בפרשת דברים נזכר השורש י'ר'ש' בהטיות שונות פעמים אחדות.

שתי משמעויות שונות ישנן לשורש זה (כפי שמזכיר רש"י בקצרה בפרשת מטות (לב, לט)):

• משמעות אחת של השורש י'ר'ש' נפוצה אף בלשוננו, והיא כמו במילה 'ירושה'. ירושה היא ממון שעובר לאחר מותו של הבעלים הראשון לרשות מישהו אחר, בדרך כלל לבניו. במשמעות זו נגזרים מהשורש י'ר'ש' שמות ופעלים, שמתייחסים תמיד להעברת ממון ממוריש ליורש. זו המשמעות לדוגמה בפרשתנו, בדברי משה לבני ישראל "רְאֵה נָתַן ד' אֱלֹקֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ" (א, כא), כפי שמפורש בדברי הנצי"ב – 'בנקל, כאדם שבא בירושה שעזב לו אביו'.
• אך במקומות רבים בתנ"ך מצינו פעלים משורש זה, שלא מדובר בהם על רכוש העובר בירושה, אלא הם מתייחסים לאנשים מסוימים. כך לדוגמה בפרשת מסעי הצטוינו: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם" (במדבר לג, נב, וכן בפסוק נה שם); וזו המשמעות בפרשתנו בכמה פסוקים (ב, יב כמבואר בדברי רש"י שם. וכעין זה בפסוקים כא - כב.)

אונקלוס מבדיל בין שתי משמעויות אלו: את הראשונה הוא מתרגם מלשון 'אחסנא' (שהוא תרגום של 'נחלה') או 'ירותא', ואילו את המשמעות השנייה הוא מתרגם בלשון 'תירוך', שעניינו 'גירוש'.

כאשר מתבוננים בשתי המשמעויות הללו, הן נראות הפוכות כמעט: המשמעות הראשונה, מבטאת קרבה ושייכות. כאשר אדם יורש דבר מה, הדבר שניתן לו נהיה שלו. לעומת זאת, המשמעות השנייה, מבטאת דווקא ריחוק וניגוד. הורשת עם אחר - משמעותה גירושו וריחוקו. ואכן הנצי"ב (בפרשת מסעי) אומר שהשורש י'ר'ש' הוא מהשורשים המתחלפים: 'שורש רש משמע דבר וחילופו, כמו הרבה שרשים שמשמעם כך...'.

  מה הסיבה להיפוך משמעויות זה?

בולט הדבר ששתי המשמעויות הללו 'נפגשות' יחד במציאות ובמשמעות: הורשת האויבים, היא לא סתם מלחמה בהם, אלא היא גירושם מארצם על מנת להתיישב בה במקומם. כמו כן, ירושת דבר מה מהמוריש, היא בעצם 'מילוי מקומו' של מי שנורש (שהורישו אותו), לכן אלה שני צדדים של אותו מטבע. אפשר להציע, שמכיוון שהירושה היא קבלת רכוש של מישהו אחר – גם סילוק אותו מישהו  כדי להעביר את נכסיו לרשותו של מישהו אחר (בדרך כלל מדובר בנחלות) נקרא 'הורשה' (בבניין הפעיל), מכיוון שהוא בעצם מוריש, 'מייצר' את הירושה.

 אך ייתכן שכל אחת משתי המשמעויות הנ"ל, קשורה למשמעות נוספת שיש לאותיות ר'ש', בהקשר אחר:

 משמעות אחת – לשון עוני. דוד המלך אומר על עצמו בענוותנותו "אָנֹכִי אִישׁ רָשׁ וְנִקְלֶה" (ש"א יח, כג), וכן נאמר במקומות רבים נוספים. הורשת אויבים מתאימה לשורש זה, שכן 'מרוששים' אותם מנחלתם.

 המשמעות השנייה של השורש ר'ש' – נובעת מן השורש ר'א'ש', אמנם במילה 'ראש' יש א' בין הר' והש', אך לפעמים א' זו נעלמת, כמו לדוגמה במילים "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה" (דברים יא, יב). כמו כן לאידך גיסא, מצינו גם להפך, שהמילה 'רש' נכתבה 'ראש', כמו לדוגמה במשל 'כבשת הרש' (שמואל ב פרק יב), שם נכתב פעם אחת 'רש' ופעמיים 'רָאש'. למשמעות זו מתאימה ה'ירושה', מכיוון שהיורש נהיה ראש ובעלים של מה שירש. (וכך מבאר הכתב והקבלה בבראשית כא, י).

הבנה זו מעוררת את השאלה מחדש, מה הקשר בין שתי המילים 'רֿאש' ו'רָש', שעל משמעויותיהן אי אפשר לומר שהן "הולכות ביחד" כמו שהצענו בדבר 'ירושה' ו'הורשה'.

  כיוון להבנת העניין מתקבל מהסבר המהר"ל לדרשת חז"ל בגמרא, במסכת ראש השנה (טז ע"ב), שדורשת את העדר האות א' במילה 'ראשית' (דברים יא, יב): 'ואמר רבי יצחק: כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שנאמר "מרשית השנה" - מרשית כתיב, "ועד אחרית" - סופה שיש לה אחרית'. המהר"ל (בחידושי אגדות, שם) מבאר שהדרך הטבעית הראויה היא שדבר הולך וגדל, ולכן בהתחלתו – דהיינו בראשו, בראשיתו – הוא מועט וחסר - רש, והוא לאט לאט הולך וגדל ממצב זה, מתמלא ומשתלם. דהיינו, אמנם משמעויות ה'ראש' וה'רש' שונות, אך הן קשורות מצד המציאות הטבעית הראויה, שבה הראש הוא רש.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.