פרק ל"ה עוסק בשני נושאים עיקריים:

א. ציווי ד' למשה לומר לבני ישראל לתת ללויים ארבעים ושמונה ערים (א-ח).

ב. דיני ערי המקלט ודיני הרוצח בשגגה והרוצח במזיד (ט-לד).

א. על מי הזהירה התורה לא לקחת כופר?

בסוף הפרק אומרת התורה:

לא. "ולא תקחו כֹפר לנפש רֹצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת.

לב. ולא תקחו כֹפר לנוס אל עיר מקלטו, לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן".

מה משמעות כל אחד מהפסוקים?

הסביר רש"י: "(לא) ולא תקחו כפר - לא יפטר בממון.

(לב) ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו - למי שנס אל עיר מקלטו, שהרג בשוגג, אינו נפטר מגלות בממון ליתן כופר לשוב לשבת בארץ בטרם ימות הכהן".

רש"י, כדרכו, קיצר, וכוונתו היא שהפסוק הראשון מדבר ברוצח במזיד שחיב מיתה, ואומרת התורה שלא נקח ממנו ממון ונפטור אותו ממיתה.

הפסוק השני מדבר ברוצח בשוגג שחיב גלות, ואומרת התורה שלא נקח ממנו ממון ונפטור אותו מהגלות לפני מות הכהן הגדול.

הרמב"ן הרחיב יותר: "ולא תקחו כפר וגו' - הנכון בכתוב הזה, כי בתחילה (פסוק לא) הזהירנו מן המזיד: ולא תקחו כופר פדיון ממון לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי על כל פנים יומת, לא ינצל בשום ענין מן המיתה, לא בגלות ולא במכות ועונשים אחרים.

ואחר כן אמר (בפסוק לב): ולא תקחו כופר שינוס וישוב לארץ, עד מות הכהן. ויחזור אל מחוייבי הגלות אשר הזכיר, שבהם עיקר הפרשה. כאילו אמר: וכן לא תקחו כופר מן רוצח שינוס וישוב לשבת בארץ קודם שימות הכהן. ולא היה הצורך לומר שלא ניקח כופר שלא ינוס שם כלל, כי כל הורג נפש בשגגה מתחילה יפחד מגואל הדם שלא ימיתהו בחום לבבו, או שיחשוד אותו במזיד, ולא ידבר בכופר שלא ינוס שם. אבל אחרי נוסו, ידבר בכופר שישוב אל ארצו ולא יתעכב שם כל ימי הכהן. ואחרי שיברח ויעמוד לפני העדה למשפט ופטרו אותו לא יפחד, ואז ירצה לשוב אל ביתו קודם הזמן, ועל כן הזהירנו הכתוב מזה".

ב. מה פירוש: "ולא תחניפו את הארץ"?

המשיכה התורה ונימקה:

לג. "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ. ולארץ לא יכֻפַּר לדם אשר שֻפּך בה, כי אם בדם שֹפכו.

לד. ולא תטמא את הארץ אשר אתם יֹשבים בה, אשר אני ֹשֹכֵן בתוכה, כי אני ד' ֹשֹכֵן בתוך בני ישראל".

יש לשאול: מה משמעות הביטוי "ולא תחניפו את הארץ"?

כתב רש"י: ולא תחניפו - ולא תרשיעו, כתרגומו: 'ולא תחייבון'".

לפי רש"י לא מובן מדוע השתמשה התורה בביטוי "ולא תחניפו".

הסביר החזקוני: "ולא תחניפו את הארץ - כמשמעו, לשון חנופה. לא תחניפו את הרוצחים יושבי הארץ, לפטרם מן הדין הראוי להם".

כלומר: לפי החזקוני הפירוש הוא: "ולא תחניפו את [הרוצחים יושבי] הארץ", וכאילו חסרות המלים: "הרוצחים יושבי".

ג. מה פירוש: "כי הדם הוא יחניף את הארץ"?

מה משמעות הביטוי: "כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכפר..."?

