עם ישראל מכונים פעמים רבות בתורה בכינויים 'עדה' ו'קהל'.

בפרשת חקת, בפרשיית 'מי מריבה', הכינוי משתנה כמה פעמים מקהל לעדה ולהפך.

מה פשר שינויי הכינויים הללו?

 המלבי"ם עוסק הרבה בביאור ההבדלים בין מילים דומות, וגם כאן (ובמקומות רבים נוספים) הוא מבאר את ההבדל בין הכינוי 'עדה' לכינוי 'קהל', ועל פי ביאורו רמוז בשינויים אלו בלשון התורה, מה היתה הסיבה לכל השינויים שהיו בהתנהלות משה במעשה זה מציווי ד'.

 הכינוי 'קהל', נוסד מהשורש ק'ה'ל', במשמעות איסוף, או קיבוץ, או כינוס. קהל הוא כינוי לאנשים שנקהלו יחד. המלבי"ם מחדד שהכינוי 'קהל' ייחודי לבני אדם (בניגוד לאיסוף וקיבוץ). פירוש זה דורש ביאור, שהרי במקומות רבים בתורה כל העם, ולא דווקא חלק ממנו שמתקהל באירועים מסוימים, נקרא קהל. לדוגמה, על הכהן הגדול ביום הכיפורים נאמר: "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז, יז), ו"חַטַּאת הַקָּהָל" (ויקרא ד, יג-כא) הוא שמו של קרבן שבא בגלל חטא שחטאו ישראל כעם, גם ללא התקהלות כלשהי. מדוע במקומות אלו ואחרים נקרא העם כולו קהל?

 נעבור להתבונן בכינוי 'עדה', ואחר כך נשוב לברר את הכינוי 'קהל'.

המלבי"ם מבאר ששורשו של הכינוי 'עדה' הוא י'ע'ד' או ו'ע'ד'. התוועדות מבטאת סדר וגבול של מקום וזמן מסוים, לשם השתתפות בפעילות סביב נושא ותוכן מסוימים. 'אוהל מועד' הוא מקום שבו ד' נועד עם משה רבנו ("וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם" – שמות כה, כב) ועם בני ישראל ("אֹהֶל מוֹעֵד... אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה... וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" – שמות כט, מב-מג). והמועדים הם זמנים מסוימים שמיוחדים להתגלות הקדושה שבזמן, שבהם ישראל מתאספים יחד (הכתב והקבלה שמות כג, יד) או בגלל שבהם הם מתוועדים לפני ד' (רש"ר הירש שמות יב, א-ב). לפי זה, הכינוי 'עדה' אינו קשור להתאספות הציבור יחד בלבד, כמו שמתבטא בשם 'קהל', שנגזר מפעולת ההתקהלות, אלא מדגיש את המטרה שלשמה נאספים האנשים ומתחברים יחד, מתוך תכנון וסדר.

 ממילא מובן, כפי שאומר המלבי"ם, שהכינוי 'קהל' ולא 'עדה' מכוון יותר להמון, לכלל העם. אפשר לומר שההתקהלות היא המכנה המשותף הנמוך של הציבור, כל מי שמגיע כאשר מקהילים את כולם הוא חלק מהקהל, כמו שבולט אולי יותר מכל בשם מצוות 'הקהל', שבה מקהילים גם את הטף. לעומת זאת הכינוי 'עדה', מציין התחברות למטרה מסוימת, ולכן הוא מתייחס לפעמים לקבוצת אנשים קטנה יחסית. לכן הסנהדרין נקראים לפעמים 'עדה', (וכן לשלילה, המרגלים ואנשי קרח נקראים אף הם 'עדה'), וגם כל העם כאשר הוא בצורה מסודרת וראויה, שהגדולים והזקנים בראשו, נקרא 'עדה'.

 כעת נחזור להתבונן בפרשתנו, באחת הפעמים שהכינוי משתנה מ'עדה' ל'קהל'. כאשר ד' מצווה את משה ואהרן להקהיל את העם, הוא אומר להם להקהיל את 'העדה', ואילו בתיאור המעשה בפועל נאמר שהם הקהילו את 'הקהל'. את השינוי הזה מבאר המלבי"ם, שד' אמר למשה להקהיל את העדה, כלומר כל העם כאשר ראשי השבטים והזקנים בראשו, ולדבר לעיניהם אל הסלע שיוציא מימיו. משה רבנו הבין, שנס גדול של התהפכות חומר הסלע למים, ראוי להיעשות רק לעיני הגדולים, כמו שהיה כשיצאו ממצרים בפרשת בשלח, שם הצטווה במפורש לקחת את זקני העם אל הצור, ולעיניהם היכה את הסלע ולכן ציווה ד' דווקא להקהיל את 'העדה'. ומובן שמשה ואהרן ניסו לעשות כן, אך בפועל ראה משה שהעם כולו נקהלים, בצורה לא מסודרת, והבין שבמצב כזה לא ציווה ד' שהסלע ייהפך למים, ואף מה שאמר לו ד' לדבר אל הסלע, היה דווקא בפני העדה אך לא בפני הקהל כולו. בפני העם כולו, סבר משה שעליו להכות את הסלע ולא לדבר אליו. כך מבאר שם

המלבי"ם ומוסיף ומבאר שם באריכות מדוע בכל זאת היה צריך משה לנהוג באופן אחר מזה שנהג. מוזמנים לעיין בהסברו המופלא.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.