מדי יום ויום, פעמיים ביום, אנחנו קוראים את 'קריאת שמע' - שלוש פרשיות המצורפות יחד לחטיבה אחת: 'שמע', 'והיה אם שמע', ופרשת ציצית, שהיא הפרשיה החותמת את פרשתנו (במדבר טו, לז-מא).
ישנם בפרשת ציצית שני פסוקים סמוכים, שבמבט ראשון נראים ככפילות מיותרת:
בפסוק לט נאמר: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ד' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם..."
ואילו בפסוק מ נאמר: "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי...".
השאלה הפשוטה המתבקשת, היא - מה מחדש פסוק מ על פסוק לט?
אמנם, כאשר מתבוננים בהבדלים הדקים שבין שני הפסוקים, עולות כמה שאלות נוספות:
- מדוע תוצאת הזכירה נאמרת בפסוק לט באמצעות האות ו, 'וּזְכַרְתֶּם', ואילו בפסוק מ ע"י המילה 'למען'?
- מדוע המצוות נזכרות בפסוק לט בין זכירתן לעשייתן, ובפסוק מ נזכרות אחרי שתיהן?
- מדוע בפסוק לט מיוחסות המצוות לד' בגוף שלישי, 'מִצְוֹת ד'', ואילו בפסוק מ בגוף ראשון, 'מִצְוֹתָי'?
לשאלות אלו יש לצרף שאלה עניינית נוספת, שיכולה להיות פתח לתשובות על השאלות הקודמות: מדוע המשך פסוק לט הוא "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", ואילו המשכו של פסוק מ הוא "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹקֵיכֶם"?
מפרשים רבים התייחסו באופנים שונים להבדל בין הפסוקים[1]. בדברינו כאן, ננסה לעמוד על המשמעות הדקדוקית של ההבדלים הללו, שמצטרפים יחד למשמעות כללית אחת, בדבר ההבדלים שבין הפסוקים.
נקדים ונאמר באופן כללי, שמה שמתחדש בפסוק מ (לפי רוב המפרשים), הוא מדרגה גבוהה יותר של עבודת ד' וקיום מצוותיו, ולכן תוצאתה היא התקדשותנו החיובית, "והייתם קדושים לאלוקיכם", לעומת התוצאה שבפסוק לט, שהיא רק שלילת הרע, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".
- משמעות ו' החיבור במילה 'וזכרתם', היא קישור בין סיבה לתוצאה, כלומר שמתוך ראיית הציצית נבוא לזכור את מצוות ד'. בפסוק לט מתוארת התוצאה הישירה של ההסתכלות בציצית, הראייה גורמת לזכירת המצוות ומתוך כך לעשייתן. אך המילה 'למען' בפסוק מ, מבטאת את תכליתה של מצוות ציצית. זוהי תוצאה רחוקה יותר, ששייכת לתכליתה של מצוות ציצית, יותר מאשר לתוצאה הישירה והמיידית של ראיית הציצית.
- פסוק לט מחלק בין זכירת המצוות לבין קיומן, יש פער בין זכירת המצוות לבין עשייתן, אף שהאדם זוכר את כל המצוות ועושה אותן; כאשר אדם נמצא בשלב של עבודת ד' מיראה, עליו קודם כל לזכור שהוא עבד ד' ולא לתור אחרי ליבו ואחר עיניו שחושקות בדברים אחרים, ומתוך כך כמובן גם לקיים את המצוות. לעומת זאת הצמדת העשייה לזכירה בפסוק מ, מורה על קיום מיד עם הזכירה, זו עבודת ד' שמתאימה יותר למי שעובד את ד' מאהבה, בשמחה ובזריזות, ומכיר במעלתן של המצוות ובכך שהן מקדשות אותו.
- במקומות רבים בתורה, ישנן פרשיות שנאמרות על ידי ד', בגוף ראשון, ובכל זאת נזכר בהן שם ד' בגוף שלישי, ובכל מקום יש לעיין מה סיבת השינוי. לענ"ד נראה ששינוי לשון זה מאפיין מעבר מדיבור כללי לעיסוק בתוכן מצוה פרטית. ניתן להביא ראיה לכך מהפסוק הראשון בפרשת 'והיה אם שמע', שפותח בגוף ראשון ומסיים (באותו פסוק!) בגוף שלישי.
ייתכן שכאן יש לכך משמעות נוספת: התיאור בגוף שלישי מורה על מדרגה שבה בני ישראל רחוקים יותר מעשיית רצון ד', ולכן גם בדיבור ד' איתם, נזכר ד' בגוף שלישי, וכאשר הוא חוזר להיאמר בגוף ראשון, מדובר בשלב מתקדם יותר שבו הם כבר יותר עושים את רצון ד', וזוכים לצורת דיבור ישירה.
צורת הדיבור הישיר נמשכת בפסוק החותם את פרשת ציצית ואת כל חטיבת 'קריאת שמע', בה אומר ד' לעם ישראל את היסוד והתכלית של הכול – "אֲנִי ד' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים אֲנִי ד' אֱלֹקֵיכֶם".
[1] ראו ראב"ע, ספורנו, 'פנים יפות', 'הכתב והקבלה' ו'העמק דבר'.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