הסביר החזקוני: "כי הדם הוא יחניף את הארץ - לכך אני מזהירכם על כך, שהרי הרוצחים, שהם אנשי דמים, מנהגם להחניף את יושבי הארץ, כדי שיחניפו עליהם.

ולארץ לא יכפר - וליושבי הארץ לא יכופר".

כלומר: לפי החזקוני פירוש הפסוק הוא: "כי [אנשי] הדם הם יחניפו את [יושבי] הארץ, ול[יושבי ה]ארץ לא יכופר". וכאילו חסרה בתחילת המשפט המלה: "אנשי", ואחר כך כאילו חסרה פעמיים המלה:  "יושבי".

ד. הסבר הרמב"ן לפסוק

הסבר אחר כתב הרמב"ן, ולפיו אין צריך להוסיף מלים בפסוק!

כך כתב הרמב"ן: "ולא תחניפו את הארץ - מפני שאמר תחילה: 'והיו אלה לכם לחֻקת משפט לדֹרֹתיכם בכל מושבֹתיכם' (פסוק כט), שאלו המשפטים נוהגים גם בחוצה לארץ, חזר והחמיר ביושבי הארץ יותר, לכבוד השכינה אשר שם, והזהיר שלא נחניף אותה, ושלא נטמא אותה.

וענין החנופה הוא הנאמר בקללות: 'זרע רב תוציא השדה, ומעט תאסוף', 'כרמים תטע ועבדת, ויין לא תשתה', 'זיתים יהיו לך... ושמן לא תסוך', 'כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל' (דברים כח, לח-מב). כי כל חנופה עשות הפך הנראה והנדמה לעינים, והוא עונש בארץ בע"ז ובשפיכות דמים ובגלוי עריות, כמו שנאמר: 'הלא חנף תחנף הארץ' (ירמיה ג, א), 'והארץ חנפה תחת יושביה' (ישעיה כד, ה), 'ותחניפי ארץ בזנותיך' (ירמיה ג, ב).

וענין הטומאה, שתהיה הארץ טמאה, ולא ישכון בה כבוד ד' בהיות בה דם נקי שלא נתכפר בדם שופכו.

ובספרי (מסעי קסא) אמרו: 'ולא תחניפו את הארץ - הרי זו אזהרה לחנפין'. כי הזהיר מתחילה שלא נקח שוחד ברוצחים, וחזר והזהיר שלא נחניף להם למעלתם או לתקפם וכבוד משפחתם בלי מקח שוחד, כי אם אנחנו נחניף להם - הנה נחניף את הארץ, והיא חנפה תחת יושביה".

ה. הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה... אני ה' שוכן בתוך בני ישראל".

התורה מנמקת את איסור ההימנעות מלעשות דין ברוצחים במזיד ובשוגג בכך שד' שוכן בארץ ישראל ובעם ישראל!

הב"ח למד מפסוקים אלו הלכה למעשה הנוגעת לכל יום, והרחיב בהסבר הפסוק.

הטור בהלכות ברכת הפירות (אורח חיים סימן רח) כתב: "ויש אומרים [בברכה מעין שלש]: 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה'. ואין לאומרו, שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים מצות התלויות בה".

כתב על כך הב"ח: "תימה! הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ. כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי: 'ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ד' שוכן בתוך בני ישראל' (במדבר לה, לד). ואמר: אם תטמאו את הארץ, נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה, וכבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ אשר אני שוכן בתוכה, ממש בגוף הארץ, נסתלקה מפני הטומאה שטימאתם אותה, ונמשך מזה כי גם כן אנכי מסלק שכינתי מתוך בני ישראל. כי עד עתה היכל ד' המה היו בני ישראל, לפי שהשכינה היתה שורה בקרבם ממש, ועתה באכלם פירות היונקים מטומאת הארץ נסתלקה השכינה. כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני ישראל, יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל.

ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו: 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה, ונשבע מטובתה".

יהי רצון שנזכה להרגיש כל הזמן את השכינה השורה בנו ובארצנו, וכל מעשינו יהיו לאור הרגשה זו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.