ההכרעה במחלוקת קרח ועדתו על הנהגת משה ואהרן, התבררה דרך נס, ומשה רבנו חזה זאת בפני כל הקהל מראש: "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'" (טז, כח-ל). בשלושת הפסוקים הבאים (שם, שם, לא-לג) מתוארת התרחשות הנס: "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל."
הלשון הנפוצה, הפשוטה לתיאור פתיחת פתח כלשהו, היא כמובן שורש פ'ת'ח'. וזו אכן לשון התורה בפסוק לב: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ". אך משום מה, משה רבנו אמר שהאדמה תפצה את פיה, ולא שהאדמה תפתח את פיה. באותה לשון מתואר האירוע גם בספר 'דברים', בפרשת 'עקב': "...אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ" (דברים יא, ו).
לשון זו מצויה פחות בתנ"ך, אך מצינו אותה כבר ביחס לפי האדמה בפרשת 'בראשית' בדברי ד' לקין לאחר שהרג את הבל: "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ" (בראשית ד, יא); ובמקומות נוספים ביחס לפתיחת פיות אנשים[1]: יפתח אומר לבתו: "וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב." והיא עונה לו "אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ " (שופטים יא, לה-לו); "וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף" (ישעיהו י, יד); "פְּצֵה פִיךָ וֶאֱכֹל אֵת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ" (יחזקאל ב, ח. בהמשך מתואר שהוא פתח את פיו); "פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם" (תהלים כב, יד); "אָבוֹא בֵיתְךָ בְעוֹלוֹת אֲשַׁלֵּם לְךָ נְדָרָי: אֲשֶׁר פָּצוּ שְׂפָתָי וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי" (תהלים סו, יד); "וְאִיּוֹב הֶבֶל יִפְצֶה פִּיהוּ" (איוב לה, טז); "פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם" (איכה ב, טז; וכעי"ז שם ג, מו).
מה משמעות מילה נדירה זו? מדוע היא מתייחסת דווקא לפה, לעומת המילה 'פתיחה' שמתייחסת לכל הפתיחות לסוגיהן? (כגון: ארובות השמים, חלון, רחם, שק, תיבה, בור, יד, אוצר, ועוד, נוסף על התייחסותה גם לפה).
דרכו של הרש"ר הירש, לעמוד על משמעות של שורש עפ"י שורשים הדומים לו באותיותיהם. לדבריו (בראשית ד, יא), המשותף לשורשים הדומים פ'צ'ה', פ'צ'ע' ופ'צ'ח, הוא שכולם מתארים פתיחה שנעשית בהכרח, בניגוד למצופה. פצע הוא פתח בגוף שנפתח כתוצאה ממכה, פתח שכמובן כלל לא אמור להיווצר. גם השורש פ'צ'ח', מבטא בלשוננו היווצרות פתח בכוח, כגון בפיצוח אגוזים או גרעינים. יש לזה מקור בפסוק במיכה, שם נאמר "וְאֶת עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ" (מיכה ג, ג. אם כי, לכאורה לא מדובר שם על פתיחה אלא על שבירה. אך ניתן לומר ששבירת העצמות היא אכן פתיחה, להוציא את המח שבפנים. וכך אכן פירש רש"י שם). אפשר להבין שגם בשאר האזכורים של השורש פ'צ'ח' בתנ"ך, כגון בתיאור פציחת ההרים ברינה, מדגיש השורש את החידוש שבדבר, שאף שאין להרים פה, יכולת הבעה – עתידים הם להיפתח ולרנן.
