פרשת ציצית ופרשת המרגלים

בסוף פרשתנו העוסקת בעניין המרגלים עוברת התורה לעסוק בעניין שונה לגמרי, לכאורה ללא קשר לפרשת המרגלים – פרשת ציצית. מהו הדבר המקשר את פרשת המרגלים לפרשת ציצית שבגינו התורה ראתה צורך לחבר ביניהן?

עוד יש לשאול, מהי החשיבות הגדולה שראו חכמים בפרשת ציצית עד כדי כך שצירפו אותה לברכת שמע?

התייחסות לשאלה השניה אפשר לראות כבר בדברי חכמנו במסכת ברכות (דף יב ב): "פרשת ציצית מפני מה קבעוה? אמר רבי  יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצוות, ודעת מינים, הרהור עבירה". חמש המצוות הללו חשובות ביותר ועל מנת לזוכרן ראו חכמים צורך לקבוע שיאמרוה בכל יום.  

זכירת מטרת בריאתנו

מהן חמש המצוות הללו?

המצוה הראשונה "מצות ציצית" - על מנת שיזכור האדם תמיד שמטרתו האמיתית בעולם היא עבודת ד'. שהרי כשהאדם הולך עם ציצית, הוא רואה אותה, ובכך זוכר את המצוות כולן, כפי שאומר הרמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ה ד): "אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו - מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר: 'חֹנה מלאך ד' סביב ליראיו ויחלצם'". הציצית שבבגדו שומרת עליו שלא יחטא בכך שהיא עוזרת לו לא לשקוע בעולם החומרי ולזכור את תכליתו האמיתית בעולמו, את עבודת ד'. לכך נאמר שמצות ציצית שקולה ככל התורה כולה, כיוון שהיא מזכירה לקיים את התורה כולה.

המצוה השניה "יציאת מצרים" - בתחילת בניית האומה יצאנו ממצרים, ומה הייתה תכלית יציאתנו? "אני ד' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים, אני ד' אלוהיכם" (במדבר טו מ). כל סיבת הוצאת ד' אותנו ממצרים היא על מנת שד' יהיה לנו לאלוהים, זו האחרית. אך כיצד נגיע למעלה זו של המלכת ד' בעולם? על ידי הראשית, על ידי קיום מצות ציצית. כאשר האדם מקיים מצות ציצית הוא זוכר שמטרתו בעולם היא לעבוד את ד', ובכך הוא ממליך את ד' בעולם.

המצוה השלישית "עול מצוות" – ציצית אינה מצוה עצמית, אלא יש לה מטרה חיצונית, זכירת המצוות. ישנו סיפור על אדם אחד שהדרדר והלך עם אשה אחת לחטוא, וכאשר פשט את בגדיו, טפחו ציציותיו על פניו וברח. הוא נזכר בתכליתו בעולם, הוא נזכר מה מקומו בעולמו וליבו לא נתן לו לחטוא. מצות הציצית מזכירה את עול המצוות המוטל על האדם. 

זהירות ממחשבת הלב

המצוה הרביעית "דעת מינים" – למדו זאת מהפסוק (במדבר טו לט) "לא תתורו אחרי לבבכם", זו מינות, עבודה זרה מוסוות. בני אדם נמשכים ומתנהגים לפי הרגשתם הפנימית, מה שליבם אומר, על כך אומרת התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם", וכפי הסברו של הנצי"ב שם (בפירושו העמק דבר): "שלא תחפשו מצוות חדשות מה שאינן על פי התורה". מחשבות הלב עלולות לרמות את האדם ולגרום לו לעשות עבירות כאשר הוא חושב אותן למצוות. הראשון שרימה את עצמו היה אדם הראשון, שהרי ד' הזהיר אותו (ב טז-יז): "מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". אך אמרו לעצמם אדם וחוה, על מה היה הציווי? על אכילה מן העץ ללא סיבה, אך הוא לא התכוון לאסור לאכול מן העץ על מנת להיות כאלוהים ומשום כך התירו לעצמם לאכול ממנו. הלב מרמה את האדם באופן בלתי מודע. זה נקרא 'דעת מינים', רמאות הלב מוסוות.

