לאחר שמשה אומר לד' "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי" (יא, יד), ד' אומר לו לאסוף שבעים איש מזקני ישראל, שעליהם הוא יאציל מרוחו (של משה) והם יסייעו לו לשאת בעול ההנהגה. כך אכן עושה משה, כפי שמתואר בהמשך הפסוקים שם, אך אז קורה דבר לא צפוי: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה". בעקבות כך קורא יהושע אל משה: "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם!". אך משה עונה לו: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".

  אחת השאלות שמתעוררות מקריאת הפסוקים, נשאלת על תגובתו של יהושע בן נון: מדוע חושב יהושע שנכון להעניש את אלדד ומידד? מה הם עשו שלא כהוגן? הרי ד' בחר לנבא אותם, מה אשמתם?

  בדברי חז"ל (לדוגמה בסנהדרין יז ע"א) ובמפרשים ישנן כמה תשובות לשאלה זו. אנו נתבונן בתשובתו של הר"ן (בדרשות הר"ן, דרוש ח'), הבנויה על יסוד כללי במשמעות הבניינים בלשון הקודש.

  "מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם." כך נפתח פרק ז' ב'הלכות יסודי התורה' לרמב"ם. כלומר: הנבואה מגיעה אל הנביא מד'.  'מנבא' הוא פועל יוצא מבניין פיעל, המורה על פעולה בעוצמה.

  לעומת זאת, הנביא – רק מקבל את הנבואה, ולכן הלשונות שבהן מתוארת נבואתו הן מבניינים סבילים, נפעלים. כך לדוגמה במילים "וַיִּנָּבֵא" ו"כְּהִנָּבְאִי" (מבניין נפעל) הנזכרות כמה פעמים בתנ"ך. הר"ן מדקדק בלשון התורה בפרשתנו, בתיאור נבואתם של אלדד ומידד, שנאמר: "וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה", ולשון זו חוזרת גם בדברי הנער שסיפר זאת למשה: "אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה".

מילים אלו הן בבניין התפעל, שיש בו יסוד סביל, לצד היסוד הפעיל. הר"ן מבאר ש"בנין התפעל, ענינו שהוא מסבב להביא הדבר על עצמו". הרד"ק (בספרו 'מכלול') מבאר גם הוא שמשמעות הבניין היא "כי הוא עצמו מסבב להיותו מקבל המקרה," ומביא לכך דוגמה: 'כמו "והתברכו בזרעך, הם יסבבו לעצמם בתפלתם שיאמרו הא-ל יברכנו כמו שברך זרע אברהם".

  אלא שצריך להסביר, כיצד אפשר להבין על פי זה את הפועל 'מתנבאים', הרי כאמור, ד' הוא שמנבא את הנביאים? לדברי הר"ן, משמעות התנבאותם הייתה "שהיו מתבודדים ועושים כל יכולתם להשיג הנבואה."

  אך בכך עדיין לא מובן איזה פגם רואה יהושע במעשיהם, שכן הדרך להשיג את הנבואה, היא ע"י תיקון האישיות בתכונות ובמידות טובות, כפי שמפורט ברמב"ם (שם) באריכות: "אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד וכו'." לכן עדיין צריך להבין, מה פגם ראה יהושע במעשיהם של אלדד ומידד, שזיככו את עצמם עד שבסוף ד' ניבא אותם?

  מחדש הר"ן, שבניין התפעל יכול לבטא השתדלות גם אם אינה מגיעה לכדי התוצאה המבוקשת:

"וגם כי לא ישיגו אותה נקראים מתנבאים, כענין שכתוב (משלי יג ז) יש מתעשר ואין כל, שגם [מי] שלא ישיג העושר, קרוי מתעשר."

עפ"י זה מסביר הר"ן, לדעת מי שאומר שהסיבה שאלדד ומידד נשארו במחנה הייתה כי הם לא נבחרו להיות משבעים הזקנים שאסף משה (אחת הדעות בסנהדרין יז ע"א), שלכן סבר יהושע שיש להענישם: "אחרי שהיו מתחזקים לחלוק על הרצון האלהי, היו ראויים לשומם בבית הכלא." על סברה זו השיב לו משה רבנו  שאין בהתנהגותם בעיה, "אחר שיסכים השם יתברך בזה, וש'יתן את רוחו עליהם'", דהיינו, מאחר שכל הכוונה של אלדד ומידד הייתה לזכות לנבואה, ואם יזכו לה זה רק בגלל רצון ד' לנבא אותם - אין כל פגם בהשתדלותם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.