בפרשתנו מצטווים עם ישראל על סדר ההתיישבות בארץ על פי חלוקת הנחלות לשבטים.

 השורש נ'ח'ל' נאמר בפרשתנו בהקשר זה בצורות שונות, מהן שמות ומהן פעלים בבניינים שונים.       ננסה להבין את המשמעות המדויקת של הפעלים השונים.

  נתחיל מהצורה הרגילה של מעבר נחלה, במקרה שאדם שמת ונחלתו עוברת לבניו. במצב כזה, הוא מנחיל והם נוחלים. 'מנחיל', הוא פועל מבניין 'הפעיל', ו'נוחל'  - מבניין 'פעל'.

  בפרשת מסעי אנו מוצאים שורש זה בשני בניינים נוספים: בניין 'פיעל' ובניין 'התפעל'.

פועל בבניין פיעל, נמצא בפרשתנו לאחר רשימת הנשיאים שמצווים להיות יחד עם יהושע בן נון ואלעזר הכהן (לד, כט): "אֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לְנַחֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". לכאורה משמעותו היא כמו 'להנחיל', שהרי תפקידם לסייע בתהליך חלוקת הנחלות שינחלו בני ישראל. וכך משמע מפירוש רש"י שם, שמבאר שהכוונה ב'לנחל' היא 'שהם ינחילו אותה להם למחלקותיה'. רש"י משתמש בפועל מבניין 'הפעיל', כדי לבאר את הפועל בבניין 'פיעל'. אך מהו ההבדל בין שני הבניינים?

כהקדמה לביאור העניין, יש לציין שבניין 'פיעל' הוא מהבניינים ה'כבדים', שמצוי בהם דגש חזק באות האמצעית של השורש, והם מציינים פעולות חזקות, שחוזקן מתבטא באופנים שונים.

נדגים את החיזוק של בניין זה: יש הבדל אם אומרים שראובן שָבַר את החלון, או שהוא שִבֵּר אותו. הפועל 'שִבֵּר', שבבניין 'פיעל', מבטא פעולה חזקה ומכוונת יותר. לכן, לדוגמה, ייתכן שראובן שָבַר את החלון בשוגג, אך לא ייתכן שהוא שִבֵּר אותו בשוגג. כך גם הפועל 'לפתוח', מציין פתיחה 'קלה' כפתיחת דלת – ואילו הפועל 'לפַתֵּחַ' משמש לציין פתיחת אזיקים להוצאת אסירים מכלאם, כמו שנאמר בהלל (תהלים קטז, טז) "פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי".

  מה משמעות הפועל 'לנַחֵל', בבניין 'פיעל'?

לגבי הפועל 'מנחיל' בבניין 'הפעיל', אמרנו קודם שכאשר אדם מת הוא מנחיל את נחלתו לבניו. בזה הוא דומה למי שמוריש במותו את ממונו ליורשיו. ייתכן שהוא יכול להשפיע על סדרי ההנחלה וההורשה, אך הוא מוריש ומנחיל בעצם מותו. אך מי שמְנַחֵל, בבניין פיעל, משתתף בצורה אקטיבית  בהעברת הנחלות.

כדי להבין מה פעלו הנשיאים בחלוקת הנחלות בארץ, צריך להתבונן בפסוקים הקודמים. בתחילת הפרשייה של צירוף הנשיאים ליהושע בן נון ולאלעזר הכהן כדי לנחל את הארץ, נאמר (לד, יז-יח): "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ". נשאלות כאן שתי שאלות :

• האם רק הנשיאים נוחלים? הרי כל ישראל נוחלים, מה הכוונה שהנשיאים הם הנוחלים (בבניין קל) את הארץ?
• כאמור, בסוף הפרשייה, בסתירה לכאורה לנאמר בתחילתה, נאמר שהם יְנַחְלוּ לבני ישראל את הארץ, שמשמעותה קרובה להַנְחָלָה, ולא לנחלה!

רש"י מתייחס במפורש לקושי הראשון, ומסביר: 'ינחלו לכם – בשבילכם. כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון. ומה שהם עושין יהיה עשוי כאלו עשאום שלוחים...'. בהמשך דבריו רש"י עומד על ההבדל שבין בניין 'הפעיל' לבניין 'קל', ואומר שמכיוון שלא כתוב 'ינחילו' אלא 'יִנְחֲלוּ', הכוונה שהם כעין שלוחים בזכייה, בכך שהם ממונים לברור לכל אחד את הנחלה שיקבל.

לפי זה מתבאר מדוע אין  סתירה בין תפקיד הנשיאים 'לנחול' את הארץ, לבין תפקידם לנחל אותה; אדרבה, תיאור תפקידם בפעלים משני הבניינים, נותן תמונה שלמה של התפקיד .

  שאלה דומה לשאלה ששאלנו ביחס לבניין פיעל, יש לשאול גם ביחס לבניין התפעל.

בפרשה הקודמת (לב, יח) אמרו בני גד ובני ראובן: "לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ". לכאורה משמעות פועל זה דומה לפועל 'יִנְחַל', וכוונתם לומר שהם לא ישובו לבתיהם עד שכל אחד מבני ישראל יקבל את נחלתו. אך מה המשמעות המיוחדת של בניין 'התפעל' ביחס לקבלת הנחלה?