לדברי רש"ר הירש, גם שורש פ'צ'ה', מתאר פתיחה כזו. בכך הוא מסביר מדוע ביחס להריגת הבל נאמר שהאדמה פצתה את פיה לקחת את דמיו, כיוון שהיא עשתה זאת בעל כורחה. גם את פציית פיו של יפתח הוא מסביר, שיפתח 'נאלץ' לנדור את נדרו מחמת הנסיבות. וכן בישעיהו, שם מתואר שאין מי שפוצה פיו מול מעשי ד', השימוש בלשון "פוצה פה" מובן, שכן לא ראוי, כמובן, לפתוח פה מול רצון ד' (ואכן הפסוק אומר שאין פוצה פה ומצפצף)[2].זה גם מסביר היטב מדוע ד' אומר ליחזקאל לפצות פיו ולאכול את אשר יביא לו, שכן זו האכלה בכפייה. אך לכאורה קצת קשה לבאר כך את כל פציות הפה שציטטנו לעיל: האם האויבים לא רצו לפצות עלינו פיהם? אולי ניתן לבאר, שלפתוח פה על ישראל, זה דבר שאינו אמור לקרות, ואם הוא קורה, יש בו אכן חידוש גדול שראוי לו השימוש בשורש פ'צ'ה'. כיצד ניתן לבאר את דברי דוד המלך, שאומר "אשר פצו שפתי", ביחס לנדריו להקריב קרבן? אולי כעין מה שבאר ביחס ליפתח, שהיה זה בניגוד לרצונו רק מחמת הנסיבות, כך גם קרבנות אלו היה דוד מוכרח לנדור בעת צרה, כפי שמבארים המפרשים שם.[3]
לפי זה, נראה שהשורש פ'צ'ה' אכן דומה אך מעט שונה מהשורשים פ'צ'ע' ופ'צ'ח': השורשים פ'צ'ע' ופ'צ'ח', מציינים יצירת פתח שכלל לא קיים במציאות. לעומת זאת, השורש פ'צ'ה', מתייחס דווקא לפתח קיים, שסגור אך יכול להיפתח, שהרי בכל המקומות הוא מתייחס לפה! אלא אף על פי שפה יכול ואף אמור להיפתח – כאשר הוא נפתח לדברים שאיננו אמור להיפתח אליהם, הוא 'נפֶצה' ולא 'נפתח'. אם כנים דברינו, ניתן לומר ששורש זה 'ממצע' בין שורש פ'צ'ח', שמתאר פתיחת פתח שלא קיים כלל – לבין שורש פ'ת'ח', שמתאר פתיחת פתח קיים שאמורה להיות.
לפי זה, יש קושי מסוים בכך שמשה אומר שהארץ תפצה את פיה, שכן לכאורה לארץ אין פה, ששייך לומר שהיא תפתח אותו, ואם כן היה מתאים יותר להשתמש בשורש פ'צ'ח', שכאמור מציין יצירת פתח שלא היה קיים, ביחס לפתיחת האדמה. אך כשמתבוננים בתחילת דברי משה רבנו, רואים שהלשון מדוייקת. כי משה אומר – "אם בריאה יברא ד'", דהיינו שד' יברא את פי הארץ, וכיוון שיהיה פה – הוא יכול להפתח, ורק לא אמור להפתח, אך האדמה כן תפצה פיה כדי לבלוע את קרח ועדתו.
עפ"י זה נראה לבאר שאלה שמתעוררת מקריאת הפסוקים על פציית פי האדמה בפרשתנו: מדוע בתיאור המעשה, לא נאמר שהארץ פצתה את פיה? ביחוד כאשר מדובר בתיאור התקיימות דבריו של משה רבנו, היינו מצפים שתיאור ההתרחשות יהיה זהה לדברי משה מראש! וכך ניסח את השאלה הגראי"ל שטיינמן בספרו 'אילת השחר', ביחס לדברי משה: "קשה, למה משה אמר 'ופצתה האדמה' ולא אמר 'ותפתח', כלשון הפסוק בזמן שהיה הדבר?"
