בציווי על ברכת כהנים שבאמצע פרשת נשא, אומר ד' למשה (ו, כג):
"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם..."
מה פשר המילה 'אָמוֺר'?
רש"י מסביר ש"אמור" היא: 'כמו זכור שמור'. דהיינו, יש הבדל בין 'אֱמֹר', שהוא כמו 'זְכֹר', 'שְׁמֹר', ומנוקד בשווא נע ובחולם חסר, ומשמעותו היא ציווי על המְצוּוֵה לומר דבר מה – לבין המילה 'אָמוֹר' הכתובה אצלנו, שמנוקדת בקמץ גדול ובחולם מלא. האם גם משמעות הצורות 'זָכור', 'שָמור', 'אָמור', הן על דרך הציווי?
בעשרת הדברות (שמות כ, ח) מבאר רש"י את משמעות המילה 'זכור':
'זכור לשון 'פָעוֺל' הוא, כמו "אכול ושתו" (ישעיה כב, יג), "הלוך ובכה" (שמואל ב' ג, טז). וכן פתרונו: תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת".
'הכתב והקבלה' מבאר (שם) את דברי רש"י, שכאשר צורה זו נאמרת כציווי, היא מציינת פעולה מתמדת 'שהיא מחוברת מהמחשבה והפועל'. כך לדוגמה בפסוק השני שמביא רש"י, בשמואל (ב' ג, טז), שמדבר על פלטי בן ליש שהלך 'הלוך ובכה' אחרי מיכל כשהיא נלקחה ממנו, כוונת המילים 'הלוך ובכה' להדגיש את התמדתו בהליכתו בבכי אחרי מיכל.
אמנם, בפסוק שבו פתחנו, בדברי ד' למשה "אָמוֺר להם", אי אפשר לכאורה לבאר שמדובר בפעולה מתמדת; התמדה אפשרית בזכירה, וכן בהליכה ובבכייה, אך לא באמירה!
כמו כן, שֵם פרשתנו – 'נָשֹׂא' – אף הוא לשון 'פָעוֺל', וגם בו מדובר לכאורה, בציווי גמור לִמנות את בני גרשון: "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן..." (במדבר ד, כא), בדומה לציווי למנות את בני ישראל שנאמר בלשון ציווי רגילה: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ..." (לעיל א, ב), ולא ניתן לבארו כפעולה מתמדת. ואם כן, צריך לחפש משמעות נוספת, לצורה ייחודית זו, 'לשון פָעוֺל'.
בלשון המדקדקים, צורה דקדוקית זו נקראת 'מקור', מכיוון שמדובר בצורה 'מקורית' של הפועל, שאיננה מצומצמת לזמן מסוים [רש"ר הירש מגדיר שזו 'צורת הפעל ללא הגדרת זמן'], וגם לא לגוף מסוים [יחיד או רבים; גוף ראשון, שני או שלישי]. למעשה, היא הצורה הכי קרובה ל'שורש', לאותיות היסודיות של המילה. לפי הבנה זו את משמעות ה'מקור', ייתכנו לו מובנים שונים התלויים בהקשר הענייני, שהמשותף להן הוא פַן מיוחד של הפעולה שאינו מצומצם בגוף וזמן מסויימים. המשמעות של 'פעולה מתמדת' היא דוגמה למשמעות ייחודית כזו, אך ייתכנו משמעויות אחרות נוספות גם כן, כפי שיתבאר.
נתבונן אפוא במשמעות צורות המקור בשני המקומות שראינו בפרשתנו, "נשא" בתחילתה ו"אמור" באמצעה:
- בתחילת הפרשה אומר הרש"ר הירש:
"אמר במנין ישראל 'שאו' (לעיל א' ב') כי מנינם היה תחלת התנשאותם לעשותם ד' מחנות ד' דגלים. אמנם הלויים, שכבר היה להם התנשאות להיות כלגיון של מלך וה' נחלתם, גם סביב למשכן יחנו, ומנינם כעת שהוא לייחד עבודה מיוחדת לכל אחת ממשפחותיהם, והוא נשיאות ראש חדש על מה שהיה להם - לכן לא אמר 'שאו' כי אם 'נשא', לשון מקור, שיורה על המשך נשיאות ראש הולך ומתנשא ממדרגה למדרגה."
נראה שהסיבה שמשמעות זו כלולה בצורת ה'מקור', היא מכיוון שבציווי הרגיל המִצווה היא שהמצווים יתחילו לפעול מיד, והשימוש בצורת 'מקור' - שאינו מציין זמן כלשהו, הוא קצת 'מעל הזמן' - מלמד שכוונתו לציין פעולה שהיא המשך של דבר קודם.
- מהמילה 'אָמור' לומדים חז"ל (בסוטה לח ע"א) שיש להקדים לברכת הכהנים קריאה ('כהנים'), שעניינה לקרוא לכהנים לברך את ישראל.
גם כאן, נראה שלמדו חז"ל מהשימוש בצורה 'מקור' במילה 'אָמוֺר', שהברכה שהכהנים מצווים לברך את ישראל צריכה להיות כהמשך לקריאה המעוררת אותם לברך, בדומה למשמעות צורת המקור שראינו לפי הסברו של הרש"ר הירש בתחילת הפרשה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