גם בפרשתנו נמצא פועל זה (לג, נד), ובו קצת פחות ברור האם הוא דומה יותר לפועל 'לנחול' או לפועל 'להנחיל': "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה, לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ". וכן בהמשך (לד, יג): "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל...". גם במקומות אלו, נראה יותר שהכוונה לקבלת הנחלות, שהרי מדובר על מה שצריך לעשות העם בכניסתו לארץ.

רש"י מבאר משמעות פועל זה במקום אחר בתורה. בפרשת בהר (כה, מו), לאחר שמפורטת אפשרות קניית עבדים נכרים, נאמרת מצוה ביחס אליהם: "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ". מבאר רש"י שם: 'החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם. ולא יתכן לפרש הנחילום לבניכם, שאם כן היה לו לכתוב והנחלתם אותם לבניכם. והתנחלתם כמו והתחזקתם'. נראה שרש"י בסוף דבריו מתכוון לבאר את משמעותו הכללית של בנין התפעל, שמתוך כך מתבאר משמעותו בשורש נ'ח'ל'. ניתן לומר שבדרך כלל בבניין התפעל, האדם מביא את עצמו להיות במצב הפועַל הקל. לדוגמא: אדם שמתיישב על הכסא, מביא עצמו להיות יושב על הכסא. אולי זה מה שמתכוון רש"י לבאר בהביאו את המילה 'והתחזקתם', כמלמדת על משמעות 'והתנחלתם': אדם שמתחזק, הוא אדם שמביא את עצמו למצב של חוזק, ומבאר רש"י על פי זה גם כאן, שההתנחלות בעבדים משמעותה החזקה בהם, לשמור את המצב שהם עבדים כך שהם יונחלו בבא העת לדור הבא. זו לא הקבלה של הנחלה, אלא ההתחזקות בשמירה על קיומה, לשם היותה נחלה שעוברת לדור הבא.

לפי זה, ההתנחלות של בני ישראל בארץ, משמעותה אקטיביות בהתיישבות בנחלתם.

יש להעיר, שהשימוש בשני בניינים אלו, לא קיים בשורש י'ר'ש', שמשמעותו קרובה למשמעות פועל נ'ח'ל', והדבר מעורר להתבונן על ההבדל בין שני השורשים:

נראה שהפועל י'ר'ש', מציין את המעבר של הבעלות על הירושה, מהמוריש אל היורש. [ייתכן שלכן הוא משמש גם למשמעות גירוש, כפי שמעיר רש"י בפרשת מטות (לב, לט) על המילה 'ויורש': 'כתרגומו ותריך. שתיבת רי"ש משמשת שתי חלוקות לשון ירושה ולשון הורשה, שהוא טירוד ותירוך.']

לעומת זאת הפועל נ'ח'ל', לא עוסק בהעברת הבעלות, אלא בשייכות המציאותית של הנוחל לנחלתו. לכן מצד אחד ייתכן שאדם 'מתנחל' בשטח שלא שלו (מה שאין כן לא שייך שהוא 'יתיירש'); ומצד שני ייתכן שיש מקום שבבעלותו אך הוא לא 'נחלתו', כיוון שאינו חי שם. אולי נכון לומר שכל ארץ ישראל, היתה שייכת לנו עוד לפני שנכנסו אליה בקביעה האלוקית של הבטחת ד' לאבות. אך עדיין היה צורך לנחול אותה בפועל, להנחיל אותה לבני ישראל ולהתנחל בה, לחיות בתוכה. בהתאם לכך, הפעולות שקשורות לשורש זה, עוסקות ביצירת מציאות זו, כאשר מעבר הנחלה מהאב לבנו הוא רק אחת מהדרכים האפשריות של כניסת האדם לנחלה מסוימת.

על פי זה אפשר להבין גם את השימוש בשורש נ'ח'ל' ביחס למציאויות שאינן ממוניות: על השבת אנו מתפללים 'והנחילנו... שבת קדשך'. עם ישראל נקראים נחלת ד' במקומות רבים. גם ביחס למצוות נאמר (תהלים קיט, קיא) "נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה". בכל המקומות נראה שהכוונה לציין שייכות עמוקה של קשר של חיים בין הנוחל לנחלתו.

כל זאת לעומת הירושה, שעניינה לבטא את השיוך המיוחד של הירושה ליורש, בשלילת שייכותה למוריש, ומכל שכן לאנשים אחרים. [גם כאן מצינו אמנם שהתורה נקראת מורשה, כידוע (דברים לג, ד): "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". נראה שבכינוי זה מודגשת ההתייחדות של התורה לעם ישראל, ואולי זה עומק פשט הפסוק שבדרשת חז"ל הידועה על הפסוק (ברכות נז ע"א; פסחים מט ע"ב), 'אל תקרי מורשה אלא מאורשֹה' – התורה ניתנה בקשר מיוחד לעם ישראל דווקא.]

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.