רש"י מביא שני פירושים למילים שאומר משה רבנו: "וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה'". תחילה מבאר את פשט הפסוק, "ואם בריאה - חדשה: יברא ה' - להמית אותם במיתה שלא מת בה אדם עד הנה, ומה היא הבריאה, ופצתה האדמה את פיה ותבלעם, אז וידעתם כי נאצו הם את ה', ואני מפי הגבורה אמרתי". ואח"כ מביא רש"י פירוש נוסף: "ורבותינו פירשו 'אם בריאה' - פה לארץ מששת ימי בראשית מוטב, ואם לאו - 'יברא ד''". (הדרש רמוז בפסוק, במילה 'בריאה', שלפי הפירוש הראשון היא לכאורה מיותרת, די היה לומר "אם יברא ד'".) לפי מה שהתבאר, ייתכן שכל מה שאמר משה רבנו שהארץ תפצה את פיה, זה רק אם אין בריאה כזו מששת ימי בראשית, שאם כן לא אמור להיפתח פה הארץ, וכיוון שתהיה זו בריאה חדשה, מתאים לה שורש פ'צ'ה', שכן הוא פתח שלא אמור להיפתח, שהרי אפילו הוא לא אמור להיות קיים. אך אם זו בריאה קיימת, אם יש פה לארץ מששת ימי בראשית – הרי בדיוק לשם כך הוא קיים, לבלוע מי שאין לו מקום במציאות על פני האדמה. ואם כן, כאשר מתארת התורה שהארץ פתחה את פיה – היא מלמדת אותנו שאכן פי הארץ לא נברא בעת ההתרחשות אלא היה קיים מששת ימי בראשית בדיוק לשם כך. דבר זה אכן מפורש מדברי חז"ל במסכת 'אבות' (ה, ו), שפי הארץ הוא אחד מהדברים שנבראו בששת ימי בראשית, בערב שבת בין השמשות.
באופן דומה אפשר לבאר, שמשה רבנו נוקט לשון זו בדברו עם בני ישראל, מכיוון שבשבילם 'פי הארץ' הוא בוודאי דבר מחודש, שמתאים לו השורש פ'צ'ה'. אך לשון התורה בתיאור המעשה מתייחסת למציאות האמיתית, ולפיה הייתה שם פתיחת פה ולא פצייה, מכיוון שלא רק שהיא הייתה קיימת, אלא היא גם מיועדת להיפתח בדיוק כדי להבליע את קרח ועדתו..
לפי שני ההסברים, מדוקדקת לשון התורה בשני האזכורים הנוספים של מאורע זה: בפרשת 'פנחס', המאורע מתואר בתורה אגב ייחוסם של דתן ואבירם, ולכן משתמשת התורה בשורש פ'ת'ח': " הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קרואי קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה': (י) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה" (במדבר כו, ט-י). ואילו בספר 'דברים', כאשר משה רבנו מתאר לישראל את מה שאירע, הוא נוקט שוב בשורש פ'צ'ה': "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים יא, ו).
הערה: לא התייחסנו כאן למשמעות בקיעת האדמה שנזכרת קודם לפתיחת פי הארץ. יעויין במלבי"ם ובמפרשים נוספים על הפסוק שבו דנו, שהסבירו את משמעותה.
נקודה נוספת, שעסקו בה המפרשים, היא ההבדל בין 'אדמה' ל'ארץ' בפסוקים אלו. משה רבנו אמר שהאדמה תפצה את פיה, ובפועל נאמר שהאדמה נבקעה והארץ פתחה את פיה. ובהמשך התורה מתואר שהארץ פתחה את פיה. יה"ר שנזכה לעיין ולהבין ולהרחיב בביאור הדבר בעתיד...
[1] בפרק קמד בתהלים, נזכר שלוש פעמים שורש זה ביחס להצלת דוד: "שְׁלַח יָדֶיךָ מִמָּרוֹם פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִמַּיִם רַבִּים מִיַּד בְּנֵי נֵכָר: אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר: אֱלֹהִים שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר אֲזַמְּרָה לָּךְ: הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים הַפּוֹצֶה אֶת דָּוִד עַבְדּוֹ מֵחֶרֶב רָעָה: פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי נֵכָר אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר:" המפרשים שם מסבירים שגם הצלה זו היא סוג של פתיחה, כדברי הרד"ק שם: ' והוא קרוב לענין (שופטים יא, לה) פציתי פי, שהוא ענין פתיחה, כי המציל אדם מיד אדם הרי הוא פותחו ממאסרו'.
[2] כמדומני שגם בלשון המדוברת, הכינוי 'פוצה פה' נאמר על מישהו שמדבר במקום שלא ראוי לו לדבר, וכך הוא מצוי בלשון הפוסקים.
[3] גם את השורש פ'צ'ה' ביחס להצלת דוד אפשר להבין עפ"י זה, שהיא הצלה מחודשת, שכן באופן טבעי הוא לא אמור להינצל מכל אויביו, לולא התערבות ד' בהצלתו, ש'מכריחה' את המציאות להצילו מאויביו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.