הקדמה: הפסוקים וחשיבות אמירתם בכל יום

נאמר בפרשתנו בפרק ט"ו:

לז. "ויאמר ד' אל משה לאמר:

לח. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: ועשו להם ציצִת על כנפי בגדיהם לדֹרֹתם, ונתנו על ציצִת הכנף פתיל תכלת.

לט. והיה לכם לציצִת, וראיתם אֹתו, וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אֹתם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זֹנים אחריהם.

מ. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, והייתם קדֹשים לאלקיכם.

מא. אני ד' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים, אני ד' אלקיכם".

כתב הרמב"ם בתחילת הלכות קריאת שמע (פ"א הלכות א-ג):

"פעמיים בכל יום קוראין קריאת שמע, בערב ובבקר, שנאמר: 'ובשכבך ובקומך' - בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזה הוא לילה, ובשעה שדרך בני אדם עומדין וזה הוא יום.

ומה הוא קורא? שלש פרשיות אלו הן: 'שמע', 'והיה אם שמוע', 'ויאמר'.

ומקדימין לקרות פרשת 'שמע' מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו, שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה 'והיה אם שמוע', שיש בה צווי על שאר כל המצות, ואחר כך פרשת ציצית, שגם היא יש בה צווי זכירת כל המצות.

אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה, מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים, ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר: 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'".

מאמר קצר זה יעסוק בדברי רש"י על מספר ענינים בפרשה, וליחס שבינם לבין ברכת "אמת ויציב", שנאמרת כל בקר מיד אחרי אמירת פרשת ציצית.

א. רמזי רש"י

כתב רש"י שם (בסוף פסוק מ"א) ביחס לפסוק ל"ח:

"על כנפי בגדיהם - כנגד 'ואשא אתכם על כנפי נשרים' (שמות יט, ד).

'על ארבע כנפות' (דברים כב, יב) - ולא בעלת שלש, ולא בעלת חמש, כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו במצרים: 'והוצאתי', 'והצלתי', 'וגאלתי', 'ולקחתי' (שמות ו, ו-ז).

'פתיל תכלת' - על שם שִׁכּוּל בכורות. תרגומו של 'שִׁכּוּל': 'תִכְלָא'. ומַכָּתָם היתה בלילה, וכן צבע התכלת דומה לצבע הרקיע, המשחיר לעת ערב.

ושמונה חוטים שבה - כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים".

רש"י מנה כאן ארבעה דברים שרמוזים בציצית: ארבע לשונות של גאולה, מכת בכורות, שירת הים, ו"ואשא אתכם על כנפי נשרים".

מה משמעות הרמזים הללו שכתב רש"י?

ב. מה משמעות הרמזים שכתב רש"י?

בפסוק מ"א נאמר שד' הוציא אותנו ממצרים: "אני ד' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים, אני ד' אלקיכם".

בברכה שאחרי קריאת שמע, גם בערב וגם בבוקר, אנחנו אומרים שוב שד' הוציא אותנו ממצרים, ומפרטים גם את מכת בכורות, ואת קריעת ים סוף.

מה ראו חז"ל לתקן את הזכרת מכת בכורות, וקריעת ים סוף?

על פי הרמזים שכתב רש"י מובן! התורה רמזה בפרשת ציצית את מכת בכורות ואת קריעת ים סוף!

ומדוע?

בכל בוקר לפני תפילת העמידה, וכן בכל ערב לפני תפילת העמידה, יש להיזכר בהם, ומתוך כך להודות לד'.

כך נאמר במסכת ברכות בפרק ראשון (דף יב ע"א): "אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שלא אמר 'אמת ויציב' שחרית ו'אמת ואמונה' ערבית - לא יצא ידי חובתו, שנאמר: 'להגיד בבקר חסדך, ואמונתך בלילות' (תהלים צב, ג)".

ופירש רש"י: "שנאמר להגיד בבקר חסדך - וברכת 'אמת ויציב' כולה על חסד שעשה עם אבותינו היא: שהוציאם ממצרים, ובקע להם הים, והעבירם. וברכת 'אמת ואמונה' מדבר בה אף על העתידות, שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ומיד עריצים, ולשום נפשנו בחיים, ולהדריכנו על במות אויבינו, כל אלה הניסים התדירים תמיד".

יש לציין שבנוסח הברכה לא מופיעה לשון של הודאה שלנו על יציאת מצרים, על מכת בכורות ועל קריעת ים סוף, אלא רק לשון של הודאה של הדור ההוא: "על זאת שבחו אהובים ורוממו לא-ל, ונתנו ידידים זמירות שירות ותשבחות... שירה חדשה שבחו גאולים... יחד כולם הודו והמליכו ואמרו...". כמו כן הברכה מנוסחת בלשון שאנחנו מאמינים בכל הדברים הללו. אבל מתוך שהגמרא מגדירה את הברכה כעוסקת בחסד, יש לנו להודות על כך.

יש להוסיף שבירושלמי, בסוף פרק ראשון במסכת ברכות, נאמר: "צריך להזכיר יציאת מצרים ב'אמת ויציב'", ופירש ה"פני משה" שם: "מפני שיש בה הודאה על החסד שעשה עם אבותינו ועמנו".

ובבבלי במסכת ברכות בפרק חמישי (דף לא ע"א) אומרת הגמרא: "תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה". וכתב רש"י שם: "אלא מתוך שמחה - כגון דברי תנחומים של תורה, כגון סמוך לגאולת מצרים"! רואים מרש"י שברכת "אמת ויציב" אינה רק הכרזת אמונה שאנחנו מאמינים שד' הוציא אותנו ממצרים, אלא היא גם אמורה להביא אותנו לשמחה!