המצוה החמישית "הרהור העבירה" – נלמד מהפסוק: "ואחרי עיניכם". אמנם אין באיסור זה מעשה, אך גם המחשבה אסורה. המחשבה אינה דבר סתמי, נייטרלי, אלא היא משפיעה, היא גורמת. דבר זה נלמד מהגמרא (עבודה זרה כ ב): "ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות". רבי פנחס בן יאיר ראה, שגנוז בתוך פסוק זה חידוש עצום –בתוך מעשה מסוים גנוזה מסוגלות לגרור אחריו מעשה אחר. מהבנה זו הוא פרט מהי דרך התגדלות המידתית של האדם: תורה מביאה לידי זהירות וכו' עד מעלת הקדושה. בפסוק זה מודגש כמה חשובה שמירתו המחשבתית של האדם ביום, שהרי המחשבה פועלת עליו ועלולה להביא אותו לידי טומאה בלילה. פעמים שיש מעשים שנראים לכאורה ללא משמעות, אך אותו מעשה לוכד את האדם במעשה נוסף הנובע מן המעשה הראשון, לטוב או למוטב.

אם כן, טמונה בתוך פרשת ציצית אזהרה חמורה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", האדם צריך זהירות גדולה שלא ירמה את עצמו. האדם עלול להיות מושפע במעשיו על ידי ראיית העיניים ומחשבת הלב, "אשר אתם זונים אחריהם", הן עלולות להלהיב את האדם ולשעבד אותו אליהן.

שורש חטא המרגלים - הכבוד

לאחר שבררנו את המהלך הטמון בפרשת מצות ציצית, התברר הקשר בינה לבין פרשת המרגלים. המרגלים, גדולי ישראל, בבואם לתור את הארץ טעו ותרו אחרי ליבם. כאשר חזרו מתור הארץ, מתארים המרגלים למשה ולעם ישראל את הקושי לכבוש את הארץ (במדבר יג): "אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדֹלֹת מאוד... ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל...ארץ אכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות", ומסכמים המרגלים: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו".

חטא זה לא הגיע פתאום, הרי המרגלים היו צדיקים גדולים, אלא כמו שאמרנו (שם): "שלא יהרהר אדם ביום ויגיע לידי טומאה בלילה". יש מעשים או מחשבות שגורמים למעשים שיבואו אחריהם. כמו שאמר רבי פנחס בן יאיר, אדם הלומד תורה כבר לכוד בתוך מידת הזהירות, היא כבר משפיעה עליו, וכן הלאה. זהו מהלך שלם, כל מעלה דוחפת ומביאה אותך אל המעלה הבאה.

כאן טמון הסיבה לחטא המרגלים, הם תרו אחרי ליבם, ליבם העלה להם מחשבות ושכנע אותם בצדקת דרכם, הוא רימה אותם. אמנם הם צדקו בטענותיהם על קושי כבישת הארץ, הרי גם בכניסתנו לארץ בימי יהושע לא הצלחנו להכרית מיד את כל יושבי הארץ. כבישת הארץ הייתה תהליך שלם שלקח כשלוש מאות שנה, בתחילתו על ידי יהושע והשופטים עד המלכים שאול ודוד שסיימו את כבישתה. אך טענותיהם לא נבעו מפחדם לכבוש את הארץ, אלא ממקום אחר, הם פחדו שזה יפגע בכבודם.

מבאר הרמח"ל (מסילת ישרים פרק יא): "יתירה עליה חמדת הכבוד... שגרם לפי דעת חכמינו זכרונם לברכה אל המרגלים שיוציאו דבה על הארץ וגרמו מיתה להם ולכל דורם מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם". המרגלים פחדו שבארץ ישראל ירדו ממעמדם ומשום כך הוציאו דיבה על הארץ. כיצד המרגלים אמרו כך, הרי ד' ציווה להיכנס לארץ?! אלא שהמרגלים רימו את עצמם, ליבם העלה סברות ופילפולים כדי ליישב קושיא זו. משום כך הצמידה התורה לפרשה זו את פרשת ציצית, להזהירנו מללכת בדרכם של המרגלים ולתת לליבנו להוביל את דרכנו בחיים.

