זה אומר שיכול אדם להסתמך על הגנה זו ולעבור איסורים, ועל חומרת דבר זה יש פסוקים  מפורשים, למשל (דברים כט יח): "והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמרו שלום יהיה לי כי בשרִרות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. לא יאבה ד' סלוח לו...". אמנם, כאשר אדם עבר בטעות על איסור, חיבורו הלאומי לאומתו מגן עליו.

ישנם חיבורים שונים לאומה, אך כל חיבור לאומה מחבר, גם חיבור דק. יש חיבור של תורה ומצוות, יש חיבור לאומי ע"י הליכה לצבא או שעולה לארץ, וישנו גם חיבור של מידות טובות. יש שמפרשים כך את הפסוק: "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר" (ויקרא כו מב), שצריך להבין מדוע האבות נכתבו בסדר הפוך: "וזכרתי את בריתי יעקוב" – יעקב שלמד תורה כל חייו "איש תם יושב אוהלים" (בראשית כה כז), ד' יסלח ללומדי התורה. אך מי שאינו לומד תורה? "ואף את בריתי יצחק" – גם ליצחק שפעל ועשה למען ארץ ישראל ד' יסלח. אך מי שגם אינו פועל למען ארץ ישראל? "ואף את בריתי אברהם אזכור" גם לאברהם שכל חייו עשה חסד עם הסובב אותו ד' יסלח, אך מי שגם חסד אינו עושה? "והארץ אזכור" גם מי שנמצא בארץ ישראל, גם אותו ד' יזכור. כלומר, ישנם חבלים רבים ומגוונים המקשרים אותנו לאומתנו, וכל עוד האדם מחובר אפילו בחבל אחת, אפילו הוא דק, הוא נמצא בתוך ההגנה של האומה כולה.

הבנה זו מבארת לנו מדוע יש חשיבות רבה כ"כ לחוג את חג הפסח גם כאשר האדם טמא או בדרך רחוקה ויכול לקבל 'פטור' מהמצוה שהרי עדיין יש חשיבות גדולה לקיימו, משום שבו אנו עוסקים בקשר שלנו לעם ישראל, בחיבור שלנו לאומה, ולכן גם תיקנו דווקא לחג זה תשלומים, בשונה משאר החגים. וכאמור, היכולת לקבל זאת ולהשתייך למצוה של פסח שני, תלויה בחשק של האדם ובהשתוקקותו לקיים את מצוות ד'.

שוכתב ונערך ע"י: ח.ס.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.