ג. מה כוונת רש"י ברמז של "ואשא אתכם על כנפי נשרים"?

מה הענין ברמז של "ואשא אתכם על כנפי נשרים"?

ראשית יש לציין שהמלה "כנפי" מופיעה בכל חמשת חומשי התורה רק בשני מקומות אלו, ובשניהם גם כתוב: "על כנפי", כך שהרמז הוא ממש חזק. אבל מה משמעותו, וכיצד הוא מתקשר לפרשת ציצית?

פסוק זה נאמר לפני מעמד הר סיני (יט, ד), ורש"י הביא פסוק זה בפירושו לתורה במספר מקומות, ובהם מספר פירושים, ומהם נוכל להבין את עומקו.

1. מהירות הגאולה

בפרשת בא (יב, לז) כתב רש"י: "מרעמסס סכתה - מאה ועשרים מיל היו, ובאו שם לפי שעה, שנאמר: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים' (שמות יט, ד)".

לפי זה הפסוק מתאר את המהירות שבה ד' קיבץ את בני ישראל ביציאת מצרים, בדרך מרעמסס לסוכות.

בפרשת יתרו (יט, ד) כתב רש"י: "ואשא אתכם - זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה, כשבאו ליסע ולצאת - נקבצו כלם לרעמסס".

לפי זה הפסוק מתאר את המהירות שבה ד' קיבץ את בני ישראל ביציאת מצרים, מכל ארץ גושן לרעמסס.

מצירוף שני הפירושים עולה שד' קיבץ את בני ישראל ביציאת מצרים במהירות, מכל ארץ גושן לרעמסס, ואחר כך הובילם במהירות מרעמסס לסוכות.

2. אהבת ד' אותנו

עוד כתב רש"י שם בפרשת יתרו: "על כנפי נשרים - כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתיראין מֵעוֹף אחר שפורח על גביהם. אבל הנשר הזה, אינו מתירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו, אומר: 'מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני'. אף אני עשיתי כן: 'ויסע מלאך האלקים וגו', ויבא בין מחנה מצרים' וגו' (שמות יד, יט-כ), והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות, והענן מקבלם".

לפי זה הפסוק מתאר את האהבה שד' אוהב את ישראל.

גם בפרשת האזינו כתב רש"י דברים דומים. על הפסוק "כנשר יעיר קנו, על גוזליו ירחף, יפרש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו" (דברים לב, ב), כתב רש"י: "יפרוש כנפיו יקחהו - כשבא ליטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר. אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נושאן על כנפיו. אומר: 'מוטב שיכנס החץ בי, ולא יכנס בבני'. אף הקדוש ברוך הוא: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים' (שמות יט, ד), כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים, היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד: 'ויסע מלאך האלקים וגו' ויבא בין מחנה מצרים' וגו' (שמות יד, יט-כ)".

לפי זה הפסוק מלמד אותנו כמה ד' אוהב אותנו, שכביכול הוא קיבל את החצים שהמצרים זרקו בנו, כדי שאנחנו לא ניפגע!

ד. היכן מופיעה אהבת ד' בברכת "אמת ויציב"?

יש לשאול: האם גם ענין זה מופיע בברכת "אמת ויציב"?

התשובה היא שהפרט הזה, של קבלת ד' את החיצים שירו עלינו המצרים, אינו מופיע בברכת "אמת ויציב", אבל אהבת ד' אותנו רמוזה בסיום ברכת "אמת ויציב", ומתוכה אנחנו ניגשים לתפילת העמידה!

כך כתב בספר "המנהיג" בדיני תפילה (סימן מ'): "ויש שנהגו לומר: 'צור ישראל, קומה בעזרת ישראל, ופדה כנאומך יהודה וישראל, גואלנו ד' צ-באות שמו קדוש ישראל, בא"י גאל ישראל'. ושמעתי כנגד חמישה 'ישראל' הכתובים בפסוק אחד בפרשת בהעלותך, ונזכרים חמישה פעמים כנגד חמישה חומשי תורה, בשביל חיבתן של ישראל לפני הקדוש ברוך הוא".

דבר זה לימד אותנו רש"י בשבוע שעבר, בפרשת בהעלותך.

נאמר בפסוק: "ואתנה את הלוים נְתֻנים לאהרן ולבניו, מתוך בני ישראל, לעבֹד את עבֹדת בני ישראל באהל מועד, ולכפר על בני ישראל, ולא יהיה בבני ישראל נגף, בגשת בני ישראל אל הקֹדש" (ח, יט). וכתב רש"י שם: "ואתנה וגו' - חמישה פעמים נאמר 'בני ישראל' במקרא זה, להודיע חיבתן, שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמישה חומשי תורה". כלומר: ללמדנו כמה ד' אוהב אותנו!

אם כן אהבת ד' אותנו, רמוזה בסיום הברכה שאחרי קריאת שמע, ומתוכה אנחנו ניגשים לתפילת העמידה! ומיד בברכה הראשונה של תפילת העמידה, ברכת "אבות", אנו חוזרים ואומרים במפורש: "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה"!

יהי רצון שנזכור כל הזמן את חסד ד' עלינו ואת אהבת ד' אותנו, ומתוך כך נהיה דבוקים בו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.