בפרשתנו מופיעה מצוות ד' למשה לעשות חצוצרות לשם תכליות שונות. בתורה מפורטים מצבי השימוש השונים בחצוצרות, כל שימוש בצורתו המיוחדת.
אחד המצבים שבהם צריך להשתמש בחצוצרות, הוא בעת מלחמה, כמו שנאמר בפסוק (י, ט): "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ד' אֱלֹקֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם".
מה פירוש המילה הפשוטה לכאורה, 'תבואו', שבראשית הפסוק?
להבהרת השאלה, נקדים שישנם שני סוגי מלחמה: יש מלחמת מגן – שבאה לאחר שהאויב תקף תחילה, ואילץ את המותקפים להתגונן מפניו. ויש מלחמת תקיפה - בה הנלחם יוזם את המלחמה נגד אויבו. על איזה סוג מלחמה מדובר כאן?
אם המלחמה המתוארת בפסוק היא מלחמת מגן, שבה האויב יתקוף ואנו נתגונן מפניו – שכך לכאורה משמע מכך שמדובר במלחמה "בְּאַרְצְכֶם", שכן מלחמה בתוך הגבולות שלנו היא בדרך כלל מלחמת הגנה מאויב שפולש לארצנו – היה צריך להיות כתוב 'וכי תבוא מלחמה בארצכם', בלשון יחיד, ולא 'תבואו'. ועוד קשה, אם זו המשמעות - מה פשר המילים 'על הצר הצורר אתכם', היה צריך להיות כתוב: 'וכי תבוא עליכם מלחמה והרעתם בחצצרת', או 'וכי יבוא עליכם הצר הצרר אתכם', אך לא אתם תבואו על הצר.
ואם מדובר בפסוק במלחמה שאנחנו יוזמים ופותחים בה – היה צריך להיות כתוב 'כי תצא למלחמה' (או תצאו), כמו בפרשת 'כי תצא'; השימוש בשורש ב'ו'א' במקום בשורש י'צ'א' אינו מתאים כל כך. כמו כן, חסרה ל' המגמה לפני המילה 'מלחמה'. ושאלה נוספת, אם אמנם מדובר ביציאה למלחמה יזומה - מדוע נאמר בארצכם, הרי האויבים בדרך כלל מחוץ לארצנו.
נחלקים בדבר המפרשים:
ה'חזקוני' הולך בדרך הראשונה, שמדובר במלחמת מגן, ומיישב את שתי הקושיות שהבאנו: "מצינו לשון רבים גבי מלחמה כמו והיה כי תקראנה מלחמה". ואת המילים "על הצר" הוא מפרש – "בשביל הצר, דוגמא כי עליך הורגנו כל היום."
לעומתו, רבנו מיוחס מבאר שמשמעות 'מלחמה' כמו 'למלחמה'. נראה שצריך לומר לפי דרכו, שבאה התורה לכלול גם מלחמות שבתוך הארץ, ולכן כתוב 'בארצכם', ולכן מתאימה לשון 'תבואו' ולא 'תצאו', מכיוון שלא מדובר במלחמת התקפה רגילה שבה יוצאים מגבולות הארץ כדי לתקוף את האויב. ייתכן שלפי זה רמוז כאן בתורה הכלל המפורסם 'הבא להרגך השכם להורגו': יש כאן אויב שמציק לנו, 'הצר הצורר', בתוך ארצנו, ורומזת התורה שאין לחכות עד שהוא יילחם בנו, אלא 'לבוא עליו מלחמה'.
בניגוד למפרשים הללו, שנדחקים ליישב את הקשיים הלשוניים בפסוק – המדרש (בילקוט שמעוני) אומר שהפסוק הוא בעל משמעות כפולה: 'במשמע בין שאתם יוצאים עליהן ובין שהן באים עליכם'. זו דרך מיוחדת של התורה, לכלול שני מצבים הפוכים בפסוק אחד המכוון לשניהם בעת ובעונה אחת.
אולי ניתן להסביר באופן זה גם פסוק ביחזקאל (בפרק לז), שאנחנו קוראים בהפטרה של פרשת ויגש.
לאחר שד' אומר ליחזקאל לקחת שני עצים, אחד עץ יהודה ואחד עץ יוסף, ולקרבם יחד ויהיו אחדים בידו – אומר ד' ליחזקאל לומר לישראל (פסוק יט): "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי". לכאורה היה צריך להיות כתוב באחד האופנים הבאים: או "ונתתי אותם על עץ יהודה", או "ונתתי עליו את עץ יהודה". ייתכן שגם כאן הפסוק כתוב במשמעות הכפולה, כיוון שבכל אחת מהמשמעויות הללו, ישנו עץ אחד שהוא מעל העץ השני. ד' רומז בנבואה זו, שהאחדות שתהיה לעתיד לבא, לא תהיה באופן שאחד מעל השני, אלא שהם יהיו עם אחד ממש, "וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי"!
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
