בסוף פרשת בלק, מתוארת תגובתו של פנחס למעשהו של זמרי.

בתחילת פרשת פנחס, ד' 'מגדיר' את מעשה של פנחס כ'קנאות' חיובית, שהצילה את עם ישראל מעונש: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי".  (במדבר כה, יא). בפסוק הבא (יב) נאמר שכרו על מעשהו: "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".

  הקנאה היא מידה לא טובה בדרך כלל. כבר אמר שלמה המלך בספר משלי (ל, יא): "רְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה", וידועים דברי ר' אלעזר הקפר שאומר (באבות ד, כא) ש'הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם'. הקנאה נזכרת לראשונה אצל הפלשתים, כאשר נאמר לאחר ברכת ד' ליצחק: "וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים" (בראשית כו, יד). קנאתם של האחים ביוסף (שם לז, יא) הובילה למכירת יוסף, ובנבואת ישעיהו (יא, יג) התיקון העתידי כולל את הפסקת הקנאה: "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם".

  הרש"ר הירש מסביר שהשורש ק'נ'א' קרוב למשמעות השורש ק'נ'ה': הקונה דבר מה, מכניס אותו תחת רשותו, להיות שלו. המקנא, תובע ודורש בלבו או במעשיו דבר מה, מתוך סברתו שהוא ראוי להיות שלו. מובן, לפי זה, מדוע אומר הרמח"ל במסילת ישרים (פי"א) שהקנאה 'אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות', כפי שהוא מסיים דבריו: 'לו ידעו ולו יבינו כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא (יומא לח), והכל כאשר לכל מה' הוא כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת, הנה לא היה להם טעם להצטער בטובת רעיהם כלל'.

  אך היסוד לקנאת פנחס, הוא קנאת ד', כפי שד' אומר במפורש: "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי". קנאת ד' נזכרת פעמים רבות בתורה, בנוגע לאיסור עבודה זרה (כדברי המלבי"ם בעשרת הדברות: 'כי לא נמצא קנאה רק בע"ז'). באיסור ע"ז שבעשרת הדברות (כ, ה) נאמר: "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא", ובפרשת כי תשא (לד, יד) נאמר שוב: "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא", וכן נאמר במקומות נוספים. גם קנאה זו באה מתוך תביעת הכבוד שמגיע לאלילים במקום לד', אך היא הפוכה מהקנאה הרגילה השלילית במידת האמת והצדק שבה: בעוד הקנאה השלילית נובעת מטעות אמונית, שהמקנא לא מכיר הכרה שלמה בכך שאינו יכול לגעת במה שמוכן לחברו, כי זה מה שמגיע לו ברצון ד' – הקנאה החיובית מגיעה דווקא מתוך אמונה בד' והכרת אפסיות האלילים, ותובעת שהכבוד ינתן לד' ולא לאלילים, שכפי שאומר רש"י בפרשת קדושים (ויקרא יט, ד), שמם מורה על חוסר חשיבותם: 'אלילים לשון אל, כלא הוא חשוב'. זוהי קנאת ד', שפנחס מקנא אותה בפגיעתו בזמרי ובכזבי, וד' משבחו ונותן לו שכרו על כך.

  'הכתב והקבלה' מפרש באופן מיוחד את משמעות הקנאה החיובית במקומות רבים[1]. הוא מבאר שהשורש ק'נ'א', קשור דווקא לשורש אחר, נ'ק'א' (שעניינו נקיות, כמו שנאמר בדניאל "עֲמַר נְקֵא" (ז, ט), דהיינו צמר נקי. וכן מצינו שנכתב 'נקיא' בשני מקומות בתנ"ך (יואל ד, יט; יונה א, יד.), בחילופי האותיות הראשונות (בדומה לחילופי כ'ב'ש' – כ'ש'ב' וכיו"ב). הוא מביא לפירושו סימוכין מכמה מקומות שהצורף מתורגם 'קנאה', ומבאר על פי זה שעניינה של הקנאה החיובית הוא לנקות ולטהר דבר מה מהסיגים המצורפים אליו. המטרה איננה הכילוי כשלעצמו, אלא הזיכוך של החלק הטוב מהפסולת שמצורפת אליו. כך הוא מסביר את מעלת קנאת פנחס כאשר הוא פוגע בזמרי – בכך הוא מצרף את ישראל מהחטא, וד' אומר שבזה הוא עשה את עבודתו, כביכול, "בקנאו את קנאתי". [ודברים דומים ביחס לנקמה, כתב כבר הר"ן בדרשותיו (בדרוש העשירי): 'ומה שיתואר השם יתברך עליה, באמרו (נחום א ב) אל קנא ונוקם, איננו מתואר בה מצד הנקמה בעצמה, אבל מצד הטוב הנמשך ממנה. ולפיכך אמרו רבותינו ז"ל אין רע יורד מן השמים, שאי אפשר שמי שהוא הטוב הגמור ומקור הטובות כולם, ימשך ממנו רע בעצם, אבל כל מה שנמשך ממנו יבא לתכלית טוב. ולכן כל מה שיעניש השם יתברך האדם בעולם הזה, הוא על זה הדרך, אם להישיר החוטא בעצמו שישוב מדרכו הרעה, ואם אינו מקבל הישרה, לישר אחרים שלא יהיו רעים כמוהו.']  

