מי זכאי לנחלה - יוצאי מצרים או באי הארץ?

בפרשת פנחס לאחר המפקד של עם ישראל, מצוה הקב"ה על אופן חלוקת הנחלות בארץ ישראל (כו, נג-נה): "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת... לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ... אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ" (נג-נה) – מצד אחד קובעת התורה שהארץ תתחלק לאותם שנמנו זה עתה – הדור העומד להיכנס לארץ; אך מצד שני היא אומרת שהחלוקה תיקבע "לשמות מטות אבותם", כלומר הם יקבלו את חלקם מכוח אבותיהם – בני הדור של יציאת מצרים שמתו במדבר. יש להבין אפוא מי הם הנוחלים העיקריים של ארץ ישראל – האבות היוצאים ממצרים או בניהם הנכנסים לארץ.

בגמרא במסכת בבא בתרא (קיז, א) מצויה מחלוקת הנובעת מסתירה זו המצויה בפסוקים: "ר' יאשיה אומר: ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, שנאמר: 'לשמות מטות אבותם ינחלו'... ר' יונתן אומר: לבאי הארץ נתחלקה הארץ, שנאמר: 'לאלה תחלק הארץ בנחלה'... ר' שמעון בן אלעזר אומר: לאלו ולאלו נתחלקה הארץ, כדי לקיים שני מקראות הללו; הא כיצד? היה מיוצאי מצרים - נוטל חלקו עם יוצאי מצרים, היה מבאי הארץ - נוטל חלקו עם באי הארץ".

בלא להיכנס לפרטי הדעות נדגיש כי שלושת השיטות מודות כי ליוצאי מצרים יש חלק בירושת הארץ. הדעה הראשונה והשלישית נוקטות זאת כעיקר שיטתן, אולם הגמרא מבררת כי גם ר' יונתן הסובר שהחלוקה היא לבאי הארץ, מודה שלדור יוצאי מצרים יש שותפות מרכזית בירושת הארץ. ירושת הארץ נעשתה באופן מורכב ובו משולבים שני הדורות: באי הארץ אמנם ירשו, אך הם לא ירשו בפועל כפי ירושתם; אלא באי הארץ הורישו כביכול לדור הקודם של יוצאי מצרים – כל אחד הוריש לאביו. רק לאחר מכן חזרו הם ו'יירשו' מאבותיהם[1].

החלוקה קודמת לכיבוש

ובכן, על כל הדעות מתעוררת השאלה המהותית: מדוע בעצם שהחלוקה תהיה ליוצאי מצרים, והרי לא זכו הם כלל לכבוש את הארץ מחמת חטאם, ומדוע נחשב הדבר שהארץ ניתנה להם? האם אין הסדר הישר מחייב לרשת בתחילה את הארץ ורק לאחר מכן 'לחלק את השלל'?

שאלה זו באמת רחבה אף יותר – כך מבאר רש"י את הציווי: "לאלה תחלק הארץ", שהוא הפסוק המורה לחלק את הארץ דווקא לבאי הארץ: "לאלה תחלק הארץ - ולא לפחותים מבן עשרים, אף על פי שבאו לכלל עשרים בטרם חלוק הארץ, שהרי שבע שנים כבשו ושבע חלקו, לא נטלו חלק בארץ אלא אלו שש מאות אלף ואלף [=שנמנו בפרשת פנחס], ואם היה לאחד מהם ששה בנים, לא נטלו אלא חלק אביהם לבדו". רש"י מלמדנו כי מצד נוסף הארץ לא התחלקה לאחר שכבשו אותה ישראל, אלא לפני הכיבוש. כל המחלוקת בגמרא היא האם הארץ התחלקה לאלו שיצאו ממצרים, או לאלו שעמדו בערבות מואב אל מול ארץ ישראל.

יש לזכור כי גם חלוקת הארץ לעתיד לבוא תיעשה באותו האופן. יחזקאל הנביא כבר הודיע את אופן חלוקת הארץ לשבטים לעתיד לבוא (ביחזקאל פרק לח), כאשר היו ישראל עדיין בגלות. חלוקת הארץ העתידית קדמה אפוא אלפי שנים לכיבוש העתידי.

נמצאנו למדים על גודל היחס בין עם ישראל ובין ארץ ישראל. חלוקת הארץ לשבטים עוד בטרם זכו ישראל להיכנס בפועל לארץ ולכובשה, מעידה על הקשר הרוחני הפנימי הקיים בין כל שבט ושבט ובין נחלתו בארץ הקדושה. ישראל אינם זוכים בארצם רק בעקבות ההשתלטות עליה בפועל בכוח הזרוע. להיפך – הם כובשים את הארץ מתוך היותם כבר במעמד אדונים עליה אשר כבר זכו כל אחד ואחד באדמתו.

[1] להבנת העניין עיין בגמרא.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.