תאוות הלב גורמת

כאמור, נראה שסיבת כתיבת פרשת ציצית בסמוך לפרשת המרגלים באה להזהירנו לא לתור אחר מחשבות הלב ומראה העניים. אמנם עדיין יש לתמוה, מדוע הכתוב הפך את הסדר באומרו (במדבר טו לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם",  לכאורה סדר הדברים ראוי היה להיות הפוך, שהרי כידוע העין רואה ורק לאחר מכן הלב חומד?

אלא, באמת זהו הסדר האמיתי, העין רואה בגלל שהלב חומד, כאשר ליבו של האדם אינו חומד, העין כלל לא תראה את אותו עניין. אדם שליבו לא חומד גזל או עריות, הוא כלל אינו מחפש אותם, אין לו חמדה אליהם, זה לא מעניין אותו. לכן, גם כאשר העבירה תצוץ לפניו הוא כלל לא ישים לב. לעומת זאת, כאשר לב האדם חומד את אותה עבירה, בכל מקום שבו הוא עובר הוא יחפש היכן אפשר לגנוב, עיניו מחפשות את העבירה.

לפיכך היינו יכולים לחשוב שלפני שאנו מתחילים לתקן את מעשינו עלינו לטהר את מחשבותנו שלא יגרמו לנו לחטוא, אך מעלה זו הינה גבוהה יותר מעשיית המצוות הידועות והמוסכמות, ומשום כך על האדם להתחיל במצוות הפשוטות, במצוות שבהן אין התלבטויות, שהרי תיקון המחשבה קשה הרבה יותר מתיקון המעשים. בתחילה על האדם לקיים את השלב הראשון, הבסיסי ביותר, שלב אחר שלב, ואחרי שהוא מצליח לקיימו ימשיך לשלב הבא. כפי שמטיב לבאר זאת ספר מסילת ישרים, שקודם כל צריך את מידת הזהירות מאותם העבירות הידועות, לאחר מכן זריזות בקיום המצוות ורק לאחר מכן מידת הנקיות העוסקת בהתגברות על מחשבות הלב שמפתות את האדם לעבור עבירות ומרמות אותו שאינן בעייתיות. 

מהלך ההתקדשות

ישנה תמיהה נוספת העולה מפרשת מצות ציצית, והוא שמופיע בה כפל בעניין זכירת המצוות. בהתחלה נאמר (פסוק לט): "וזכרתם את כל מצותי ועשיתם אותם", ולאחר מכן חוזרים על כך פעם נוספת (פסוק מ): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי". מדוע נצרכת כפילות זו?

נראה שיש כאן מהלך של התקדמות. בתחילה הציצית גורמת לו לקיום המצוות הבסיסיות, שהלב והעינים לא חומדות "והיה לכם לציצית... ועשיתם אֹתם", ולאחר המעלה הזאת ועל גביה, האדם זוכה לטהרה פנימית ולקיום מצוות גבוהות יותר, את המצוות שהלב והעינים חומדות, והמצוות הללו, היותר עליונות, מקדשות את האדם, כפי שרואים בפסוק "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים". בזכירה השניה מוזכרת מעלת הקדושה. בהתחלה האדם מקיים את המצוות שקל לעשות, מצוות פשוטות ומובנות, וכך האדם מצליח להתגבר ולטהר את ליבו ומתוך כך לטהר גם את עיניו ולקיים גם את כל המצוות, "ועשיתם את כל מצותי", גם את המצוות בהן הלב והעינים מנסים להעביר אותו עליהן. כך מתקדם האדם ל"והייתם קדושים לאלוהיכם", ומעלה זו מביאה את האדם לידי המלכת ד': "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים".

אם כן, יש בפרשת ציצית מהלך מחומש – בתחילה האדם מצוה לקיים מצות ציצית ובכך לזכור את תפקידו בעולם, מתוך כך הוא מקיים את המצוות הבסיסיות המובנות והידועות, לאחר מכן האדם מגיע ליושר טבעי בו הוא מבין אילו דברים נובעים מעצת היצר הרע ואילו מעצת היצר הטוב ומתוך כך הוא מסוגל לקיים את כל המצוות כולן. לאחר תהליך ההתקדשות הזה, מגיע האדם למעלת דבקות באלוהים "להיות לכם לאלוהים", דבקות עליונה, עשה רצונו כרצונך, להפוך את רצונך שיהיה כרצון ד' יתברך.

שוכתב ונערך ע"י: ח.ס.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.