[נראה לבאר לפי דרך זו, שגם הקנאה השלילית נובעת מאותה משמעות, שכן המקנא תובע 'לנקות ולצרף' את הזולת, מכל דבר שלדעתו ראוי שיהיה שלו.]

  באחד הבתים בפיוט 'כל מקדש שביעי', שרבים נוהגים לאומרו בליל שבת, נאמר: "משך חסדך ליודעיך א-ל קנוא ונוקם". המילים הראשונות, 'משך חסדך ליודעיך', לקוחות מספר תהלים (לו, יא). אך המילים הבאות, 'א-ל קנוא ונוקם', הן המילים הפותחות את נבואת נחום (א, ב): "אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם ד'...". והתקשו רבים, לכאורה כאשר מתפללים על המשכת חסד, ראוי לפנות לד' בתואר אחר, שמזכיר את חסדי ד' ורחמיו, ולא בתואר זה שמתאר את הדין שד' עושה ברשעים, כפי שממשיך שם נחום בנבואתו: "נֹקֵם ה' וּבַעַל חֵמָה נֹקֵם ה' לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו".

  נאמרו כמה דרכים בהסברת הדבר, נביא כאן את דברי ר' לוי יצחק מברדטישב, המובאים בליקוטים בסוף ספר 'קדושת לוי':

'דבודאי הקדוש ברוך הוא מוחל וסולח למי שעובר על רצונו ומתירא ומפחד לפניו יתברך, מחמת שמאמין שבידו ובכוחו לעשות ולנקום כחפצו, אך (כ)שהוא שב לפניו ומפייס אותו ומבקש ממנו תחנונים על זה, בוודאי הקדוש ברוך הוא מושך חסד ומוחל לו. וזהו שכתוב 'משוך חסדך ליודעיך אל קנא ונוקם', רוצה לומר מי שיודע אותך ומכיר בהכרה שלימה שהבורא עולמים הוא 'אל קנא ונוקם' שיוכל לנקות ולקנאות כל מה שחפץ, לאלו הוא מושך חסד ורחמים המרובים'.

  על פי הדברים הללו, יש להטעים מנהג כמה חסידויות (מובא בסידור 'בית אהרן' דקארלין, ובסידור 'בית אהרן וישראל' ועוד), שבדרך כלל לא אומרים את המילים 'א-ל קנוא ונוקם' שבפיוט, מלבד בשבת פנחס. שכן בפרשת פנחס אנו לומדים לא רק על מקומה החיובי של הקנאה, כאשר היא קנאת ד', אלא גם רואים איך שדווקא בזכות קנאות פנחס, שקנא את קנאת ד', מתוך הכרה ואמונה שלמה בד', הוא נקרא 'יודע ד'' - ניצלו בני ישראל מעונש חמור יותר, ואילו פנחס זכה בעקבותיה לכהונה (וכידוע הכהונה נקראת חסד, כפי שרמוז בפרשת וזאת הברכה "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ" (דברים לג, ח). ומתאימה לשון המשכת החסד על נתינת הכהונה לפנחס, שכן הכהונה כבר ניתנה לאהרן ולבניו, ונותר רק 'למשוך' אותה גם על פנחס).

  לפי דברי הכתב והקבלה ניתן לבאר, את יחוס בקשת המשכת החסד דווקא להיות ד' 'א-ל קנוא ונוקם', שהמשכת החסד לא ראויה כל עוד מקבליה לא נקיים מהרשעה, כיוון שאז הדבר עלול לגרום לפריחת הרשעה. ולכן דווקא בגלל שאתה 'א-ל קנוא ונוקם', ומצרף את עם ישראל מחטאיו, אנו מתפללים שתמשוך חסדך ליודעיך.

[1] והוא, מצאנו שדמו הנביאים תערובות הרשעים עם הכשרים לתערובות סיג עם הכסף, וכן כליון הרשעים מבין כשרים קראו הנביאים בדרך משל לשון צירוף, כמו שיטוהר ויזוקק הכסף ע"י הסרת הסיג והפסולת ממנו כן בביעור וכליון הרשעים מבין הכשרים הם נשארים טהורים וזקוקים, בל ילמדו ממעשיהם הרעים; מזה אמר (ישעיה א') ואצרוף כבור סגיך כלומר אכלה ממך המורדים והפושעים, וכן (זכריה י"ג) וצרפתים כצרוף את הכסף, ובדרך כלל על הסרת בלתי ראויים מבין הראויים אמר (שופטים ז') ואצרפנו לך שם, והוא דמיון אמתי, כי כמו שהמצרף בהסרת הסיג והפסולת אין עיקר כוונתו לאבדו מצד עצמו כי אם אמנם רק ליציאת הכסף טהור ומזוקק, ככה אין תכלית כוונתו ית' באבוד הרשעים מצד עצמם לנקום בהם כ"א אמנם תכלית המכוון ממנו ית' הוא לבערם מן העולם בל ירשיעו את אחרים ופשתה צרעת מחשבותיהם הרעות גם באחרים ויבחרו בדרכיהם הרעים, וכן העונשים הבאים על האדם אינם מצד הנקמה חלילה כי אם לטהרו ולצרפו בל יוסיף להרשיע, ומזה אמר (משלי י"ז) מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה' רצונו לומר כל כוונתו ית' ביסוריו הוא לבחון הלב ולברר אותו להיות טהור ונקי מכל חטא בל תשרש ותתפשט בו הרע יותר, כדמיון צירוף הכסף והזהב, שאינו בעבור הסיג והפסולת מצד עצמו רק מבחינת הכסף והזהב, וכענין שאמר (איוב כ"ג) בחנני כזהב אצא.

והנה שם צורף מתורגם בארמי קנאה, ויתנהו לצורף מתורגם ויהבי' לקנאה, וכן הצורף בזהב יקרענו (ע' ערך קן) והיא מלה עברית, כי (בדה"א ב' נ"ה) הם הקינים פירש"י הם הצורפים, ע"ש. ואפשר שמענין זה אמר (יחזקאל ח') סמל הקנאה פי' פסל שעשהו הצורף, והוסיף המקנה ר"ל המכעיס והוא לשון הנופל על לשון. ויתכן שעל כוונה זו אמר (יואל ב') ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו, ענין ויקנא לארצו ישער את הארץ שהיא כבר מזוקק ומצורף מחלאת העונשים וראוי לרחמים ולחמלה, ולזה תיב"ע שם ויקנא לארצו ויחס על עמי' (ע"ש רש"י), ומזה יש לבאר מלת קנאה הנאמר ממנו ית' (ישעיה ט"ו), כי אחר שדבר מתשועת הצדיקים אחר מפלת הרשעים, חתם ואמר, קנאת ה"צ תעשה זאת, ירצה להיותו ית' מתלבש במדת הקנאה שהוא לצרף ולטהר את הצדיקים לבלי היות תקומה לרשעים ביניהם. (ויונתן בן עוזיאל הבין לשון קנאה כבשאר מקומות ענין כעס וחמה, ולכן שינה בתרגומו לתרגם במימרא דה' צבאות תתעביד דא).

ויש להבין בד"ז לשון וקנא את אשתו

(הנאמר בפ' סוטה) שהוא לרז"ל ענין התראה, שמתרה לה בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני, כי כוונת האיש שתהיה האשה טהורה ונקיה מכל חשד, זקוקה וצרופה מלהבאיש ריחה בהסתרה במסתרים עם איש אחר, כי בזה תוריד כבודה ותוציא לעז על בניה, ויהיה וקנא את אשתו, רוצה לצרף אשתו להסיר ממנה חלאת וסיג החשד (ריין, פערדאכטסלאָס ערהאלטען);

ואפשר שמזה הענין הוא לשון קנאה הנאמר ברחל (בויצא) ותקנא רחל באחותה וכמ"ש רז"ל קנאה במעשים הטובים, אמרה לולא שצדקה ממני לא זכתה לבנים, כלומר ייחסה לאחותה זכוך וטוהר המעשים יותר ממנה, כי עלתה עלי' בפעולותי' המזוקקים וצרופים ביותר, אשר מסבתם זכתה לפרי בטן, ואת נפשה האשימה הצדקת שבעונה לא זכתה לבנים, לכן בקשה מיעקב לתת לה בנים משפחתה תחתיה, שהוא היה המובן במאמרה תחלה הבה לי בנים (עמש"ש);

וכן משה למדת ענותנותו הגדולה לא שיער בנפשו היותו זוכה אל הנבואה מצד מעשיו, רק החזיק את כל אדם מישראל ראוי למעלה זו, לכן באמור לו יהושע לכלוא את אלדד ומידד במחנה השיב אליו, המקנא אתה לי, כלומר התחשוב לייחס לי לבד זכוך וטוהר המעשים, עד שמצד זקוק וצירוף פעולותי אני ראוי לנבואה.

וכן כאן במעשה זמרי היתה ממדתו ית' לכלות הרשע הזה ולבערו מן העולם לבלי תתפשט ארס תאות הזנות לכלל ישראל, הנה ביעור הרשע הלזה כדי להחזיק כלל האומה בטהרת הזיקוק והצירוף קרא. קנאתי, ר"ל הצירוף שהיה ראוי לעשות מצדי, על זה אמר בקנאו את קנאתי בתוכם. הוא הגדיל לעשות הצירוף לטהר את ישראל מה שהיה מוטל עלי לעשות.

ולפי המבואר בזה יהיה שם קנא דומה לשאר שמות המתהפכות כמו כבש כשב שמלה שלמה. כן קנא נקא, כי מצאנו עמר נקא (דניאל ז') וכן (יונה א', יואל ד') דם נקיא נכתב באל"ף.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.